בגיליון 'המשפיעים' של השנה שעברה כתבתי כאן על מפיק מופעי חו"ל כאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתחום התרבות, אחרי שנה שבה הופיעו מספר חסר תקדים של אמנים בינלאומיים בישראל. והשנה – העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, בדיוק בשבוע שבו הוכרזה הגעתה של הזמרת לורד ארצה, גרמה לביקורת בינלאומית ולחץ BDS אינטנסיבי מהרגיל, שהובילו את הזמרת הניו זילנדית לחזור בה במהירות. הביטול של לורד והסערה סביבו סיפקו כותרות לאתרי חדשות מובילים בעולם, הרתיעו אמנים אחרים מלהיכנס בין הפטיש לבין רוג'ר ווטרס והותירו את הדשא של פארק הירקון נקי במיוחד בקיץ הזה. נו, מזל שיש את עומר אדם.
אם לפני שנה ראינו תחנונים בפייסבוק לכרטיסים לגאנס אנד רוזס אחרי שהמופע שלהם הפך סולד־אאוט – השנה היה זה אמן מקומי שגרם לאלפי מעריצים לתור נואשות אחר כרטיס להופעה שלו באצטדיון סמי עופר. וזה עוד אחרי ש־30 אלף איש הצליחו להשיג כרטיס. ואחרי ש־7,000 איש מילאו הופעה שלו בהיכל הספורט ביד אליהו. חמש פעמים ברציפות. בכל פעם, הכרטיסים אזלו בתוך דקות.
ככתבת תרבות, אני יורה לעצמי ברגל בעודי כותבת את המשפט הבא, אבל אדם הוכיח לנו השנה שאמנים לא באמת צריכים לשתף פעולה עם מוספי התרבות וכתבות הקידומים המסורתיות, להפך. האמן היחיד בישראל שמצליח למכור כמות כזו של כרטיסים (ולא במסגרת מופע פרידה) הוא במקרה, או שלא, גם בין האמנים היחידים שלא מעניקים ראיונות גדולים. כאלה עם כותרות בומבסטיות על איזה משבר אישי לפני כל אלבום או מופע חדש. סרבנות הראיונות שלו גרמה להפצתן של תיאוריות מתיאוריות שונות, ביניהן על כישוריו כמרואיין. אבל אדם לא מתראיין כי הוא לא צריך, ואף זמר עוד לא הצטער על ריאיון שבו לא פלט איזו שטות סקסיסטית, גזענית, או סתם מטופשת. בשביל זה יש את מילות השירים שלו כמו "בתאילנד גילינו שהבנות לא בדיוק בנות". גם הטענות שמדובר בטקסט טראנספובי לא הצליחו לדגדג את הקונצנזוס סביב אדם, אבל הן כן הזכירו שלא צריך לפתח ציפיות מיוחדות מרמת הטקסטים בשיריו.
עומר אדם הוא זמר בן 24, שעושה שמח על הבמות, בין אם מול 30 אלף איש בסמי עופר או מול 700 איש בהופעה פרטית בחתונה. טקסטים אינפנטיליים הם מצרך הכרחי בלהיטים שלו, וכדאי שנזכור את זה לפני שנמהר להכתיר אותו כזמר הלאומי הבא של ישראל; ולפני שיכתיר את עצמו (הקהל באותה הופעה מדוברת בסמי עופר נדרש לשיר את התקווה לפני עלייתו של אדם לבמה).
ניסיון המיתוג של אייל גולן כזמר הלאומי של ישראל נגמר במבוכה גדולה כזכור, ואין שום צורך לחבר אוטומטית בין ההצלחה הפנומנלית של הזמר למעמדו הלאומי. אחרי 70 שנות מדינה הגיע הזמן להפריט גם את שוק המוזיקה המקומי. עומר אדם הזכיר לנו השנה שעדיין אפשר להיות בו גם מכונת מזומנים מרשימה.
–
