אם היית צריך להדביק פרצוף לקול שמעבר לפרגוד, אין שום סיכוי שהיית מזהה את בני גנץ. למעשה, גם כאשר האיש היה מתגלה, לא רבים היו מכירים. מדובר ברמטכ"ל האלמוני ביותר ששירת בצה"ל. אם בכל זאת יכירו אותו בלי המדים והדרגות, זה רק בגלל הגובה. אולי בגלל זה יש במפלגות השמאל־מרכז כאלה שחושבים כי הוא האיש שיוכל להעביר אותם מעל רף 20 המנדטים.
איכשהו, בהיעדר אחרים, מישהו סימן אותו כתקווה הלבנה הגדולה. הצרה היא שככה בדיוק הוא נתפס בידי מחנה הימין. צנחן, בן מושב, אשכנזי. כמו אריק שרון שהפקיר את גוש קטיף. כמו בוגי יעלון, שברגע האמת קפץ ממנו המפא"יניק והוא יצא על אלאור הגיבור. הוא לא רמטכ"ל לשעבר מהסוג של רבין או ברק שהצליחו להעביר אליהם את השוליים הרכים של הימין המפוכח. הוא גם לא צנחן רמטכ"ל כמו אמנון ליפקין־שחק, שנטף קסם אישי וכריזמת נסיכים שרק בודדים בעולם נהנים ממנה. הוא גנץ. שיבוש גרמני נפוץ למילה אווז. מהבחינה הפוליטית, גנץ קרוב יותר להיות ברווז צולע מאשר הברבור שיפרוש כנפיים לשמאל, הברווזון המכוער והמובס.
כוחו מצוי בעמימות מוחלטת. איש לא יודע, באמת, מהן עמדותיו המדיניות, הכלכליות והחברתיות. לא ברור אם יש לו כאלה בכלל. מבצע 'צוק איתן' שעליו פקד היה כישלון. 50 ימי מלחמה כותשת שגבתה מישראל 74 הרוגים ו־2,270 פצועים. עפר שלח שלא מפסיק לספר עד כמה הצבא לא היה מוכן למבצע הזה, בכל פרמטר שהוא – מודיעין, תוכניות מבצעיות, תורת לחימה – עשוי למצוא את גנץ לידו בכנסת הבאה. אם יש עתיד תצליח לרכוש את גנץ, הוא יהיה המועמד של לפיד לתפקיד שר הביטחון, וחלום חייו של שלח יצטרך להמתין עוד זמן רב למימוש.
גם אבי גבאי מחזר אחרי גנץ. להערכתו, מיצוב של גנרל בצמרת המחנה הציוני הוא בדיוק מה שחסר להם כדי להגיש לבוחרים נבחרת מועמדים מלאה. לא לומדים שם. דווקא המינוי של אביגדור ליברמן, אפסנאי בצה"ל, סופר־נץ שהפך בקריה ליונה מרוטת נוצות, מוכיח כי אין שום משמעות לעבר הצבאי של נושא התפקיד. ב'צוק איתן' שר הביטחון של גנץ היה יעלון, ובכל זאת התוצאה הייתה איומה.
ניתוח הסקרים שבהם הוא מופיע מביא את ראשי המפלגות במרכז־שמאל למסקנות שגויות. גם הוא עצמו מתבלבל מהממצאים. כאשר מצרפים אותו למפלגה מסוימת, המחנ"צ או יש עתיד, מספר המנדטים שלה עולה. נדמה להם שזה בגללו. משום מה הם מניחים שאדם לא מוכר, כזה שטילטיל מפורסם ממנו, עושה להם את ההבדל. אבל זו טעות. זה רק בגלל הצירוף. בוחרי המרכז־שמאל מאסו בפילוגי האגו שהרסו את המחנה והם כמהים לאיחוד הכוחות. כל תוספת של אנשים משמחת אותם. לזה הם מצביעים.
–
