תרבות תחת מעקב // מאת גלעד פדבה

האח הגדול בולש אחריך בכל מקום. ביתך מצולם מלוויינים המרחפים בחלל ומככב בכל הקלדה של כתובתך בגוגל. חיפוש אחר בית מלון באחד מאתרי האינטרנט גורם להמוני פרסומות לבתי מלון דומים להבהב בכל אתר שבו תגלוש. שיחת טלפון לחברה מסחרית גורמת להופעת פרסומות לאותה חברה בחשבונך ברשת חברתית. מסרון ששלחת לחברים מוביל לשיחות טלפון מאנשי שיווק זריזים המתמחים באותו נושא. ויש לקוות שטביעות האצבע שלך, שמסרת לשלטונות בעת הנפקת הדרכון הביומטרי, לא יגיעו לעולם לידי גורמים אפלים. אם תבקש לנוח מכל החרדות האלה ולשוטט בפארק השכונתי, דע כי גם שם אתה נמצא תחת עינן הפקוחה של מצלמות המעקב הצמודות לפנסי התאורה, וכלי טיס המשייטים בשמיים מסוגלים לזהות אותך באמצעות מצלמות משוכללות, נוסף לטלפון הנייד שלך שאינו מפסיק לזהות את מיקומך, אפילו כשהוא כבוי.

העין הפאלית, חודרנית מתמיד, לא מפסיקה לאיים על העולם ולהקסים אותו. בחברה של עידן הקפיטליזם המאוחר, הכל מבוקר ונצפה מכל מקום עד שנדמה כי לא נותר דבר שהוא בלתי ניתן לצפייה. דבר לא נותר בצל. הפילוסוף וחוקר הקולנוע והתרבות פרופ' סלבוי ז'יז'ק מאוניברסיטת לובליאנה בסלובניה, טוען כי אנו חיים כעת בחברה שבה הדימוי מחליף את המציאות, ואנו נועצים מבט בחיינו לאחר שאחרים הפכו אותם לסחורה דרמטית. פרופ' רוזמרי גרלנד־תומסון מאוניברסיטת אמורי באטלנטה, ג'ורג'יה, טוענת בספרה פורץ הדרך 'Staring: How We Look' מ־2009, כי קיימת סתירה מהותית בליבו של המבט החודר: "הבלתי רגיל מרגש אך גם מרתיע אותנו. הדברים השגרתיים מרגיעים אך גם משעממים אותנו. אנחנו רוצים הפתעה, אבל אולי אפילו יותר מכך", היא מוסיפה, "אנחנו רוצים לאלף את ההתפעלות המענגת שלנו, לביית את המראה הזר ולהפוך אותו למשהו רגיל עד כמעט בלתי מובחן".

זהו עולם מפוקח ומפוכח שבו, לשמחתנו ולחרדתנו, אי אפשר לשמור בסוד כמעט כלום או, לחלופין, כל הסודות נזילים וזמניים. גם תרבות ההמונים הבינה שהיא לא מסוגלת להביס את מנגנוני המעקב הפולשניים שמקיפים אותנו מכל עבר. מסכי הקולנוע והטלוויזיה נכנעו בלא קרב, והפכו את המעקב המתמיד המופעל עלינו לסוג של אסתטיקה חדשה ומסקרנת, למותחן בשידור חי, לסרט אימה עתיר ריגושים ממוסחרים. ואולי בעיקר לסם ממכר, שגורם להמונים לחטט בתאוותנות בנפשם של אלמונים המתבזים בסדרות ריאליטי תמורת סיכוי קלוש לזכות במיליון וכמה גרגירים של אבק כוכבים.

