fbpx

20 שנה לרצח רבין: להתקשר ליצחק / אודי סגל

0

פתאום הוא בא. אנחנו העיתונאים ישבנו מאחור במטוס חיל האוויר, בואינג 707, שנקנה על ידי צה"ל מבחריין בעסקה סיבובית. הוא צעד בגרביים במסדרון הצר, מחזיק משקה ביד, מחייך חיוך עקום מעט, מבויש. הוא הטה את ראשו ואמר בקול הבריטון העמוק: "אני בטוח שיש לכם הרבה שאלות". ראש הממשלה יצחק רבין עמד במעבר הדחוק של המטוס וענה במשך שעה ארוכה לכל השאלות שהפנינו אליו, הכתבים המדיניים שנלוו לטיסה שלו לוושינגטון, לעוד פגישה עם הנשיא ביל קלינטון. זה לא היה נדיר, הוא לא עשה לנו טובה, זה היה חלק מהתקשורת איתו. באחד המפגשים האלה במסדרון, אחרי מסע ארוך במיוחד, פנה אליו שמעון שיפר מ'ידיעות אחרונות', יו"ר תא הכתבים המדיניים, והודה לו בשם כולנו על הסבלנות, הנגישות והתשובות שנתן לשאלות הקשות. רבין ליכסן אליו מבט תמה והשיב: "מה איתך? זו העבודה שלכם וזו החובה הציבורית שלי". פשוט וחד. הוא התלוצץ לא מעט על היחסים עם התקשורת, על הביקורת הנוקבת שאותה ספג, היה מקטר לכתבי העיתונים: "אנחנו צוחקים ביחד ברביעי, ואני בוכה בשישי". אריאל שרון אימץ את הסיסמה האירונית הזו מאוחר יותר.

רבין היה ראש הממשלה הראשון שסיקרתי ככתב מדיני בגלי צה"ל. אלה היו ימי אוסלו, התקופה המדינית הכי סוערת ומורכבת. הוויכוח הציבורי הלוהט והרגשי, השסע הפוליטי וההתפתחויות התכופות בשטח לא מנעו מרבין לשמר קשר ישיר, אמיתי ופתוח איתנו. הוא היה נגיש. כשהייתי חייב תשובה אמיתית וישירה לסיפור רגיש, הייתי מדלג על יועץ התקשורת וראש הלשכה ומתקשר לרבין הביתה. הייתי יודע בשיחה הקצרה איתו שהוא לא ישקר. כן זה כן ולא זה לא. אם היה משהו שהיה נכון והוא ביקש להתחמק, היה פשוט אומר: "עזוב, אני לא רוצה להתייחס". יותר מזה, היה אפשר ממש לגשת אליו. באירועים, בכנסת, בסיורי השטח. הוא היה קצר רוח אבל אמיתי, התרגז בקלות והתפייס במהירות. הוא היה דוגרי. באמת דוגרי. היה חוזר מההמשרד בשעת לילה מאוחרת, ואני במקרים של חריצות יתר הייתי ממתין לו מתחת לבית ברמת אביב, שואל אותו שאלה על חיילי צה"ל בדרום לבנון; הוא לא היה עומד בפיתוי, ואני הייתי משיג ראיון קצר ליומן הבוקר של התחנה.

יצחק רבין לא הקדיש זמן למלחמה בתקשורת. הוא קיבל אותה כחלק יסודי מהדמוקרטיה הישראלית. הוא קיטר, רתח ורטן, החרים צעק והשמיץ את מבקריו, אבל לא עשה דבר כדי להצר את צעדי העיתונות בישראל. היא הייתה עיתונות אחרת, מרוכזת יותר, מצומצמת יותר, מאופקת יותר אבל גם משפיעה יותר – מיעוט כלי התקשורת, יחסית להיום, נתן משקל רב יותר לכל דיווח או חשיפה.

בטיסה האחרונה של נתניהו לאו"ם, הביע אחד מאנשי הפמליה תמיהה על המספר המועט של כתבים שהתלוו לנסיעה. נתניהו, הפעם, דווקא בא לדבר. אמירה קצרה, כמעט בלי שאלות, בשלבי הנחיתה של המטוס. שרידי התקשורת החופשית עוד הצטופפו לשמוע ומיד לצייץ, להבזיק ולשדר את המסרים שהעביר. הבעיה היא לא רק בתקשורת והתפרסותה לאלף מדיות שונות, ולא רק בתקשורת עם המנהיג הנבחר; אפילו לא עם התחושה שיש כאן מלחמה יומיומית על התנהלות העיתונות – הבעיה היא  שלא קורה שום דבר מהותי, סוחף, מסקרן. אין יוזמה, אין מהלך מדיני או ביטחוני מעצב, אין חזון או מסר מרכזי פורץ דרך. זה מה ש"הורג" באמת את העיתונות – השעמום. אז מחכים, לשערורייה, לעדויות על ההתנהלות בבית ראש הממשלה, לבכירים בבית הלבן, לשמלה של בר רפאלי או למשיח – מה שיבוא קודם.

.

צילום:  מנחם כהנא, איי-אף-פי, אימג'בנק

.

רוצים לקרוא את פרויקט "20 שנה לרצח רבין"? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף