צילום הסלפי המשותף של נשיא ארצות הברית ברק אובמה וראשת ממשלת דנמרק הלה ת'ורנינג שמידט בטקס האשכבה של נלסון מנדלה אינו רק שיאו הסקסי של מפגש פוליטי בעידן חדש מבחינה תרבותית־טכנולוגית, אלא גם נבואה טלוויזיונית שהגשימה את עצמה; שנה לפני שת'ורנינג שמידט עשתה היסטוריה בתור האישה הראשונה שמכהנת כראשת ממשלת דנמרק, הציג ערוץ הטלוויזיה הדני הממלכתי DR את דמותה של בירגיטה נייבורג באותו תפקיד בסדרה 'הממשלה' ('בורגן'), ואילו שנתיים לפני שהפך אובמה לנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, מאט סנטוס היה הנשיא הראשון שהגיע ממיעוט גזעי, בסדרה 'הבית הלבן'.

ההיסטוריה מלמדת על תרומת הדימויים הטלוויזיוניים למציאות. כך נרשמה עלייה ניכרת בביקוש ללימודי משפטים בתקופת 'הפרקליטים' או רפואה בתקופת 'אי.אר', כך הורים החלו לקרוא לילדות שלהם "חאליסי" על שם הדמות מעוררת ההשראה מ'משחקי הכס'. אבל האם הדוגמאות של נשיא שחור וראשת ממשלה מעידות על משהו גדול יותר? האם הטלוויזיה הפכה לבוראת מציאות, ועוד מציאות משמעותית מבחינה חברתית והיסטורית?

רן תלם, מנהל התכניות של קשת, מתקשה להעניק את הקרדיט המוגזם הזה לטלוויזיה. "נהגו לומר שהסדרות האמריקאיות ליהקו שחקנים שחורים לתפקידים מרכזיים כדי לחנך", הוא אומר. "אני לא מאמין בטלוויזיה כזאת. טלוויזיה אינה מחנכת, וזה גם לא התפקיד שלה. התופעות הללו של ייצוג טלוויזיוני מול ייצוג מציאותי הן תופעות שמתרחשות במקביל. האם ב'24' ליהקו נשיא שחור כדי לומר משהו על אמריקה? אני לא בטוח. ומה קדם למה – כמות ההיספנים הגדולה שחיה באמריקה, או הנשיא ההיספני הראשון בסדרה 'הבית הלבן'? מדובר בתהליכים שמזינים זה את זה. קשה לומר מה הביצה ומה התרנגולת. יוצרי טלוויזיה הם אנשים עם אצבעות חשופות שרואים מה קורה סביבם, וזה מתבטא על המסך".

רותה קופפר, כתבת ומבקרת טלוויזיה ב'הארץ', מאמינה שגם אם הטלוויזיה אינה בוראת את המציאות, היא לבטח לכל הפחות מסייעת לה בהכנת הקרקע. "מי שבעיניי סלל את הדרך לברק אובמה הוא לא מאט סנטוס מ'הבית הלבן' או דיוויד פאלמר מ'24', אלא דמות טלוויזיונית שהיום אסור להזכיר את שמה – ביל קוסבי. הוא שתל את הזרעים לכך שאמריקה תהיה מוכנה לדמות אב שחורה שתשלוט בה".

שאלת הקשר בין הסדרות הפוליטיות לבין המציאות מתחדדת אף יותר כשמתבוננים בהבדל המהותי התהומי בין שתי הסדרות הפוליטיות המרשימות והמדוברות ביותר בעשור וחצי האחרונים, ואולי אפילו אי פעם – 'הבית הלבן' ו'בית הקלפים'. 'הבית הלבן', מבית היוצר של ארון סורקין, ששודרה בארצות הברית בין השנים 1999–2006, העמידה במרכזה נשיא אמריקאי, קתולי אדוק, פרופסור חכם, נאמן לעקרונותיו, דמות אב קשוחה אך אוהבת לעובדיו ולכלל האומה. וכך, בזמן שהיא עסקה במכניזם של הפוליטיקה האמריקאית כפי שאף פעם לא עסקו בה, היא בעיקר הביאה מזור לצופים בידיעה שיש מישהו להישען עליו. לעומתה, 'בית הקלפים', עיבוד אמריקאי של דיוויד פינצ'ר למיני־סדרה בריטית משנות ה־90 בעלת אותו שם, שלא מזמן עלתה לאוויר עם עונתה השלישית, יוצרת אפקט הפוך לחלוטין מהרוגע והביטחון שיצרה 'הבית הלבן', בדמות פחד, חשש ותחושה שאין לאזרחים על מי להישען. שתי הסדרות עלו לאוויר בעת שכיהנו נשיאים דמוקרטיים בבית הלבן – קלינטון ('הבית הלבן') ואובמה ('בית הקלפים') – בעוד אנחנו כאזרחים השתנינו לחלוטין. למעשה, העולם כולו השתנה, ב־2011, עת החלו מהומות ברחבי העולם בעד צדק חלוקתי ומיגור השחיתות. לפתע, בעוד סורקין התעסק בעיקר בהעמדת ארגונים ימניים קיצוניים על מקומם, תוך שהוא מצטט משפטים מהתנ"ך כדי להוכיח שאלוהים לא שונא הומואים, הראה לנו פינצ'ר עד כמה מסדרונות השלטון מסואבים, ובמידה רבה אפשר לנו לראות את מה שאף פעם לא העזנו לבקש.

–

לפעמים נוצר הרושם שרשתות הטלוויזיה, אשר מפיקות בהינף יד סדרות על שוטרים, גנבים, מאפיה ורציחות, לא ממהרות להרים את הכפפה ולייצר מספיק סדרות שהפוליטיקה עומדת במרכזן. בחינה מדוקדקת של סדרות מ־20 השנים האחרונות שעסקו בנושא ברחבי העולם מובילה למספר מצומצם של כאלה שהצליחו להותיר חותם פוליטי אמיתי. חוץ מ'הבית הלבן' ו'בית הקלפים', שיצרו שילוב מנצח בין שיח גבה מצח להייפ טוויטרי, ניתן למנות גם את 'האישה הטובה', 'משחקי הכס', 'בוס', 'ספין סיטי', 'סקנדל', הקומדיה 'ויפ', 'הממשלה' הדנית, וכמובן 'פולישוק' הישראלית. "מצד אחד", מסביר תלם, "הנושא הזה, פוליטיקה, הוא כר פורה לסדרות טלוויזיה כי בבסיסו יש כוח, סודות ותשוקות, אבל מצד שני, קשה לתרגם את הסדרות הללו, כי לכל מדינה יש את התרבות הפוליטית שלה. גם לשולחן שלי לא הגיעו הרבה הצעות לסדרות פוליטיות, ואני מניח שזה בגלל שבמציאות הישראלית הפער בין הדמיון למציאות קטן מאוד".

לעומתו, קופפר טוענת שדווקא יש ריבוי סדרות טלוויזיה הנוגעות בפוליטיקה, במיוחד בשנים האחרונות. הכול מתמקד בשאלה מה יכול להיחשב כסדרה פוליטית וכמה מתוכה צריך לכלול התמקדות בממשל כדי שנוכל למנות אותה תחת אותה קטגוריה. "אפשר גם לשים פה קו מוליך: בתקופה של קלינטון הופקה 'הבית הלבן', בתקופה של בוש היה פחות חשק, ובתקופה של אובמה, כשהבית הלבן חזר להיות סקסי, חזרו להפיק אותן והן מאוד מצליחות עכשיו. ברשימה הזו אני מכלילה גם סדרות, שהן פוליטיות פר אקסלנס, כמו 'שושלת טיודור', 'הבורג'ס' ו'שושלת בורג'יה'. אבל גם סדרות כמו 'האישה הטובה', שבכלל לא התחילה כסדרה פוליטית אלא התמקדה בפן המשפטי, הופכות להיות פוליטיות, כשהאישה הטובה עצמה רצה למועמדות למשרה ציבורית. זה קורה כי היוצרים והאולפנים מבינים שזה מה שמעניין את הצופים".

בשעה שהטלוויזיה האמריקאית עוטפת את הנושא הפוליטי בכל מיני שטיקים ותכסיסים תסריטאיים, שכל מהותם אחיזת הצופה בגרון, הטלוויזיה הבריטית, האמא הגדולה של הז'אנר, חובטת בפוליטיקאים שלה כמו שרק דומינטריקס בריטית יודעת. וזה לא רק 'כן, אדוני השר', 'כן, אדוני ראש הממשלה' ו'בית הקלפים' – סדרות שזכו לתהילת עולם בגרסת המקור שלהן וכן לעיבודים אמריקאיים – אלא גם סדרות מרהיבות כמו 'שם המשחק', שבמרכזה משחקי חתול ועכבר של פוליטיקה מול עיתונות, או 'בסוד העניינים', שזכתה לשבחים בזכות האותנטיות שלה. "ברור שתמיד תהיה לפוליטיקה המקומית השפעה על הדרך שבה הדמויות מיוצגות בכל מדינה שבה הסדרה מופקת", אומרת קופפר ומפרטת: "בסדרות הבריטיות, או באלה המושפעות מהסדרות הבריטיות, הפוליטיקאים והיועצים הפוליטיים יהיו תמיד רמאים וספין־דוקטורז. יש לזה שורשים אצל שייקספיר, וזה שאוב מהתרבות הבריטית. ושם יבוא לידי ביטוי ההומור הבריטי, המאוד לעגני ועוקצני, עם דמויות נלעגות. לעומת זאת, הדנים מאוד מעריכים את הפוליטיקה שלהם, וכך הם גם יצרו את 'הממשלה', עד כדי כך שאתה צופה בסדרה ואתה מת שבירגיטה תהיה ראש ממשלת ישראל. אצל האמריקאים כמובן זה מתחלק. אם זה סורקין – וראינו את זה גם ב'חדר החדשות' – הכול גדול מהחיים, ולפני הכול, לא משנה מה, הדמות הראשית צריכה קודם לנאום נאום גדול מהחיים. ובשאר הסדרות, בעיקר אלה שבאות מהכבלים, זה לא אמור להיות דמוני או ציני, אלא פשוט חושף באמת את איך שהם עובדים".

בסופו של יום, "איך שהם עובדים", כפי שניסחה זאת קופפר, היא ההגדרה הטובה ביותר שאפשר להעניק לסדרות הטלוויזיה הפוליטיות האמריקאיות. מה שאנחנו לוקחים מהן הוא על אחריותנו בלבד. כי אולי באמת כמות הסדרות עולה ואולי אפשר להכליל בהן גם תכניות לילה מצליחות כמו אלה של ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר, שההצלחה הרבה שלהן בשנים האחרונות גרמה לאולפנים לבקש לנעוץ שיניים בעוגה הזו – אבל מעל הכול מתנוסס משפט אחד של ניל פוסטמן, מחשובי התיאורטיקנים של תקשורת ההמונים, מתוך הספר 'בידור עד מוות' שהשנה אנחנו חוגגים 30 שנה לכתיבתו: "האמריקאים הם האנשים הכי מבודרים, וסביר להניח הכי חסרי ידע, בעולם המערבי".

יחסי דובר־פוליטיקאי, או יועץ־פוליטיקאי, היו תמיד טעונים בקורטוב של יחסי מין סאדו־מזוכיסטיים: יש שליט ברור, ואותו צריך לשרת, לא משנה באיזו צורה. חברי הצוות של הקומדיה הבריטית 'הממלכה הקטנה' לקחו את התמה הזאת והקצינו אותה, אבל הפכו את היוצרות. סבסטיאן לאב, היועץ האישי לראש ממשלת בריטניה, הוא לא הכנוע במערכת היחסים, אלא השולט. סבסטיאן מאוהב בראש הממשלה, בגילומו הנפלא של אנתוני הד ('באפי ציידת הערפדים'), שמצדו לא עושה סימנים של מבין מה קורה סביבו, או מתעלם מהם. כמו יועץ טוב עוטף סבסטיאן את ראש הממשלה בשקרים ומעניק יחס מתנשא כלפי כל מי שעומד בדרכו לישבנו של הבוס, כולל אשת ראש הממשלה. קטעי הקומדיה שנוגעים באבסורד בכל פעם שנשמעת ביקורת נגד הבוס שלו מגיעים לשיאם כשבדאונינג 10 מבקרים נשיא ארצות הברית עם עוזר־מאהב משלו, שנגמר בקרב חתולים בריטי־אמריקאי.

תכונות כמו תאוות בצע ושחיתות מוסרית עומדות בלב דמותם של כמעט כל הפוליטיקאים שנכתבו אי פעם לטלוויזיה. אבל במקרה של נאקי תומפסון התכונות הללו הן רק הקצפת שניצבת מעל קאפקייק מורכב בטעמים, ואפשר לקבוע בנחרצות שמלבד טוני סופרנו, מדובר במי שנמצא בשורה הראשונה של הדמויות העגולות ביותר בטלוויזיה. יש לו עבר – אבא מכה, אישה שהתאבדה, אחות שמתה – שמעניק לו את כל הסיבות להיות הבנזונה שהוא. הוא משמש כגזבר שעם תחילת תקופת היובש בארצות הברית הופך למלך של אטלנטיק סיטי. נאקי מייצג את הפוליטיקאי המושחת מהסוג המשפחתי: מבחוץ הכול נפלא, כולם אוהבים אותו, תינוקות מתים עליו, האזרחים מעריכים אותו, ולפחות בשתי העונות הראשונות הוא מותיר לשליחיו לעשות עבורו את העבודה המלוכלכת, כדי ששום רבב לא ידבק בו. הפער הבלתי נתפס בין יכולת ההתחבבות שלו כאדם למאפיונר שהוא – ולא לחינם ההשוואה לטוני סופרנו – עושה כבוד בטלוויזיה של היום לגנגסטרים של המאה הקודמת. ואולי במסר הזה נמצא ייחודו: מילא פושעים, אבל שלפחות יהיו אנשי משפחה.

בשנת 2007, 21 שנה לאחר שנבחר לתפקיד ראש העיר ספרינגפילד, זכה סוף־סוף ג'ו קווימבי לתמיכה מצד הסנטור שאת דמותו הוא כנראה מגלם – טד קנדי. הסנטור השערורייתי, רודף הנשים, בן למשפחת אצולה, צילם ב־2007 סרטון בו הוא מבקש מדמויות הסימפסונים לקיים את פרמיירת הסרט העלילתי שלהם בספרינגפילד, מסצ'וסטס. אז אולי באמת קווימבי, ראש העיר מלא הגוף שמגיע לכל מקום כשהוא עוטה על עצמו סרט מלכת יופי, הוא בן דמותו של קנדי, אבל הוא בוודאי הרבה יותר מזה. קווימבי הוא האולסטאר של הפוליטיקאים; כל קלישאה חבוטה, כל אמת צרופה, כל שערורייה פוליטית שאי פעם נכתבה – מגולמת בו. השוחד שהוא מקבל ונותן, ההנאות המיניות שלו, העובדה שאזרחי עירו לא ממש מעניינים אותו, אירועי הפתיחה וערבי הגאלה היוקרתיים שהוא משתתף בהם תדיר, ובעיקר משפט המפתח שלו, "הצבע קווימבי", שנאמר בכל הזדמנות, גם ברגעים המביכים ביותר, כמו באותה פעם שהומר תפס אותו עם המאהבת בחדר המלון – כל אלה הופכים אותו לקלישאה הפוליטית הטובה ביותר שנכתבה.

כשפולישוק עשה לחומי שליט זובור בשידור חי, כשהעיד מול העולם כולו כי שליט הציע לו לעבור למפלגה החדשה שהוא מקים, כי "נמאס להם מהעניים, נמאס להם מהחלשים, נמאס להם מהדמוקרטיה", אי אפשר היה שלא למחוא כף. חומי שליט, בגילומו המדויק של אמנון דנקנר, הוא הפוליטיקאי שכולנו רוצים לראות במפלתו, אבל בעיקר כזה שמוכיח שה"חומים" של העולם תמיד מנצחים. בהתחלה הם יסובבו את כולנו, יכניסו על גבם 12 נציגים לכנסת. ואם הם לכאורה נופלים בתרגיל בחירות, הם הופכים למנהלי חינמונים שמדפיסים מאות אלפי עותקים ביום ומביאים את בשורת אנשי ההון אל ההמון. שליט הוא הפוליטיקאי שיודע את מה שהעם מתעלם ממנו: גם כשאנחנו תופסים אותו עם המכנסיים למטה, יש לנו רק דקה אחת של מחיאות כף, כי הוא כבר מתכנן את הצעד הבא שלו. והוא ישרוד, שלא יהיה לכם צל של ספק.

אחד מרגעי השיא של טקס האמי 2013, שבוודאי ייכנס לפנתיאון הרגעים המשעשעים בתולדות טקסי הפרסים בכלל, היה הרגע שבו ג'וליה לואי דרייפוס עלתה לבמה כדי לקבל את הפרס על תפקידה כסלינה מאייר ב'ויפ'. כשהגיעה לבמה היא המתינה שיעלה גם גארי, דמות העוזר האישי שלה בסדרה, הפקידה בידו את הארנק ונשאה נאום ניצחון, בעוד הוא צועד אחריה, מהנהן לכל מילה שיוצאת לה מהפה ולוחש על אוזנה כדי להזכיר לה מילות תודה ואהבה למשפחתה – בדיוק כמו הדינמיקה בין השניים בסדרה. זו הייתה טעימה קומית נושכת, מאותו סוג ש'ויפ' הצליחה לייצר עבור הצופים שלה לגבי למה שמתרחש בבית הלבן. סלינה מאייר, שמגלמת את סגנית נשיא ארצות הברית עד שהיא זוכה להיות הנשיאה הראשונה בתולדות האומה, מביאה למסך תכונות שרה פייליניות, בפער עצום בין טירוף בלתי נשלט מאחורי הקלעים לחביבות בעיני הקהל. סלינה היא אולי לא האדם שהייתם מכניסים בדעה צלולה לחדר הסגלגל, אבל הוי, אתם יודעים, כמה מצחיק יהיה אם היא תשב שם.

כשראש המועצה דיוויד הורטון מגלה כי הכנסייה שלחה לכפר שלו כומרית (כומר בלשון נקבה), הוא עושה הכול כדי לקלקל לה. הוא מעולם לא החמיץ ישיבת מועצה. אפילו כשאשתו עמדה ללדת את בנו יחידו הוא קיים את הפגישה השבועית בבית היולדות. דון פרנץ', יוצרת הקומדיה הבריטית הנפלאה הזו, שמגלמת גם את תפקיד הכומרית, אוהבת מאוד את דמותו של ראש המועצה: היא אמנם מציגה אותו בכל כיעורו, כאוהב שררה, כוח, נהנתנות ורווח אישי (סימן השאלה הגדול המופיע כחוט השני בסדרה כולה הוא כיצד הפך דיוויד למולטי־מיליונר) – אבל היא גם מאנישה אותו בכך שהיא מתייצבת מולו בראש מורם, מה שאף אחד, אף פעם, לא עשה לפניה. העובדה שאישה חזקה צועקת מול כולם כי המלך הוא עירום, לא רק שמשנה את דרכיו ותפיסת עולמו של דיוויד וגורמת לו להבין שלהיות שליח ציבור טוב הוא דבר שיש לשאוף אליו, אלא גם מקרבת אותו, מבחינה רומנטית, אל הכומרית עצמה. וכשדיוויד מחזר אחריה, ולשם כך אפילו מחליף נאמנות מפלגתית – מהשמרנים ללייבור – הוא מעיד על כך שבעצם הכול עניין של רווח אישי. כן, אפילו בקומדיות רומנטיות, פוליטיקאי נשאר פוליטיקאי.

משפט אחד בודד הוביל לפרישתה של הארייט ג'ונס מכס ראשת ממשלת בריטניה: "אתה לא חושב שהיא נראית עייפה?", שנאמר דווקא על ידי הגיבור הגדול של 'דוקטור הו', הדוקטור עצמו, שאף פעם לא לקח שבויים בדרך להשגת מטרתו. לא מפתיע שמשפט שקרי בודד, שמרמז על ליקוי בריאותי, מצליח לבסוף להוריד מהתפקיד דווקא אישה שמשמשת כראש ממשלה, אשר כל חטאה היה בכך שהמרתה את פיו של הדוקטור. אבל הארייט ג'ונס, לאורך כל הופעותיה החוזרות בסדרה, הייתה קודם כל אישה, וכך התסריטאים עיצבו את דמותה. היא תמיד הייתה האם הגדולה, זו שלא ממצמצת, שלא חוששת לפעול, כשהיא מבינה שנתיניה/ילדיה עומדים בפני צרה. בסצנת הסיום של דמותה בסדרה, מהיפות שנראו בכל פרקי הסדרה הוותיקה, בת ה־50, ומסמנת את מותה, עומדת האם הגדולה מול הדאלקים (האויבים המרים, עשויי הפלדה, של הדוקטור והאנושות), מנפנפת מולם בתעודת הזהות ואומרת: "אני הארייט ג'ונס, ראשת ממשלת בריטניה לשעבר", ומקריבה בכך את חייה.

איש לא האמין, אפילו לא טומי קרקטי עצמו, שיום אחד הוא יהיה ראש העיר בולטימור. נכון, הוא רצה, אולי אפילו חלם על זה בלילות, אבל לא באמת האמין. ואולי דווקא מתוך אותו חוסר אמונה עמוק כל כך הצליח קרקטי להגיע למצב נפשי שבו אין יותר מקום לאינסטינקטים הפודליים שלו וצריך לחשוף שיניים של פיטבול רצחני. רק כך אפשר לנצח בבולטימור, הפצועה, המדממת, המרוסקת, העיר עם הלב הכי שחור בהיסטוריה של הטלוויזיה. רק כך אפשר לנצח אצל דיוויד סיימון, יוצר 'הסמויה', להגשים את הפנטזיה בסדרה הכי ריאליסטית שנוצרה אי פעם. הניצחון של קרקטי מפתיע לא רק בגלל שהוא אדם לבן בעיר שחורה מפחם, אלא בשל העובדה שבניגוד לקודמיו המסריחים מרוב שחיתות, הוא דווקא אחד שלבו נמצא במקום הנכון. אז נכון, בסוף גם קרקטי נופל. "בקטנות" – באופן יחסי, אם נבחן את הדברים מנקודת מבטו של הפוליטיקאי הממוצע – אבל נופל. פה הוא בוגד באשתו, שם הוא בוחר בטובתו הפוליטית על פני טובת התושבים, ובעיקר הוא טועה ומאכזב שוב ושוב. למעשה, קרקטי מתמזג היטב ברוח 'הסמויה', על התפר שבין תקווה לייאוש. הוא ירצה להבריא את החינוך, הוא ירצה למגר את הפשע, אבל תמיד יגלה שהשמיכה קצרה מלכסות גם את הרגליים וגם את הגב. קרקטי הוא הפוליטיקאי הטוב והנכון שנקלע למקום הכי לא טוב והכי לא נכון להיקלע אליו. הוא זה שידליק את האור בפנסי רחובות בולטימור, רק כדי לגלות שהוא גם האחרון שיכבה אותו בצאתו את העיר.

אולי אין תכונה, תואר ובכלל מילה כזו, "סטטוסקוואי", אבל סר המפרי אפלבי, המנכ"ל לעניינים מנהליים בסדרה 'כן, אדוני השר', ומזכיר הממשלה ב'כן, אדוני ראש הממשלה', הוא ההגדרה המילונית למפד"לניק הישן והטוב, שיעשה הכול כדי לשמור על הקיים. לא פחות, וחס וחלילה לא יותר, רק לשמור על הסטטוס קוו. והקיים – במיוחד המשך שלטון האליטה – הוא הדבר הנכון בעיני אפלבי. המניפולציות שלו, במיוחד הדרך שבה הוא מוביל את השר הממונה עליו לחשוב שהוא זה שחשב על המסקנה שאפלבי רצה שיגיע אליה, הן אמנות שיש ללמד בכל מוסד להדרכת פקידות גבוהה. הוא משתמש ביכולותיו הוורבליות ובשפתו הגבוהה האקסטרה־אורדינרית, כדי ליצור משפטים דו־משמעיים, שספק אם אפילו הוא עצמו מבין אותם כשהם יוצאים מפיו. אפלבי הוא שוביניסט, שונא את כל מה שנחות, נהנתן, סועד במסעדות יוקרה, מבקר באירועי תרבות מפונפנים, ומאוד, מאוד מנומס. אלא שהנימוס שלו יכול לבלבל. הוא אמנם מין "אח" בריטי שמדבר במושגי אחווה, אבל פועל בדרך הפילוג.

לא לחינם המליצה שלי יחימוביץ' לעוקביה בדף הפייסבוק לצפות ב'הממשלה': "לא רק כי זה כיף", היא כתבה, "אלא כי זו הצצה ריאליסטית לפוליטיקה מתוקנת". ויחימוביץ' צודקת; במנעד שבין 'הבית הלבן' ל'בית הקלפים', 'הממשלה' היא לגמרי בצד של ג'וזייה ברטלט. בירגיטה נייבורג היא מייצגת כה קיצונית של הפוליטיקה העולמית – בגלל עקרונותיה, ערכיה וניקיון כפיה – עד שברור מדוע עיני העולם כולו נפערות כשצופים בה בפעולה. לא רק בשל יופייה, או היכולת שלה ללהטט בין בית ומשפחה, אלא בגלל שפוליטיקה נקייה באמת יכולה להתקיים, גם אם זה רק על מסך הטלוויזיה. העובדה שהיא מסדרת את שערה בעצמה, רוכבת על אופניים לעבודה ומתהלכת כשרק שני שומרי ראש מאחוריה נראית כה זרה לעיניים ישראליות, שהסדרה כולה, ובעיקר דמותה של נייבורג, נדמות יותר כמשל אוטופי מאשר מיצג נאמן של המציאות. ואולי באמת כך צריך לצפות בסדרה הנפלאה הזו: כמשל לעולם בו שולטות נשים שעומדות על שלהן, עולם שבו טוהר המידות אפשרי, עולם שבו עמידה על עקרונות היא דבר בר־ביצוע, ושכוח הוא לא מטרה אלא אמצעי בלבד.

אפשר היה לדמיין שאדם שמגלה בוקר אחד כי הוא חולה במחלת עצבים נדירה ושזמנו שאול, יעשה הכול כדי לחזור בתשובה. אז אפשר, כי טום קיין, ראש עיריית שיקגו (בגילומו הנהדר של קלסי גרמר, 'פרייז'ר'), עשה בדיוק ההפך ובכך אישש את אחד החששות הגדולים של האדם – כולנו חיות. קיין, כפוליטיקאי, הוא טיפוס אפל ומושחת, ההפך הגמור מהמחשבה הנאיבית של מה שאמור להיות נבחר ציבור. וכאדם, הוא אולי אפילו גרוע מזה: בעל גרוע, אב מזעזע, חבר בוגדני. במידה רבה הוא התגלמות כל מה שאנחנו מכירים מהפוליטיקה הישראלית בפרשיות השחיתות של השנים האחרונות: מטה מכרזים, מחזיק חברי מועצה בביצים, מאיים על עיתונאים ומגיע אפילו עד שליחת רוצחים. קיין מייצג עבור הצופים את חלומות הבלע שלנו כאזרחים – גם כשהוא בצד שלך, גם כשהוא בונה עבורך את שכונות היוקרה עם הבניינים הגבוהים העשויים זכוכית וזהב, אתה יודע בתוכך שיום אחד, בתנועה אחת, האוזן שלך עשויה למצוא את עצמה במגרסת זבל ביתית.

לא העובדים תחתיו, לא אלישיה פלוריק, ואפילו לא ג'קי, אמו המאיימת של הבוס, מסיטים את איליי גולד ממסלולו. יש לו רק אלוהים אחד, לו הוא סוגד ואותו הוא משרת כמו כלב נאמן: הפוליטיקאי שהוא מייצג. איליי, הקמפיינר של פיטר פלוריק כל הדרך לתפקיד התובע הכללי של שיקגו ומאוחר יותר לכס מושל אילינוי, הוא המודל המושלם של היועץ המתאבד, שיעשה הכול עבור בעליו: הוא ישקר, הוא יעוות, הוא יאיים. הוא יהיה בוטה, נטול נימוסים. והוא לעולם לא יטריד את אדונו במהלכים שהיה עליו לעשות כדי להביא אותו לאן שרצה בצורה החלקה ביותר מבלי להותיר את עקבותיו בשטח. אל תטעו ליפול בכובע הקסמים של מי שמגלם אותו, אלן קאמינג; לצד הבלחותיו כאתנחתה הקומית של 'האישה הטובה', בזכות הבעות פניו, חידוד גבותיו והמפגשים שלא יסולאו בפז בינו לבין ג'קי פלוריק, הוא שותף מלא לקווי העלילה הדרמטיים ביותר ומפעיל את חיישני רגישותו האותנטיים ביותר – באופן כזה שקשה לפעמים להכריע היכן נגמר השחקן ומתחילה הדמות – בדיוק במקום הנכון. העובדה שהוא יהודי הפועל בתוך כר של "וואספים" אמנם לא זוכה לביטוי משמעותי בסדרה, אבל עין רגישה, או עין אנטישמית, לשיקולכם, תזהה מוטיבים ברורים של הייצוג היהודי העובר כחוט השני בתרבות האמריקאית: אדם נטול ערכים, נטול כבוד, שיעשה הכול כדי להגיע אל המטרה, ותמיד תישאר לו ההגנה העצמית השמורה לאנשים מסוגו: "רק מילאתי את תפקידי".

"שמעו את שאגתי", המוטו של בית משפחת לאניסטר בסדרת ספרי הפנטזיה 'שיר של אש וקרח' של ג'ורג' ר. ר. מרטין, מייצג בצורה ברורה דווקא את ה"חצי איש", כפי שנקראת הדמות שמגלם פיטר דינקלג' ב'משחקי הכס'. טיריון לאניסטר הוא שר האוצר, זה שאמור לדעת איפה הכסף, אבל אפילו המינוי הזה בקושי מצליח להבליט את שכלו החריף בקואליציית הלאניסטרים. הוא אמנם אכזרי כמו שאר הלאניסטרים, ובעיקר אביו, אבל מה שמייחד אותו הוא דווקא מידת הרחמים שלו וחוסר הרצון שלו לפגוע בחלשים ובחפים מפשע. מוסריותו באה לידי ביטוי גם בדברים הקטנים, כמו למשל העובדה שבחר – וזה עניין יוצא דופן בעלילות הסדרה המעוותת – שלא לחלוק את יצועו עם אשתו שלא אהב, גם במחיר הפיכתו ללעג ובוז. אפילו העובדה שרצח את אביו, שתמיד התעמר בו, מבליטה את הפן המוסרי שלו: אמנם רצח אב הוא כמעט מעשה נדרש בכל עלילה המדמה עצמה לטרגדיה יוונית, אבל כאן הרצח לא נעשה כדי לצבור כוח, אלא להפך, כדי למגר את הרשע בעולם, ולא משנה מה המחיר שישלם על כך.

אפשר היה לבחור באינספור דמויות פוליטיות מ'הבית הלבן', ובראשן כמובן סם סיבורן החכם, סי־ג'יי קרייג הפלפלית, ליאו מקגרי הדומיננטי, ואפילו דונה מוס, המזכירה הנאמנה שהפכה ליריבה ראויה. אבל יועץ אחד עומד מעל כולם: מנהל התקשורת טובי זיגלר. מדובר ביהודי, פרט מידע שיש לו תפקיד מכריע בהתפתחותו בסדרה, שמיומו הראשון הלך תמיד אחר ערכיו, אם זו סתם שורת טקסט שחשב שחייבת להיכנס לנאום לאומה, אם מטרה נעלה שחשב שהנשיא חייב לחתור אליה, ואם – כמו בגרנד־פינאלה שלו – בגידה בנשיא שכה אהב ובכלל האומה, כשהדליף חומרים רגישים, שאמנם הכתימו את הנשיא, אבל הצילו חיים. זיגלר הוא אדם עצבני, מיוסר, טרוד, כזה שתמיד לוקח הכול ללב. ללא ספק, מדובר ביועץ תקשורת שעשוי מהחומר שהיינו רוצים שנבחרינו יקורצו ממנו: לא נחמד, אבל הכי ערכי שיש.

כשפרנק אנדרווד מפנה את פניו אל המצלמה ומדבר אלינו הצופים, אי אפשר שלא להצטמרר. בתחילה זה אולי משעשע, אולי זה מעניק לנו תחושה של שותפי סוד, אבל אנדרווד לא בא כדי לשחק, והוא משתמש בעובדה שהוא שובר את הקיר הרביעי, הקיר הדמיוני המפריד בין הצופה למסך, כדי להפוך את כולנו לשותפים לפשע. שיטת הפעולה של אנדרווד, שהביאה אותו עד – זהירות, ספוילר – כס נשיא ארצות הברית, היא דרך תמרון בעלי הכוח שנמצאים סביבו (אפילו הנשיא שלפניו) לעשות מה שהוא רוצה. התמרון מתמקד בעיקר בשיסוי אותם אנשים חזקים אלה באלה, אם הנשיא בבעלי הון, אם איגודים מקצועיים במובילי חקיקה בקונגרס, ובכל פעם להשתמש במאבק ביניהם כדי לפלס את הדרך אל המעגל הפנימי של בעל הכוח שמעליו. אבל גם דמותו המקיאוולית זוכה לנחמה, שנמצאת במערכת היחסים שלו עם רעייתו קלייר, שותפתו למסע החיסול המטורף שלו והיחידה שהוא לא מתמרן. השניים עובדים כיחידה אחת משותפת, במסירות מוחלטת ובביטחון השמור למכונות משומנות שמטרתן אחת ויחידה – כוח ושררה.

–

דמותו החבוטה של הפוליטיקאי האמיתי // בין טינה פיילין לחרצוף של מרידור

אפשר למצוא אינספור קווים מקבילים בין כל דמות בדיונית שנמצאת ברשימה לפוליטיקאי, יועץ או מנהל קמפיין אמיתי שעליו, על תכונותיו ומעשיו, היא מבוססת. אבל הדמויות המופרכות ביותר שנולדו בדרמה או בסיטקום הטלוויזיוניים לא תמיד מצליחים לדגדג את המציאות. תחשבו על שרה פיילין. תחשבו על ג'ורג' בוש. תחשבו אפילו על מירי רגב. אם הם לא היו קיימים, מישהו היה מסוגל להמציא אותם?

אל הרווח שנפער בין הדמות הבדיונית לדמות המציאותית נכנסו לאורך השנים תכניות הסאטירה. לרוב, מדובר בבדיחות ובעקיצות לא מזיקות שהפוליטיקאים מנערים מעצמם ומדלגים מעליהן בקלילות הלאה. לפעמים הן אפילו מחזקות את אותם פוליטיקאים ומאחדות סביבם את הציבור שיתמוך בהם בצורה עיוורת. אבל יש מקרים, אמנם בודדים, שבהם הסאטירה לחצה בדיוק על הנקודה הכואבת של פוליטיקאי מסוים, ובעקבות אותה לחיצה לא הייתה ברירה אלא להודות שהקריירה של אותו פוליטיקאי מחוסלת.

שרה פיילין, המועמדת הרפובליקנית מאלסקה שהתמודדה על תפקיד סגן נשיא ארצות הברית, הגיעה קרוב, ויש שיאמרו קרוב מדי, לבית הלבן. הופעתה הרכה וסיפורה האישי תרמו לדימוי שאנשי מעמד הביניים האמריקאי כל כך רצו לראות – מישהי משלהם בעמדת מפתח. בעקבות ראיון מביך במיוחד לעיתונאית קייטי קוריק, שהמחיש עד כמה היא לא כשירה לתפקיד בסדר גודל כזה, עלו מדי שבוע ב'סאטרדיי נייט לייב' מערכונים בכיכובה של טינה פיי, שהדמיון שלה לפיילין מפחיד, אשר הצליחו לחדד מול עיני האומה את העובדה שפיילין היא לא יותר מבדיחה עצובה, שאם לא יפסיקו לספר אותה בזמן היא עלולה להסתיים בטרגדיה לאומית. בסרט 'חוקי המשחק', שמביא את סיפורה של פיילין (בגילומה של ג'וליאן מור), מופיעים אותם מערכונים שוב ושוב ומתוארים בתור מה ששבר בסופו של דבר את רוחה של פיילין בדרך לסיום הקריירה הפוליטית הקצרה שלה.

גם בישראל אפשר לתת לסאטיריקנים את הקרדיט על סיוע במחיקת פוליטיקאי מהמפה. בתקופת כהונתו של דן מרידור כשר אוצר הוצגה דמותו בתכנית 'החרצופים' כרכרוכית, נרפית, נטולת עמוד השדרה ונוטה להיעלם ברגעים החשובים. קולה היה דק במיוחד, כמעט שלא נשמע, במיוחד כשקראה בשמו של החתול שלה, "מיצי". העלבונות שהוטחו במרידור גברו בעקבות אותם מערכונים, ואילו "מיצי", שהיה תזכורת מהדהדת לתכונות שיוחסו למרידור, נותר כמטבע לשון שלילי בכל פעם שעלה שמו לדיון.

גם עולם האנימציה משופע בדמויות חבוטות של פוליטיקאים, הבועטת והקיצונית שבהן היא ראשו של ריצ'רד ניקסון בסדרה 'פיוצ'רמה', שנמצא תדיר בתוך צנצנת זכוכית וכל מהותו היא התגלמות הרוע הטהור.

כל הדמויות האלה – יותר מכל הדמויות הבדיוניות – הצליחו לגלם את הפוליטיקאים כפי שהם באמת, או לפחות לא רחוק מכך. ההישג הגדול ביותר של אותן דמויות מתרכז בעובדה שהן היחידות שהצליחו להפוך את הקערה על פיה: לשם שינוי לא הפוליטיקאים צוחקים עלינו כל הדרך לג'וב הבא, אלא אנחנו, האזרחים, צוחקים עליהם.

15 הדמויות הפוליטיות הכי טובות בטלוויזיה: הבחירות האישיות של יועצי התקשורת >>

–

• כשל סדרתי: על הסדרות שהתחילו כהבטחות ענק והתרסקו בקו הסיום // מאת פיני אסקל
• דברים שלמדנו על פוליטיקה מצפייה בקולנוע ובטלוויזיה // מאת הדר טורוביץ'