הגוף תחת מעקב
זיהוי קולי, ביולוגי או גנטי

טכניקות משוכללות – על גבול הדמיון כמעט – של מעקב, פיקוח, בקרה ושליטה על חייהם של אנשים, מככבות כיום במיינסטרים הקולנועי והטלוויזיוני. בעבר, מערכות לזיהוי פנים, חיישנים לזיהוי אישונים וסורקים לזיהוי קולי כיכבו רק בסרטי מדע בדיוני. כיום כל אלה הם פריטים כמעט הכרחיים על המסכים המתארים את העולם העכשווי. מערכות פיקוח ביולוגיות כבר מזמן אינן בגדר חלומות (או סיוטים) עתידניים. הן חלק מהמציאות. כך למשל, בסדרה 'מסע בין כוכבים', המשודרת בגרסאות שונות מאז 1966, הגיבורים מזהים זה את זה באמצעות זיהוי קולי, סריקה של רשתית העין, סריקה גופנית באמצעות מכשיר טריקורדר – המסוגל אף לאבחן מחלות – וסריקת פנים המאפשרת גישה לחומר ארכיוני רגיש.

בשנות ה־60 מחשבים עלו מיליונים, מילאו חדרים שלמים בנוכחות מגושמת, ועוצמתם הייתה בקושי אלפית מכוחם של המחשבים החלשים ביותר כיום. ועדיין, סרטו של סטנלי קובריק '2001: אודיסאה בחלל' (1968) ניבא כי מחשבים יוכלו לאשר את זהות המשתמשים באמצעות קולם, להבין דיבור ולפרש רגשות. המחשב 'האל 9000' אומר לאחד הגיבורים האנושיים במהלך הסרט: "אני יכול לומר לפי ההרמוניה של הקול שלך, דייב, שאתה די מדוכדך. מדוע שלא תיקח כדור ותנוח קצת?".

ב'בלייד ראנר' שביים רידלי סקוט ב־1982, מכונת ה'ווֹייט־קאמפף' היא מעין פוליגרף שמודד את ההתרחבות הבלתי רצונית של קשתית העין על מנת לזהות אמפתיה ולקבוע אם הנבדק הוא בן אנוש או רובוט הומנואידי. בין השאלות המוצגות לנבחנים: "זהו יום הולדתך ומישהו נותן לך ארנק מעור, כיצד תגיב?" ו"יש לך ילד קטן והוא מראה לך אוסף פרפרים וצנצנת שבה הוא ממית אותם, מה תעשה?". במציאות, אגב, מבחן ווֹייט־קאמפף היה בשימוש באתרי היכרויות ובקמפיינים פוליטיים, בעיקר על מנת לוודא שלא מדובר ברמאים המתחזים לרווקים או למצביעים פוטנציאליים של מפלגה מסוימת.

בסרט 'רובוקופ' מ־1987, השוטר הרובוטי שולף את תמונתו של הנבל ממחשב המסוגל לוודא את זהותו של המשתמש באמצעות טביעת פנים. הסייבר־אורגניזם, או סייבורג, מפעיל טכנולוגיה של סריקת פנים – שבמציאות הנוכחית כבר נמצאת בשימוש של כוחות משטרתיים בעולם. ואילו הסרט 'בחזרה לעתיד 2' מ־1989 הקדים בכשני עשורים את המערכות הטכנולוגיות המתבססות על סריקה של טביעות אצבעות כאמצעי לנעילת דלתות או לאימות תשלומים דיגיטליים.

בסרטו של לוק בסון 'האלמנט החמישי' (1997) מצוידים כל כלי הרכב המשטרתיים במערכות לזיהוי פנים ובמכשירי סריקה הממיינים את בני האדם לקבוצות שונות. הסרט 'מה קרה בגטקה?' מ־1997 מתרחש בעולם שבו סוכני FBI, המכונים 'הוּבֶרים', משתמשים בשואבי אבק כדי לאסוף עדויות דנ"א. ודי בריס שנשר מעינה של הדמות המרכזית על מנת להפליל אותה. לעומת זאת, בסרט 'הנוסע השמיני 4: התחייה' מ־1997, הכלי המרכזי לאישור זהותם של מי שמבקשים גישה למידע רגיש הוא סריקה של אופן הנשימה הייחודי להם.

ב'השופט דרד' מ־2012 מככב כלי נשק הנקרא 'החוקר', אקדח חצי אוטומטי עם טווח מקסימלי של שלושה קילומטרים, המצויד במנעול המתבסס על זיהוי דנ"א של המשתמש. אם אדם אינו מורשה ינסה להפעילו, הכלי יתפוצץ בידו. ואילו בסרט 'אקס מכינה' מ־2015 הטלפונים הניידים מצוידים במצלמות הקוראות את הבעות הפנים של המשתמשים בשעה שהם מקלידים. טכנולוגיות שאולי חוזות את מה שנכיר כמובן מאליו בעוד שנתיים־שלוש.

–

כמו המלך מידאס המיתולוגי, שהפך במגע ידו כל דבר לזהב, האולפנים בהוליווד הופכים במיומנות רבה את החרדות מפני השתלטות טכניקות הזיהוי המשוכללות על חיינו ורמיסת פרטיותנו לשוברי קופות. סרטי הקולנוע אורזים ומוכרים לנו בחזרה את הפחד המהול במשיכה כלפי טכנולוגיות קרות ומדויקות המזהות וממיינות אותנו – לעיתים בשירותם של גופים המגינים על הדמוקרטיה, ובמקרים מסוימים בשירותם של מנגנוני חושך וחברות מסחריות עם אלמנטים מושחתים. אך נדמה שהפיקוח באמצעות מצלמות וידיאו במעגל סגור – העוקבות אחרינו כמעט בכל מקום, כולל בחללים שאנחנו טועים לחשוב כאינטימיים – הוא טכנולוגיית המעקב המועדפת על הקולנוענים המעצימים באמצעותה את תחושת המצור אצל הצופים.

האזרח תחת מעקב
תנועות חשודות, ציתותים וקדושים מעונים

פרופ' דיטמר קאמרר, מהמכון ללימודי מדיה באוניברסיטת פיליפס מרבורג בגרמניה, טוען שלמעשה מאז ומעולם תפקד הקולנוע כמנגנון שליטה. "המושג 'סינמה' קשור ל'קינמה', המונח היווני ל'תנועה'. קולנוע הוא קודם כל רצון ללכוד את התנועה הזאת ולשמר אותה זמן־מה. להפוך אותה זמינה לחזרות בלתי פוסקות בזמנים ובמקומות שונים. הקולנוע, כמו מצלמות המעקב, מפרק וקוטע כל תנועה ומרכיב מחדש את החלקים שלה". ממש כמו בטכנולוגיות המעקב, מסך הקולנוע מאפשר להריץ כל תנועה אחורה, ולא רק קדימה. מים יכולים לזרום כלפי מעלה, אנשים יכולים לצעוד אחורה, הריסות יכולות לחזור להיות בניין שלם. אפשר להאט או להאיץ כל תנועה ולראות, למשל, פרחים שפורחים במהירות לא טבעית או סוסים רצים באיטיות דרמטית כאילו הם מדשדשים באדמת ג'לי.

לא במקרה משלב הקולנוע המיינסטרימי בשנים האחרונות יותר ויותר דימויים ואסתטיקה של מצלמות מעקב בתוך סרטים עלילתיים. כאלה שמדגישים את המועקות של החברה המודרנית. כך למשל סרטו של סטיבן ספילברג 'דו"ח מיוחד' (2002), שנעשה לפי סיפור המד"ב הקצר של פיליפ ק' דיק, ומתמקד באדם המאמין ביושרה של המערכת הממסדית עד שהוא הופך לקורבן שלה. אותו אדם הוא ג'ון אנדרטון (טום קרוז), מפקד יחידת משטרה מיוחדת בוושינגטון העתידנית, שבה פועלים ה'פְּרֶה־קוֹגְס', אנשים המסוגלים לחלום ולחזות פשעים עתידיים ותורמים לירידת מקרי הרצח לאפס. לצד רואי־נסתרות אלה, המשטרה פורשת מערך עצום של טכנולוגיות מעקב, כולל מצלמות, חיישני חום, מסדי נתונים אלקטרוניים נרחבים, בקרת גישה ביומטרית ואפילו עכבישים רובוטיים זעירים המסוגלים לרגל בכל פינה. גורמים אפלים זוממים להפליל את מפקד היחידה, כשהם טוענים כי הוא עומד להרוג אדם תוך 48 שעות. הסרט מלווה את אנדרטון בניסיונותיו הנואשים להימלט מהבשורה העומדת להתממש.

בדומה לגיבור הסרט 'דו"ח מיוחד', וויל סמית ב'אויב המדינה' מ־1998 נמצא תחת מעקב של 'המערכת' הרואה הכל. סמית מגלם את רוברט דין, עורך דין מיומן שאינו מודע למתרחש סביבו בחברה ההיפר־טכנולוגית עד שהסביבה המוכרת לו נהיית לפתע עוינת ומאיימת. זה קורה לאחר שמגיעה אל המשפטן קלטת המתעדת רצח של חבר קונגרס בידי סוכני ביטחון מושחתים. דין מגלה לפתע כי חייו וכל רכושו שייכים למדינה העוקבת אחריו, כולל שעונו, נעליו, בגדיו, הטלפון הנייד שלו ואף חשבון הבנק שלו ונכסיו. במישור היחסים הבין־גזעיים, 'אויב המדינה' מבטא ביקורת חריפה על החדירה האלימה של המדינה הלבנה לחייו הפרטיים של האזרח השחור.

האדם היחיד שדין יכול לסמוך עליו הוא אדם זר (ג'ין הקמן), עובד לשעבר במנגנון ממשלתי ומומחה למערכות מעקב. הופעתו של הקמן ב'אויב המדינה' היא מעין גרסה מתקדמת יותר מבחינה טכנולוגית של דמותו הצינית של הארי קול – אותו סוכן המתמחה בציתותים פרטיים למכשירי טלפון קוויים, שהוא גילם בסרט 'השיחה' של פרנסיס פורד קופולה מ־1974. 'השיחה', שיצא למסכים בסמוך להתפוצצות פרשת ווטרגייט, מתאר סוכן החרד לפרטיותו שלו באופן כמעט פרנואידי. הוא לא מחזיק ברשותו קו טלפון, מקפיד לנעול את דירתו בשלושה מנעולים ואינו מספר אפילו לחברתו על משלח ידו. האיש הדיסקרטי הנוקשה הזה מתנחם בנגינה בסקסופון תוך שהוא מאזין לקלאסיקות הג'ז האהובות עליו. מצבו מסתבך לאחר שהקלטות שבידיו מעוררות חשד שהלקוח שלו מתכוון לבצע רצח. קול פותח בחקירה עצמאית, נואשת ומסוכנת של הפרשה.

ביקורת ספציפית על מנגנוני מעקב הפועלים בשירותם של גורמים אפלים במערכת פוליטית נמתחת בסרטו של אלן ג'יי פאקולה 'כל אנשי הנשיא'. הסרט מ־1976 מתבסס על ספרם של העיתונאים קארל ברנסטין ובוב וודוורד מה'וושינגטון פוסט' שחשפו את פרשת ווטרגייט, ומציע מבט דרמטי על פרשת הטמנת מכשירי ההאזנה במטה המפלגה הדמוקרטית בידיעתו של נשיא ארה"ב הרפובליקני ריצ'רד ניקסון, שנאלץ להתפטר עם התקדמות חקירת הפרשה.

–

שימוש במערכות ציתות בשירותם של ממשלים רקובים ומנגנוני החושך שלהם עומד גם במרכז 'חיים של אחרים', יצירת המופת שביים פלוריאן הנקל פון דונרסמארק ב־2006, 17 שנה לאחר נפילת חומת ברלין. הסרט, המתמקד אף הוא במומחה למעקב ולפיקוח המתייסר על שירותו עבור מנגנוני החושך, חוזר לימי הקומוניזם הטוטליטרי במזרח גרמניה. המצוֹתת גרד ויזלר (אולריך מיהה) עוקב בשירות השטאזי אחר חייו הפרטיים של המחזאי המרדן גיאורג דריימן (סבסטיאן קוך) וזוגתו השחקנית כריסטה־מריה זילנד (מרטינה גדק). אך הסוכן המתבודד והאפרורי מגלה כי ההוראה לפלוש לפרטיותו של צמד האמנים לא באה להגן על ביטחונו של הפרולטריון, אלא כוונתה להפליל את המחזאי ולאפשר לשר התרבות לזכות בזוגתו.

