fbpx

סטנד אפ ותילחם – כתב אישום מריר־מצחיק נגד הגבר הלבן הסטרייט

0

כלום כבר לא מצחיק. הכל עצוב. תתאפס על עצמך, צ'רלי צ'פלין; החיים הם ממש לא קומדיה בלונג שוט וטרגדיה בקלוז־אפ. זה אולי היה נחמד לשעתו, החזיק מאה שלמה כציטטה היסטורית, אפילו נשמע כמו הברקה שיש בה היגיון, אבל אין באמירה הזו שיקוף מדויק של המציאות שלנו. יעידו על כך ילדים וילדות בכל העולם – סוריה, עזה, אפריקה, סין, אפילו ארה"ב. מה בדיוק מצחיק פה, גם אם מביטים מרחוק, ממעוף הציפור.

העולם הולך ומשתפר ומתקדם. אנחנו מדברים על זה כל הזמן בשיחות סלון, במאמרים של מוספי סופי שבוע, במניפסטים של ירחונים אינטלקטואליים, בספרי עיון שמתיימרים לנתח את השלב האבולוציוני הבא של הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות הגלובלית. העולם משתחרר מכבלי הדת ומאזיקי הלאומנות. רגעים בלתי נתפסים – כמו למשל המפגש של סשה ברון כהן עם רפובליקנים כדי ליצור סרטון חמוד שנועד ללמד ילדים בני שלוש לטפל בנשק – אמורים להוות פרפורי הגסיסה של השמרנות, של הבריונות, של העולם הישן. העולם הפך גדול, אינסופי, ובמקביל התכווץ ונעשה חסר גבולות – מעין פרדוקס אשר שני חלקיו משלימים זה את זה ויוצרים מצג אופטימי. הניסיון המרושע להפריד ולסכסך, להעלים ולגמד, להתכנס ולהשתבלל הוא כמעט חסר סיכוי בעידן הנוכחי.

דווקא בנקודת הזמן הזו נדמה כי הקומדיה הרימה ידיים מול המציאות והעדיפה להנכיח את הטרגדיה. במשוואה הזו, הקומדיה היא לא טרגדיה פלוס זמן, כי לאף אחד אין זמן, אלא היא פשוט קומדיה שאין לאף אחד חשק אליה. אם בעבר נהגו לעלות לבמה כל מיני אדי מרפים וג'רי סיינפלדים, הרי שכיום נדמה שהימים האלו היו ואינם עוד. העולם הזה שייך קודם כל להאשטגים של סלבס שרוצים לתמוך בעלובי החיים ובעצם ממרקים את המצפון האנושי, ורק אז הוא שייך לליצנים עצובים.

ללואי סי.קיי דגדג לדבר על בדידות ועל זקנה. לטיג נוטרו בער לחשוף את פלג גופה העליון ולדבר במשך חצי מופע על במה. לזאק גליפינאקיס היה דחוף יותר לתלוש את הלב ולהגיש אותו מדמם מאשר שתקרעו את מיתרי הקול בשאגות. כבר עשר שנים הקומדיות הטלוויזיוניות הטובות ביותר הן בכלל ז'אנר מומצא שנקרא דרמדי. ההומור נעצר על מצב יבש, סרקסטי, שפיצי. הצחוק נתקע על שיעול חלוד, יורק דם. תמצאו אותו בכל עיר, בכל מועדון, בכל מרתף, בכל בחור עם כובע וזקן שיעלה לבמה עם מיקרופון מחובר לחוט וביטחון עצמי מופרז וישאל אם אתם "מכירים את זה ש – – -".

*****

את נקודת הקיצון של התופעה הזו כבשה בחודש שעבר קומיקאית אוסטרלית בשם האנה גדסבי, לסבית מלאה שגדלה במקום שמרני במיוחד שבו 70% מהתושבים שחיו סביבה בשנות ה־90 ראו בהומוסקסואליות עבירה פלילית. זה בקלות היה יכול להיגמר בהומור של ההיא שבאה לעיר הגדולה סידני מעיירה שמתמחה בגידול יותר מדי סוגים של תפוחי אדמה, זו שאמא שלה כעסה עליה שהיא יוצאת מהארון בפניה ("מה, היית מעוניינת שאספר לך שאני רוצחת?"), אבל זה לא המקרה. המקרה הזה הוא פרספקטיבה מאת ועל מי שהמחשבה הראשונה לגביו תהיה בדרך כלל: למה אנחנו צריכים לשמוע עוד סטנדאפיסטית לסבית אם יש לנו את טיג נוטרו. לא שאלה שנשאלת לגבי מיליוני הגברים הלבנים שעולים לבמה עם מיקרופון.

