fbpx

עד עכשיו היה פה בית זונות! // הטור של נדב איל

0

התודעה הישראלית ההיררכית מתגבשת בצבא. זו עובדה שקשה להתווכח איתה. הצבא הוא מהלומה אדירה של שינוי לכל בן ובת 18 (אלה שמתגייסים, רוב הולך ומתכווץ כמובן). החוויה של המעבר במסלול הצבאי, עבור נערים ונערות שהגיעו היישר מבית הספר, היא הפעם הראשונה ולעיתים האחרונה שהחברה הישראלית מטביעה את חותמה הנוקשה בתפיסת המציאות שלהם. שורת החוויות שמזומנות לכל ישראלי ששירת הן יוצאות דופן. ההבנה שההיררכיה לא צריכה להסביר את עצמה (פה זה צבא!), השרירותיות של פקודות (כי ככה זה!), הענישה האקראית לעיתים, הצורך בחזרתיות ובתרגול, התחושה שמערכת גדולה השתלטה על חייך. אחי התאום ואנוכי התגייסנו יחד; לי יש משקפיים עם מרשם מפלצתי למדי, והוא מוכשר ואתלטי ממני. הוא הלך לשמשון ואני לגל"צ. חווינו יחד מערכת צבאית כשני אחים בני אותו גיל. הוא היה לוחם, אני ג'ובניק. יצא לי לסקר את צה"ל בשנתיים הראשונות ככתב שטחים. החוויות היו שונות לגמרי, והמסקנה – דומה.

אחת הטכניקות שהכי מוכרות לכולנו מצה"ל היא שיטת ניהול מסוימת של מפקדים חדשים לעיתים. מדובר בעניין מורכב ביותר, הכולל חלקים רבים ויוצאי דופן של הבנה אנושית ויישום ניהולי, אם כי בתמצית זו שאגה הנשמעת במגרש המסדרים: "עד עכשיו היה פה בית זונות!".

כמובן, זו הכללה גסה. אני משוכנע שיש היום בצה"ל מפקדים שהם מנהלים מוכשרים, מדודים ובעלי טכניקות מגוונות. אבל בצה"ל שאני הכרתי, ואחרי שיחות עם הרבה אנשים שהעליתי בפניהם את התיאוריה שלפניכם, זו הייתה שיטת הניהול של פיקוד חדש. זה עבד בערך ככה: היה מפקד, ולא משנה מה תוצאותיו, המפקד החדש (לא משנה מה דרגתו) נכנס לתפקידו עם תחושת חמיצות מסוימת. בשלב מסוים, ואחרי שצילו של המפקד הישן התפוגג אל תוך העבר ההיסטורי, הייתה מתקיימת הישיבה/המסדר/הפעולה שבה היה מכריז החדש שעד עכשיו היה גרוע מאוד כי הביצועים היו מתחת לכל ביקורת ו/או המשמעת הידרדרה ו/או אין תוכניות עבודה מסודרות וכו' וכו', ולכן המסקנה היא שעד עכשיו "היה פה בית זונות" (תסלחו לי, אבל זה הביטוי המקובל), אבל מעכשיו "דברים ישתנו".

האם באמת היה רע כל כך עד שהמפקד הגיע? לאו דווקא. אולי ליחידה היו דווקא הישגים נפלאים. אולי היא השתפרה בכל מדד. זה לא באמת משנה. באורח מעשי, המפקד החדש מכפיש את תקופת קודמו (אגב, זו תופעה שראיתי אצל רס"רים במחנה 80 ואצל מפקדי יחידות מובחרות, אם כי האחרונים מדברים במשלב לשוני נאה יותר). לא מדובר רק בהסבר שהמפקד הקודם טעה או היה עצל; הפיקוד החדש נחוש, בדרך כלל וכהכללה, ש"הכל ישתנה מעכשיו" ואכן מנסה לשנות הכל. לעיתים נדירות "הכל משתנה" – הרי מדובר בצבא, והאמת היא שדברים משתנים לאט, אם בכלל. אך מהות "השינוי הכולל" היא להקפיץ את כולם, למתוח אותם, להעביר את המסר שיש בעל בית חדש ולקבוע היררכיה חדשה באמצעות ההכללה הגסה הזו שעד עכשיו היה רע ורשלני והנה כעת יהיה מצוין.

הרבה מאוד מהתקלות שאנחנו כישראלים חווים נעוצות ברגע הזה שנקרא לו "עד עכשיו…". מה לדוגמה? היהירות, הביקורתיות הריקה לגמרי, הרצון להשמיע דעה כדי שישמעו אותך בלי לחשוב מה בעצם נאמר בה, החמיצות הכללית וכמובן הרשלנות. כי משעה שהנקודה היא לשנות כדי לשנות, תוך הנחה שמה שקדם לך היה מוטעה לגמרי – הנחה שבעיקר קשורה בתחושת ערך עצמי שלך ולא במצב אובייקטיבי – הרי שהדרך פתוחה לכשל נרחב.

במובן מסוים זה טוב, כמובן. הרצון לשנות למען עצם השינוי, לשנות כי המצב אחר ומכאן שנדרש פתרון חדש – זו תכונה ישראלית די מבורכת. היא קשורה כנראה להצלחה המקומית המסחררת בעולם הסטארט־אפים; היכולת לא להיצמד לפתרון קודם, וליהנות מניתוץ מוסכמות קיימות. זהו איננו רק רצון עסקי, זו מוטיבציה פנימית עמוקה לערער וליהנות מזה שכולם יסתכלו. היא מתיישבת היטב עם עולם תחרותי ותזזיתי שאחרי מהפכת המידע, שמחפש תמידית את הנקודה המתקדמת יותר, לנצח חושש שהוא רחוק מרחק המצאה משבשת אחת מאבדון.

הכנסת הישראלית מחוקקת הרבה מאוד חוקים. כמה מהם קשורים לאינפנטיליזציה של השיחה הישראלית, הפופוליזם של הח"כים, הקריצה לפריימריז והזדון של ניצול סנטימנטים כמו פופוליזם, גזענות והדרה? כנראה הרבה מאוד. ממרץ 2015 הוגשו למעלה מ־5,400 הצעות חוק פרטיות לכנסת. רק %3 הגיעו לכדי סיום. במקרה של הצעות חוק ממשלתיות, לא פחות מ־17% סוכלו במהלך תהליך החקיקה. לא רק שחברי הכנסת מגישים מספר מופרז של הצעות, גם חברי הקואליציה והממשלה. זה מגוחך, משום שהממשלה נאלצת לבלום את עצמה. בשלוש הכנסות האחרונות (תבדקו מי היה ראש הממשלה, זה בגוגל) חלה עלייה של 40% במספר הצעות החוק הממשלתיות המוגשות בשנה. כאן ניכרת סתירה פנימית ברעיונות הימין: מצד אחד צריך להפחית רגולציה וחקיקה, מצד שני צריך מהר־מהר לשנות המון דברים, כי אם לא כן – כיצד נשרוד?

לכן הממשלה איננה רק פעילה, היא בהיפר־דרייב של בולמוס שינוי. בגל החקיקה הפופוליסטי, ובעצם בכל גישת "עד עכשיו היה פה", ישנם כל המאפיינים של פגמים יסודיים שמוכרים לכולנו היטב. לא שיפור הקיים אלא המצאתו מחדש, בתנופת התלהבות שמסתיימת במפח נפש, ואחריו שוב המצאה מחודשת. לא בנייה לטווח ארוך אלא עד "הפיקוד הבא". ודאי שלא צניעות אל מול מה שקדם לך, אלא ביטחון מופרז בנוכחי. יש בכך קסם מסוים, צריך להודות, ואולי זו טכניקה של התחדשות מתמדת. אך בשלב מסוים זה נהיה מעייף ומעט מסוכן.

מעבר לפופוליזם, אין ספק שיש פה מרכיב יסודי של "עד עכשיו היה פה"; ישראל הרי בקושי שרדה לפני שנשלף חוק היסוד הקובע שדגלה הוא שני פסי תכלת ובמרכז מגן דוד. עד עכשיו ישראל הייתה מדינה פגומה, היה פה הפקרות, אבל עכשיו יש חוק לאום. הלוואי שהייתי יכול להאמין שזו הסיבה שעומדת מאחורי חוק הלאום הזה; האמת שזו רק עטיפה סגנונית. מה שעומד מאחוריו הוא תנועת ההדרה, ההסתגרות והגזענות שמנסה לעצב מחדש באורח עמוק את מדינת ישראל. לפחות אצל המפקד ההוא ברחבת המסדרים, לבד מהאגו הנפוח, יש סנטימנט אמיתי שרוצה במצב משופר; במקרה של החקיקה הזו ואחרות, המטרה האמיתית היא איזה טקס היטהרות של קתרזיס מבדל ומפריד. זאת אומרת פה, בניגוד לגישה הכללית, דווקא יש תוכנית אב. אולי היא מזכירה את תוכניתו של ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, ל"דמוקרטיה לא־ליברלית". מי ייתננו עוד דיבורי סרק ריקים מתוכן על רחבות מסדרים.

.

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: אוליביה פיטוסי, הארץ

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019