בעידן שבו המעקב החטטני אחר חייהם הפרטיים של האזרחים במציאות יכולה לעלות אפילו על הדמיון הקולנועי והטלוויזיוני המפותח ביותר, מתערבבים לעיתים הממשות והדמיון ופולשים זה אל זה. כך למשל בבוקר 9 ביוני 2013 יוצרי הסדרה 'מבוקש', דרמת מדע בדיוני של CBS על מעקב ממשלתי, שפשפו עיניהם בתדהמה מול מסכי החדשות שדיווחו על עדותו של אדוארד סנודן, איש הסוכנות לביטחון לאומי בארה"ב שהחליט לחשוף סודות מדינה לאחר שקצה נפשו במה שהחשיב כפגיעה בלתי נסבלת של המדינה בחירויות האזרח.

הפרטים שחשף סנודן מזכירים במידה רבה את המתרחש בסדרת הטלוויזיה הבדיונית 'מבוקש', ששודרה בשנים 2011–2016 והציגה בפני הצופים עולם שבו הממשל האמריקאי משתמש ב'מכונת מעקב', מחשב עצום בעל בינה מלאכותית הקורא כל מסר שנשלח בדואר אלקטרוני, מאזין לכל שיחת טלפון במדינה ומתבונן בחייהם של האזרחים דרך כל מצלמות המעקב הקיימות. מחשב בדיוני זה מספק מידע באופן שוטף לסוכנות לביטחון לאומי ול־CIA במטרה לחשוף טרוריסטים ברחבי העולם. אך מכיוון שהמחשב הזה רואה ה־כ־ל, הוא קורא לא רק דואר אלקטרוני של טרוריסטים, אלא חודר גם תעבורה פרטית במחשביהם של אזרחים רגילים.

כשנה וחצי לפני פרשת סנודן כתבו יוצרי הסדרה פרק המתמקד בהנרי פק, מנתח נתונים בן 35 מאותה סוכנות, המגלה כי הגוף שבו הוא עובד מנהל "מעקב בלתי חוקי בקנה מידה גדול". פק המוסרי מגלה לעיתונאי על המעקב ההמוני, ועד מהרה מוצא את עצמו במנוסה מפני חוליית מתנקשים. "הממשלה שלנו ריגלה אחרינו והם מנסים להרוג אותי כדי לחפות על כך", הוא טוען בפרק 'מעשה לא טוב' ששודר לראשונה במאי 2012. כעבור 16 חודשים התברר כי אכן פועל "גרון עמוק" בסוכנות לביטחון לאומי. לסנודן האמיתי, כמו פק הבדיוני, יש פנים צעירות, שיער שאטני ואופי אידיאליסטי המתנגש לכאורה עם הג'וב שלו. סנודן העניק ראיונות ל'גרדיאן' ול'וושינגטון פוסט' שבהם טען כי מצפונו אינו מניח לו "לאפשר לממשלת ארה"ב להרוס את הפרטיות ולפגוע בחופש הביטוי ובחירויות הבסיסיות של אנשים ברחבי העולם באמצעות מנגנון המעקב המאסיבי הנבנה בחשאי". אך בעוד פק הבדיוני משלם בחייו על חשיפת סודות המדינה, סנודן האמיתי נהנה זה כחמש שנים מ"מקלט מדיני זמני" במקום מסתור ברוסיה של ולדימיר פוטין.

–

בערב חג המולד, בזמן צפיית שיא, שידר ערוץ 4 הבריטי מניפסט בן שתי דקות של סנודן שכותרתו "מסר הכריסמס האלטרנטיבי 2013", שבו האידיאליסט פורע החוק הכריז כי "הסופר הבריטי הגדול ג'ורג' אורוול הזהיר אותנו מפני הסכנה של איסוף מידע מסוג כזה על ידי השלטונות. יש לנו חיישנים בכיסינו שעוקבים אחרינו בכל אשר נלך", סנודן נסחף והצהיר: "חשבו מה זה אומר מבחינת הפרטיות של האדם הממוצע. מי שנולד כיום יגדל ללא כל מושג לגבי פרטיות ומחשבה חופשית שאינה מוקלטת ומנותחת. זה חשוב מכיוון שפרטיות חשובה, פרטיות היא מה שמאפשר לנו להגדיר מי אנחנו ומה ברצוננו להיות".

סנודן הצטייר כמרטיר אף בסרט התעודה של לורה פויטראס 'האזרח מס' 4' שיצא למסכים כעבור שנה וחשף פגישות של הדוקומנטריסטית האוהדת עם סנודן שהתקיימו בהונג קונג. אף הבמאי ההוליוודי המשפיע אוליבר סטון הקדיש לסנודן ב־2016 סרט עלילתי בן למעלה משעתיים שזכה להצלחה מינורית. 'סנודן', בכיכובו של ג'וזף גורדון־לויט, מתאר את הסוכן לשעבר כדמות הרואית שאינה מסוגלת לשתוק מול הפולשנות הממסדית הבלתי נסבלת.

אך לעומת סנודן, שמתואר בתוצרי תרבות אלה כחייל אמיץ וכסוכן מקצועי ונאמן שנאלץ למעול באמון של מפקדיו ומפעיליו רק לאחר שכלו כל הקיצין, דמותו של מדליף המסמכים האוסטרלי האקסצנטרי ג'וליאן אסאנז' קשה יותר לפיצוח. אותו אסאנז', שיש הטוענים כי אינספור המסמכים המודלפים שפרסם באתרו וויקיליקס – למשל בעניין ההתכתבות האלקטרונית הבלתי אחראית כביכול של הילרי קלינטון – הכריעו את הכף לטובת בחירתו של דונלד טראמפ. הוא עדיין נתפס בעיני חלקים נרחבים מהתקשורת הפופולרית כפיראט מגלומן, נרקיסיסט תאב פרסום ואנרכיסט מקצוען. בכל זאת, אסאנז' נהנה אף הוא מגישה אוהדת בסרטי תעודה כמו 'מדיהסטן' של יוהאנס וולסטרום (2013) ו'סיכון' שביימה פויטראס, המגדירה עצמה כאקטיביסטית חברתית ואינה חדלה להלל את מעשיו של סנודן. אף כי פויטראס מצליחה לחשוף כמה רגעי משבר וזחיחות קיצוניים של אסאנז', שספק־מוגן ספק־כלוא בשגרירות אקוודור בלונדון שבה מצא מקלט מדיני, סרטה המגויס מצייר את אסאנז' בעיקר כקדוש מעונה ואייקון תקשורתי עולמי.

נשים תחת מעקב
מצלמה פאלית, חזיונות אסורים, זום פולשני

לא רק על המסך הקטן, אלא גם על המסך הגדול נחשבות מצלמות מעקב לפריטים הכרחיים כמעט בכל מותחן או סרט פעולה. לפחות סצנה אחת בכל סרט כזה מתמקדת במצלמות בולשות או במוניטור בוהק בחדר בקרה חשוך. עיניים אלקטרוניות משוכללות מקיפות את הגיבורים מכל עבר בסרטים כמו 'המופע של טרומן' של פיטר וויר, 'אויב המדינה' של טוני סקוט, 'הקץ לאלימות' של וים ונדרס, 'כביש אבוד' של דיוויד לינץ', 'עיני נחש' של בריאן דה פלמה ו'החדר' של דיוויד פינצ'ר.

אך כבר כמה עשורים לפני העידן הדיגיטלי הכוחני חשף מייקל פאוול בסרט האימה הקלאסי 'המציצן' מ־1960 את הצד המבעית של הטכנולוגיה הפולשת אל פרטיותם, תודעתם וגופם של בני האדם. 'המציצן' מתמקד בצלם פסיכופת שרוצח נשים באמצעות מצלמת קולנוע שמחוברת אליה סכין חדה. כך המצלמה הופכת לכלי פאלי החותר ללא הרף לחדור אל גופן של נשים הנופלות קורבן לתשוקותיו הפרוורטיות של הצלם. בעולם שבו רוב סרטי הקולנוע עדיין מופקים, מבוימים, מצולמים ומשווקים על ידי גברים, אין זה מפתיע שרוב המציצנים הם ממין זכר. רוב מצלמות המעקב משמשות כמעין תחליף או הארכה משוכללת של הפאלוס הפרטי שלהם.

כך למשל המותחן הארוטי 'סליבר' של פיליפ נויס מ־1993, על פי רב מכר של איירה לוין, המתמקד בבעלים של בית דירות שמתגורר בפנטהאוז שבקצהו (בגילומו של וויליאם בולדווין) וצופה בדייריו באמצעות מצלמות נסתרות המותקנות בכל החדרים בבניין. כך הוא מצליח להציץ אל הרגעים האינטימיים ביותר שלהם בסלון, בחדר האמבטיה ובעיקר בחדר המיטות. העניינים מסתבכים לאחר שבאחת ממצלמותיו הונצח מפגש מיני אסור בין מורה ותלמידתו, ולאחר שזוגתו החדשה של המציצן, בגילומה של שרון סטון, נחרדת לגלות את התחביב של אהוב ליבה.

–

מבט העל של בעל הבית ממחיש באופן סמלי את רעיון ה'פנאופטיקון', מודל אדריכלי רב־עוצמה מהמאה ה־18 שבמרכזו מגדל שממנו ניתן לצפות באופן פאן־אופטיקוני, כלומר לכל הכיוונים. המשפטן והפילוסוף החברתי המהפכני ג'רמי בנת'ם הגה את הרעיון הזה ב־1787 כשחיפש תחליף לכליאה האכזרית של אסירים במרתפים טחובים בבטן האדמה שבהם סיימו לרוב את חייהם בטרם עת עקב אסתמה, התקררות ודלקת ריאות. המגדל היה בנוי באופן שלא איפשר לאסירים לדעת אם הוא מאויש. ההרתעה נוצרה עקב החשש המתמיד שמא שומר אכן ניצב בראש המגדל ומביט עליהם. בהדרגה הוקמו ברחבי אירופה המוני בתי כלא, ולהבדיל – מוסדות לחולי נפש, בסיסים צבאיים ופנימיות לילדים ובני נוער על פי המודל של הפנאופטיקון שנועד להרתיע את הכלואים, המאושפזים והחניכים מביצוע מעשי עבריינות ואלימות, ולהבדיל אוננות, העלולות להיקלט בעינו של השומר ולהמיט עליהם קלון ועונשים כבדים.

הפילוסוף הביקורתי מישל פוקו השתמש ברעיון של פנאופטיקון כדי לעמוד על דרכי פעולתם של מנגנוני בקרה ודיכוי לאורך ההיסטוריה ואף בתרבות בת־זמננו. בספרו המשפיע 'לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר' מ־1975 הוא טוען ששעבוד אמיתי נולד באופן מכני, שבעקבותיו "אין צורך להסתייע בכוח פיזי כדי לאלץ את המורשע להתנהגות טובה, את המשוגע לרוגע, את הפועל לעבודה, את התלמיד לחריצות ואת החולה למילוי ההוראות". אף כי החשש של בני האדם מפני "מה יגידו השכנים" הוא טכנולוגיה חברתית כוחנית ויעילה של פיקוח זה דורי דורות, נראה כי הטכנולוגיה העוצמתית ביותר שהחליפה את הפנאופטיקון של בנת'ם ואת החששות מפני "מה יגידו" זו מערכת מצלמות האבטחה המותקנת כמעט בכל מקום.

פוקו טוען שהמבט של המצלמה בכלל, ומבטה של המצלמה במעגל סגור בפרט, הוא בראש ובראשונה מבט מפקח, דכאני, "מנרמל" ומציצני. העיתונאי הצרפתי נואה לה בלאנק הדהים לפני מספר שנים את האירופאים, כשקבע כי לפחות 15% מזמנם של התצפיתנים העוקבים אחר המסכים במעגל סגור במרכזי האבטחה מוקדש למציצנות לשמה. זאת בעיקר באמצעות האפקט המציצני של זום־אין וזום־אאוט, כלומר "התקרבות" ו"התרחקות" מהמצולמים. המעבר באמצעות תנועה סיבובית מעדשה רחבה לעדשה צרה מאפשר הצצה חודרנית אל דמויות ומעשים הנמצאים מחוץ לטווח הקליטה של עין בלתי מזוינת.