אבל הנה גדסבי. מהרגע שהיא עולה היא מנחיתה הרבה מאוד בדיחות טובות על החיים הלסביים שלה. מצעד גאווה זה ממש מצוין, היא אומרת, אבל לאן הולכים כל ההומואים השקטים, אלה שהצליל האהוב עליהם הוא זה של ספל תה שמוצא את מקומו על התחתית. היא מהללת את הלסביזם, אבל בה בעת תוקפת את הציפיות המוגזמות של הקהל שלה ויורדת על נציגת הארגון חסרת הרגישות שהפכה למפלצת בירוקרטיה אימתנית, כזו שמגיעה אליה דקה אחרי סוף המופע כדי להביע אכזבה על כך שאין בו מספיק תוכן לסבי.

רבע שעה לתוך המופע של גדסבי מתרחש הדבר המשמעותי ביותר שקרה לעולם הקומדיה בשנים האחרונות: קומיקאית עומדת על במה ואומרת לקהל שלה כי היא מעוניינת לפרוש מהקומדיה. זה חלק מהמופע, הכל מתוכנן בקפידה, אבל זה נשמע ונראה אותנטי. זה לא נאמר בשביל לזעזע, זה לא נאמר במטרה להצחיק. זו אמירה מנומקת, יפה, עדינה וחכמה. גדסבי לא נמצאת פה בשביל להצחיק אלא כדי להעביר בדיחות אמיתיות, סיטואציות שלא היה צריך להמציא כי הן נמצאות מתחת לאף. בדיוק כמו שבמחוזות הדרמה לא מדובר בהמצאה – תשאלו את 'סיפורה של שפחה' ו'מר רובוט' – כך גם בקומדיה של גדסבי.

מבחינתה, הצחוק הוא לא התרופה הטובה בעולם אלא טקטיקה של הישרדות, שיטה לשחרור מתח. הקומדיה, למעשה, תקעה אותה בשלב ההתבגרות והוקפאה בשלב הטראומה. ההבדל בין בדיחה לבין סיפור, מאבחנת גדסבי, הוא שבעוד סיפור צריך התחלה, אמצע וסוף, הרי שבדיחה צריכה הרמה והנחתה, שאלה ותשובה, פאנץ' ליין שהוא לא בהכרח סוף הסיפור. בשלב הזה מזכירה גדסבי בדיחה שהיא סיפרה בתחילת הערב, כשעוד היו בו כמה רגעים מצחיקים לפני שהם התחלפו בגודש בגרון ודמעות שהציפו את הלחיים: גבר לבן סטרייט חשב בטעות שהיא גבר שמתחיל עם החברה שלו, צעק לעברה "יא מתרומם!", תכנן להשתמש בכוח פיזי והניח לה רק כשהוא גילה כי היא בעצם לסבית. על הבמה, הבדיחה נגמרה בפאנץ' שהוא הכשל הלוגי של זעקתו של הגבר, אך במציאות הסיפור הגיע לסופו הטרגי: הגבר הלבן הסטרייט הרביץ לה גם אחרי שהבין שהיא אישה.

*****

לפעמים קשה שלא להביט במציאות ולראות בה אוסף של פאנצ'ים. אבל כרגע עדיף להקשיב למי שמגוללים את המציאות בתור סיפור ולא בתור קומדיה. אולי אם האנושות תקבל החלטה כי מעכשיו מספרים את אגדת טראמפ לא כמו שמספרים בדיחה (עם פאנץ') אלא כמו שמספרים סיפור (התחלה, אמצע וסוף), בסופו של דבר באמת יגיע הסוף. גדסבי לא מניחה לגבר הלבן הסטרייט עד שהיא תגרום לו להתכווץ בכיסא ולהצטער על כל מה שעשה במשך דורות. היא מניחה את טראמפ באותה שורה עם וודי אלן, ביל קוסבי, רומן פולנסקי, פבלו פיקאסו ואחרים שהיה להם אכפת מהמוניטין שלהם ולא מהאנושיות. והיא זועמת, הו, כמה שהיא זועמת. ובזעם הזה אין שום דבר מצחיק.

.

צילומים: נטפליקס

.

 

הטור פורסם בגיליון אוגוסט 2018 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook