מן המפורסמות שתחזיות הן דבר מסוכן. בפרט בכל מה שנוגע לעתיד. מי שיביט בבהלה עשור, שניים וגם שלושה אחורה, ויצלול לניתוחיהם של מעצבי דעת קהל, פרשנים, סוציולוגים ועוד פרופסיות המתיימרות לשבת בתוך עמן, יקבל את הרושם שהחברה הישראלית הייתה נתונה במלחמת עולם בין חילונים לחרדים. שהקטטה הייצרית הזו נידונה לחיי נצח.
די להזכיר כמה "פיקים" פוליטיים, ששיקפו מתח גואה ומשטמה יוצאי דופן: נאום מר"ן הרב שך זצ"ל בשלהי שנות ה־80, שהעניק הלכה למעשה גט כריתות פוליטי לתנועת העבודה והפך את הברית עם הימין לעניין חלוט.
עשור אחריו יפציע טומי לפיד עם רטוריקה משטמתית וקמפיין אנטי־חרדי על גבול האנטישמיות ויגרור הישג אלקטורלי פנומנלי. בתווך היו אינסוף מאבקים נקודתיים, ודומה היה שתנועת המטוטלת הזו ולפיה פעם החרדים מותחים את גבולות היכולת הפוליטית שלהם מעבר לנדרש ופעם באה תגובת נגד חילונית, היא המשחק המרכזי ואף היחיד ששתי הקבוצות הללו מסוגלות לשחק.
אבל מבעד לרעשי הרקע הרוטיניים הללו התרחשו תהליכי עומק שהיו זמן ממושך נסתרים מהעין הציבורית, אף אחד מהם אינו טקטוני, אולם המכלול היה בו כדי לבשר מפנה.
לאן נעלם אפוא השסע במתכונתו המסלימה ומוכת המשטמה? מה עלה בגורלו של הקיטוב החילוני־חרדי שדובר בו שנים הרבה עוד טרם אובססיית הגרעין האיראני, שהרי גם הוא סומן כאיום על עצם הקיום. היכן רטוריקת השנאה היוקדת שאפיינה את הדיאלוג בין המחנות? האמת ששום דבר לא נעלם. אין דיאלקטיקה ואין ציוויליזציה יהודית ללא פולמוס, וזה יימשך. אבל אין כלל ספק שהטון והסגנון השתנו. מה אפוא קרה? מכלול של תהליכים חברתיים קירב בין העולמות וההשקפות, פעמים גם בעל כורחם של הניצים. מערכות התמיכה הציבוריות שהצטמצמו וההכרה שעולם התעסוקה אינו ארץ גזירה, הביאו לשילובם של רבבות חרדים בשוק התעסוקה הישראלי, מהלך מבורך בעל השלכות עומק ממתנות. החרדי פוגש את החילוני על בסיס יומיומי, אינטראקציה שממוטטת חומות של איבה, חשדנות וסגירות.
נוכחותם ההולכת וגדלה של דתיים וחרדים בתקשורת החילונית והממוסדת, יש אף בה כדי לצמצם מרחקים ולשפר את התקשורת בין הקבוצות. בתוך התהליך הזה כל הקבוצות – חרדים, חילונים ותקשורת – לומדים שאף קבוצה איננה באמת אחידה. משל הייתה אם הייתה. לפתע המבט נפקח ונפתח ונתקל בתמונה הרבה יותר מורכבת ומסקרנת משדמיין.
העיסוק בקהילות הדתיות והחרדיות לא פסח על התקשורת והתרבות הישראלית. סדרות איכותיות ומושקעות, העוסקות באורחותיהם ובנבכיהם של חרדים, משודרות בפריים טיים של הערוצים המסחריים וזוכות לשיעורי צפייה גבוהים ולביקורות מחמיאות. 'סרוגים', 'כיפת ברזל', 'שבאבניקים' ועוד. אחרי דמוניזציה ארוכת שנים. מהפך. האנשה לא צפויה של החרדים. הגדילה לעשות הסדרה 'שטיסל', ממתק טלוויזיוני שהתאפיין בתסריט נהדר ואמין, משחק נפלא ומנות גדושות של שחוק ודמע. ים המגבעות הכהות נפרט לפתע ליחידים עם עליות ומורדות, יצרים ותאוות, אהבות ושנאות, מאוויים ותבוסות.
קברניטי החברה החרדית מן הסתם בדילמה מהדינמיקה. צריך להבין שהבדלנות, חרף המחיר שהיא גובה, היא כלי אולטימטיבי לשמירת צבעה וצביונה של קהילה. יש חשש מובן מפני האינטגרציה ובפרט מאובדן השליטה עליה. אבל, בערבו של יום אני למד שחברה רב־תרבותית ומגוונת אינה בהכרח מקוטבת. הקטטה הדתית והעדתית איננה הפסקול הבלעדי והדומיננטי בשיח הישראלי. יש עוד צלילים ומנגינות. ונראה שאנחנו יותר סובלנים משנדמה.
