דכדוך במקום // הטור של לילך וולך

0

או: איך טל ואביעד גוט מי ת'רו דיפרשן

.

זה התחיל מבדיחה, כן? בדיחה שיש בה גרעין של אמת, כמו כל בדיחה. בדיוק סיימתי להתעצבן על כתבות כלום מפורטלי כלום אמריקאיים, שהכותרת שלהן היא תמיד משהו בסגנון "עברתי להתרחץ בבוקר לחודש שלם, וכך זה שינה את חיי"; או "איך התחלתי לשלב קטניות בתפריט שלי וגיליתי מחדש את היחסים עם בעלי". בהזדמנויות נהדרות להתנשאויות שכאלו, אני אוהבת למלמל לעצמי: "העיתונות מתה וזה מסע הלוויה שלה". אחר כך חשבתי "פעם אני אכתוב טקסט ניו־ג'ורנליסטי ארוך ואינטימי על 'איך להקשיב יום־יום לטל ואביעד גוט מי ת'רו דיפרשן'", וזה הצחיק אותי, והעלה לי דמעות לעיניים, כי זה סוג הימים האלו. וזה הביך אותי, כי זה על אמת, וכי אין דבר בעולם שלא מביך אותי. ובגלל שההסכם שלי עם עצמי הוא לדבר על כל מה שמביך ומפחיד אותי, כי אחרת אני פשוט אשתוק כל הזמן, הקלדתי מהר ולחצתי SEND.

הדיכאון חזר. זה מה שהוא עושה, חוזר. כמו החתול המשוטט הבלתי נלאה, שקראנו לו מיסייה, ככה חוזר דיכאון לבדוק אם יש משהו טעים לאכול. יש. הנה לך ארוחת טעימות מרובת מנות: יש ערך עצמי נמוך מוקפץ בחרדות ביצוע; יש קערות עמוקות של ייאוש וצער כלליים, בקעריות הקטנות יש ייאוש וצער ספציפיים, יש להם טעם שונה לגמרי, זה משהו, ממש אפשר להרגיש איך החידלון מתבל הכל בטעם עמוק של כלום. יש תבשיל פתילייה שרתח כל הלילה של תרחישי אימה. יש פטיפורים של כישלונות מזוגגים באכזבה. קח מה שאתה רוצה ותעזוב אותי בשקט.

העניין עם דיכאון הוא שזה כמו לשחק משחק שבסוף כל יום מתאפסות הנקודות ומחר מתחילים מחדש. מה אתעורר מחר? מי יודע. יכול להיות שאהיה האישה שקמה כמעט בזינוק מהמיטה, אנעל נעלי ספורט, כי נעליים משנות הכל, אנקה את המטבח, אצא להליכה, אעמוד מדהים בדד־ליין הכתיבה שיש לי וגם אאפה עוגיות. אולי. ואולי מי שתקום תהיה האישה שמתעוררת לא טוב, מביטה בתקרה 40 דקות בשכיבה, לא יודעת למצוא תשובה לשאלה "בשביל מה?". העניין בדיכאון הוא שהכל קשה. זה קשה להשיב לטלפון שסיננת אתמול, זה קשה ללכת להתקלח, קשה לישון וקשה לקום. כל דבר נראה לי גס ושורט ומכוער. ואין לי תשובה טובה ל"בשביל מה?".

ואז, כיוון שדיכאון הוא אולי בן זונה קשוח, אבל גם אני כבר לא טירונית בתחום – מתחילה לוחמת הנגד הזעירה. בקטנות, אני כובשת לעצמי בחזרה חתיכות ממה שאני מאבדת. אני מזכירה לעצמי בכוח שהלא־כלום מתפשט מהר, עדיף להישאר בתנועה. ככה התחלתי להקשיב לתוכנית הבוקר של טל ואביעד, למעשה חזרתי להקשיב, אחרי המון שנים. אני שונאת רדיו דיבורים. אמרתי את זה כבר? הגשתי תוכנית רדיו משך שנתיים, ובכל זאת אין דבר שאני יותר שונאת מלהקשיב לאחרים מדברים. נסיעות מונית מתחילות בתקווה הקטנה שהנהג לא ישאל אותי שאלות אישיות ולא ישמיע תוכנית שבה אנשים צועקים זה על זה במקום לדבר. אבל נזכרתי גם שהיה אז קו אוטובוס קבוע שנהגתי לקחת בבוקר, משך שנה, והנהג היה קבוע ונחמד, והוא היה מאזין לתוכנית הבוקר של טל ואביעד, בקול רם מספיק כדי שמי שרוצה יוכל להקשיב איתו. ואני התחלתי את השנה הזו מלשבת במושבים הכי אחוריים באוטובוס והמשכתי בלהתקרב כל פעם עוד קצת עד שהקשבתי גם אני. זו הייתה שנה טובה.

עכשיו הייתי צריכה דבר אחד, יציב וטוב, לא קשה מדי לביצוע קבוע ושלא מערב אותי. רק להיות שם ולראות מה הלאה. ניצחון קטן על הלא־כלום. אחרי תשע שנים חזרתי להקשיב לתוכנית הבוקר, והכל היה קצת אחרת. אלו היו תשע שנים שבמהלכן נהייתי פחות אורחת צופה ויותר אזרחית משתתפת בחיים, הפנימיים והחיצוניים. והפכתי מבוגרת יותר, משתאה פחות. אבל הנה – דיכאון עדיין חוזר לבדוק מדי פעם אם יש משהו טעים לאכול ממנו.

חזרתי להקשיב. אמרתי לעצמי, "זה לא אמור להיות קשה, את יכולה להתחייב לשבוע". אחרי שבוע הבנתי שיש כל מיני דברים שאני לא מבינה עד הסוף, זה הפריע לי בבלוטת ה־OCD והתחלתי להאזין אחורה לתוכניות ישנות – בחזרה לאוגוסט, בחזרה ליולי, עד שאיבדתי את הרצף וזה נהיה מופרע. חזרתי לעונות אחרות בשנה, מקשיבה לתלונות על חום קיצוני כשאנחנו בכלל בדצמבר. חזרתי להתאפס, עם מסקנות: יש לי שעה וחצי בכל יום (אני מקשיבה בדיעבד, בדרך כלל בערב, מינוס הפרסומות שלא הייתי עומדת בהן) שאני יכולה לעשות בהן משהו, כי יש מה שמחליף את הקול בראש שלי. שעה וחצי שאני יכולה לבשל בהן, לקפל כביסה, ללכת מהר (בערך, אין צורך להיות גרמנים לגבי זה). שעה וחצי ביום, ספרינט אנרגיה קצר ואפשרי, שאני מחכה לו ולסדר הטוב והמרגיע שהוא מביא איתו. בימים שלא האזנתי ומצטברות לי למחרת שלוש שעות, אני כמעט מאושרת. אתם יודעים מה אפשר להספיק בשלוש שעות?

שיהיה ברור, לא מדובר בבייביסיטינג למוח, לא. תמיד כשעולים מאזינים נרגשים וממלמלים "אתם מעבירים לי בכיף את הדרך לעבודה", אני רוצה להבהיר בשמם – זה לא נכון, זה הרבה יותר מזה. הם מתכוונים להרבה יותר מזה, זה פשוט קצת מערער להודות בזה בקול רם. אני מקשיבה ל'הבוקר' כמו שמתאהבים ואוספים פרטים קטנים של היכרות להתגאות בהם מול עצמך – פיסות של שפה פרטית, הכללים הפנימיים שהופכים את התוכנית למה שהיא, התפקידים הלא־רשמיים אבל הקיימים. אני מציינת בפני עצמי גילויים חדשים זעירים: אם המשפט הראשון בתוכנית הוא של אביעד אני יודעת שטל לא בא היום, ואני עצובה קצת. לאביעד יש רגישות מיוחדת למי שסבל מבריונות בצעירותו, בעיקר בסיפורים על דימוי גוף. בכל אנקדוטה של מאזינים על ילדים, טל בוחן עצמו דרכה לראות אם הוא הורה טוב מספיק.

אני נכנעת לכל החבילה הרגשית הזו, מופתעת מהתחושה המשונה הזו של רגשות לזרים, נותנת לה להיות משמעותית בלי תקשורת עם שאר החלקים האחרים בחיים שלי שמלגלגים על עצמי במקביל. אני מניחה לכל המחשבות הטיפשיות־קטנות־קרתניות שיש לי לגביהם לעלות בלי לצנן אותן בציניות: "שומעים שהחברות ביניהם שינתה ועיגלה אותם"; "אבל למה הם חולים כל כך הרבה?"; וכמובן "אני חושבת שהיינו יכולים להיות חברים של ממש", שחשבה אני וכל אישה משוגעת אחרת במדינה.

פעם ג'וני מיטשל הצילה לי את החיים אולי. זו הייתה מערכת יחסים מאוד חד־צדדית ומרוחקת, ויכולתי לתת לה להיות, בגלל שהיא הייתה חד־צדדית ומרוחקת. חצי צחקתי כשאמרתי "פעם אני אכתוב טקסט ניו־ג'ורנליסטי ארוך ואינטימי על 'איך להקשיב יום־יום לטל ואביעד גוט מי ת'רו דיפרשן'", אפילו הקפדתי על להרחיק ל"ת'רו דיפרשן", כי דיכאון נשמע אמיתי מדי וקצת קרוב מדי הביתה. גם 'הבוקר' היא אמיתית יותר מג'וני מיטשל ובהחלט קרובה הביתה. אבל בינתיים זה עובד ככה. בינתיים זה עובד. תודה.

.

הטור פורסם בגיליון יולי 2018 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: וליה רוזנצוויג

שתף