שלושה הרהורים על העת הזו, בארץ ישראל // הטור של שי גולדן

0
  1. ההתלהבות, ההתרגשות וההתמסרות (ללא תנאי כמעט) שבהן התקבל המונדיאל בישראל – אינן דומות, למיטב זיכרוני, לאף מונדיאל אחר, קודם לו.

וזה משונה, במקצת. משונה, מכיוון שישראל אינה נוטלת חלק במונדיאל מאז שנת 1970; ליגת הכדורגל המקומית היא מהחלשות באירופה; הנבחרת בכחול ולבן היא חרפה לכל דבר ונעדרת כל סיכוי להשתלב באחד מהמפעלים הבינלאומיים הנראים לעין; ותוסיפו לכך את העובדה שחמש מדינות ערביות (!) נטלו חלק בטורניר הזה (מצרים, ערב הסעודית, איראן, טוניסיה ומרוקו); לצד נוכחותן של מדינות עוינות לישראל (בזירה הבינלאומית) או נגועות באנטישמיות פנימית גלויה, או מעוררות רגשות היסטוריים בלתי נעימים – ותמצא כי מספר הנבחרות שנקל על ישראלים לשמוח בשמחתן מגיע, במקרה הטוב, למספר חד־ספרתי.

ומכאן שמשונה להסביר את ההתלהבות הישראלית מפסטיבל שאליו לא הצליחה להשיג כניסה, שעה שרבים מאויביה ושונאיה המושבעים מפזזים שם בשמחה על כר הדשא. ישראל, אשר מצויה בעיצומו של שחר לאומני, שמרני ומתכנס מאוד פנימה – אמורה הייתה להביט במאורע הזה בעין עקומה, לכל הפחות, אולי אפילו בתיעוב גלוי. והנה – נהפוך הוא. מדורת השבט הישראלית מתכנסת ערב־ערב אל מול המרקע כדי לצפות בנבחרת איראן מנסה את כוחה על הדשא מול ספרד התומכת בגלוי בפלסטינים, שעמה יש לנו חשבון היסטורי ארוך – והישראלים צופים בשתי הנבחרות במתח, עניין ואפילו מתוך הזדהות. זו תופעה שהולכת בכיוון מנוגד לזה שבו צועדת ישראל.

וזה גרם לי למתוח קו אל האופוריה שבה התקבלה זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון, בטח ביחס לחשיבות השולית של הפסטיבל המוזיקלי האקלקטי והקאמפי הזה, ולהגיע למסקנה כי השמחה בניצחונה של נטע והמסירות שבה הישראלים מעורבים במונדיאל מעידות על המחסור הגדול של היושבים כאן בתחושת השתייכות למשפחת העמים. ישראל, אשר הופכת בהדרגה למבצר מסוגר, מבודד תרבות ופוליטית – להוציא ארה"ב – מעמידה פני "שיקפצו לי" (כשנבחרות ואמנים מבטלים את הופעתם כאן), אבל עמוק בלבב פנימה, הנפש היהודית סובלת מתחושת הנידוי והזרות – ממש כשם שחשה אז בגולה. וכשאנחנו מניפים את הפרס למקום הראשון בשיר של נטע ברזילי, ומעודדים בלהט ספרדים, ארגנטינאים, פורטוגלים ואנגלים – אנחנו מבטאים את כמיהתנו להיות שותפים, להיות חלק מהמחנה הבינלאומי. לא הילד המוקצה, הנזוף, הנרדף והשנוא. היינו פעם הדרלינג של (חלק) מהעולם – וזה היה נעים.

כיום קצת פחות נעים, גם אם מדינת ישראל מצויה בשיא עוצמתה הצבאית והכלכלית והטכנולוגית. מעצמה שמעצמה. אנחנו רוצים, בסופו של יום, כמו כולם, חיבוק. ואם העולם לא ייתן לנו חיבוק – נצפה במונדיאל ונעמיד פנים כאילו דבר לא אירע. כאילו אנחנו מתחבקים עם כולם ושייכים לחגיגה העצומה הזאת של משפחת העמים, גם אם בעצם איש לא רוצה אותנו במסיבה. צופים במסיבה מהצד ומדמיינים שהוזמנו אליה. זו רמת ההדחקה הלאומית שישראל מצויה בה עכשיו. ללמדכם כמה דברור "מצבנו הבינלאומי מעולם לא היה טוב יותר", של שר החוץ בפועל, הוא עוד אמירה ריקה, שמסתירה מאחוריה את ההכרה שצודקים אם לאו, אנחנו אוכלים בדיוק את מה שהכנסנו לתנור. ושום ניצחון של נבחרת ספרד לא ישנה זאת.

*********

  1. לאחרונה עלה סרטון 'דיבור' מבית 'רשת דיגיטל' (גילוי נאות: אני מוציא את לחמי מרשת ואף תרמתי את פניי וקולי ודעתי לפורמט 'דיבור', לא אחת ולא פעמיים) שעניינו – התנגדותה הנמרצת של גברת אחת לחסן את ילדיה.

לא היה בדברים שהשמיעה כמעט שום דבר חדש. אחרי הכל, סוגיית החיסונים מעוררת מתח ואי־הסכמה זה כמה עשורים; ולצד גורמים ממשלתיים שמתעקשים על חובת החיסון בשם בריאות הציבור הקולקטיבית, יש לא מעט רופאים וגורמים בקהילת הבריאות (גם העולמית) שמטילים ספק בנחיצותם של (חלק מה)חיסונים, כמו גם – משוכנעים כי יש בהם כאלה שמסוכנים לבריאות המחוסן. כך או כך, זהו ויכוח לא חדש ומרבית הטיעונים לשני הצדדים מוכרים כבר הרבה שנים. ועדיין: הסרטון התקבל בקול רעש גדול.

הלחץ הציבורי על רשת להסירו היה גדול, וכך לבסוף גם התרחש. והרהרתי לעצמי שהריאקציה ההיסטרית לסרטון – "דמם של כל הילדים המתים על ידיך" התנסחו המתנגדים לו – היא ביטוי נוסף למגמה של ההתכנסות והשמרנות, אשר מצויה בישראל בשיא שאינו זכור לי. ישראל היא מדינה שמרנית, נוקשה מאוד וגם אלימה. היכולת של החברה הישראלית לנהל שיח, גם (ובעיקר) מתוך אי־הסכמה, הידרדרה לשפל של כל הזמנים. הדמוקרטיה הישראלית איתנה מאוד וחופש הביטוי כאן מצוי במצב מצוין – אבל השמרנות הדורסת, לצד תחושת המצור, ההתכנסות, האלימות הפנימית וחוסר היכולת לנהל קשב לטקסט שאינו מקובל עליך (וזה נכון כמעט לגבי כל טקסט) מעידים על כך שהתהליכים הלאומיים והתרבותיים הפנימיים שעוברת המדינה הצעירה מסכנים את חופש הביטוי כאן והן את חירויות הפרט על חשבון רצון הכלל – ומעמידים אותנו קרוב יותר אל התהום.

*********

  1. שוויון הנפש המסוים שבו התקבלה הידיעה על כך שראש הממשלה ורעייתו צרכו מוצרים במיני־בר במוסקבה בעלות של 6,000 דולר, מעיד על הכרסום הזוחל והאפקטיבי שהצליח לייצר נתניהו בנורמה הציבורית ובכללי המוסר והאתיקה הבסיסיים ביותר. השתוללות מופקרת שכזאת, מתוך נהנתנות שאין לתארה אלא כמבחילה, לא נראתה במחוזותינו. בטח לא באופן בוטה ולא־מתנצל שכזה.

אין מה לומר – הצליח לו, לנתניהו. אבל זה לא העניין שאליו אני נדרש. התעניינתי אצל חבר שמצוי בעסקי המלונאות כיצד ניתן להגיע לחשבון מיני־בר בגובה הזה במהלך של שני לילות. אנסה לצטט אותו באופן הקרוב ביותר האפשרי למדויק: "תראה, גם אם הם התאכסנו במלון הכי יקר במוסקבה (והוא לא המלון הכי יקר), וגם אם הם רוקנו את המיני־בר פעמיים, וגם אם עלות כל בקבוקון שם היא 100 דולר (ואין מחיר כזה בעולם, בשום בית מלון), עדיין – אין דרך להגיע לסכום כזה. אפילו לא לשליש ממנו. הדרך היחידה להגיע לסכום כזה היא לרוקן את המיני־בר שש או שבע או שמונה פעמים. ואני מסופק אם ראש הממשלה ורעייתו צרכו כאלה כמויות של אלכוהול במהלך נסיעה רשמית". אז מה ההסבר שלך? דרשתי אני. "אם הייתי צריך לנחש, אני מהמר שהם רוקנו את התכולה של המיני־בר חמש או שש פעמים, העמיסו במזוודה ולקחו הביתה. אין דרך אחרת להגיע לסכומים האלה. רק לרוקן את המקרר מספר פעמים". והרי זו דרגה בלתי סבירה של קמצנות, אפילו עבור מי שנחשדים בקמצנות בממדים אפיים ממש, אמרתי.

"אין לי מושג מכלום על כלום לגבי ביבי. אבל להבנתי, וניסיוני במקצוע הזה, זה התסריט הריאלי ביותר: ריקון המיני־בר כמה פעמים והעמסת כל תכולתו". אמר ולא יסף.

.

הטור פורסם בגיליון יולי 2018 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

 

שתף