תנועת הזום־אין הפאלית הפולשנית היא כלי יעיל לאספקה של ריגושים סנסציוניים תוך בחינה מקרוב של האסור, הבלתי רגיל והחריג. פעולת ה'זומינג' מתבצעת במסלול ליניארי מקובע הנע קדימה ואחורה. בהזדהות עם התנועות הנרגשות של ה'זומינג', לתוך ומחוץ לגוף המוחפץ, הצופה כאילו מחקה את תנועת המשגל. זהו מנגנון אופטי של חדירה, פריצה ותזוזה לתוך הגוף ומחוצה לו, לסצנה, לנוף, לחטא ולתועבה. במצב שבו רוב צלמי הקולנוע, הטלוויזיה, הווידיאו והפפראצי הם גברים, 'זומינג' הוא קודם כל תסריט גברי כוחני, תחבולה אופטית סאדיסטית ופולשנית של שעבוד, שליטה ופיקוח.

צלמי פפראצי (באיטלקית: "חרקים מזמזמים") משתמשים בזום־אין באמצעות עדשות טלסקופיות משוכללות כדי לאפשר לקוראי הצהובונים והרכילות המקוונת לנעוץ מבט סקרני במפורסמים ברגעיהם האינטימיים. טכניקת ה'זומינג' שנוקטים אותם צלמים מתנגשת לעיתים באופן ברוטלי עם נורמות תרבות, מגבלות חוקיות, ערכי מוסר, עכבות פסיכולוגיות ועידונים חברתיים. אך בניגוד לצלמי פפראצי, שנוכחותם הפולשנית והמעיקה היא בדרך כלל זמנית, הרי שמצלמות האבטחה הפזורות במרחבים פרטיים וציבוריים פועלות שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, כשהמיקום והמיגון שלהן מקשים על המצולמים המתוסכלים להתנפל עליהן בחמת זעם ולהשבית אותן.

עלילה תחת מעקב
מבט חובק־כל, פאניקה מבוקרת, מסכים עממיים

סרטו של מייק פיגיס 'טיימקוד' משנת 2000 הוא דוגמה מעניינת במיוחד להשפעתן של טכנולוגיות המעקב על הקולנוע. 'טיימקוד', הכולל סצנות ממושכות באופן קיצוני של צילום מבעד למצלמות אבטחה, הוא קומדיה מקברית שעוסקת בשחקנית הוליוודית דו־מינית (סלמה הייק) שבוגדת בזוגתה (ג'ין טריפלהורן) עם מפיק סרטים הוליוודי (זנדר ברקלי). הנבגדת טומנת מכשיר האזנה בין חפציה של אהובתה המפורסמת, בעוד רעייתו של המפיק נוטשת אותו לאנחות. הקומדיה עתירת הקוקאין, המסאז'ים הארוטיים ורעידות האדמה הזאת מצולמת כולה ברצף אחד, ללא כל קיטוע או עריכה, כשהצופה חופשי לכאורה לבחור במי ובמה להתמקד וכיצד. בכל זאת, אי אפשר לומר שאין בסרט הזה שום עריכה שהיא. אמנם ב'טיימקוד' אין "דילוגים" על זמנים באמצעות קיטוע של האירועים, אך הסרט בהחלט "מדלג" באופן מניפולטיבי בין מקומות שונים.

לצורך הפקת הסרט יוצא הדופן הזה, הופעלו 12 מצלמות בו בזמן באתרים שונים. כל אחת מהן עקבה במשך 97 דקות אחר פעולות, מפגשים ושיחות בין הדמויות השונות. התוצאה היא מסך מפוצל שעליו מוקרנים ארבעת הסרטים במקביל. כל אחד מהם מורכב מקטעי דימויים שנקלטו בשלושה מסכי ניטור שונים. מבחינה אסתטית, נוצרת צורת צלב במקום שבו ארבע המסגרות נפגשות זו עם זו. צורת ה"כוונת" הזאת מזכירה לצופים שהדמויות נמצאות כל הזמן תחת מעקב, ושהם חופשיים לבחור באיזה רבע של המסך להתמקד. 'טיימקוד' בוחן לא רק מה פירוש הדבר להיות תחת מעקב מתמיד, אלא גם את חוויית ההתבוננות ב"ריאליזם הגולמי", הדימויים המופיעים על מסכי הניטור הרבים.

–

מעקב מתמיד ומלחיץ במיוחד מאפיין גם את סרטו של דיוויד פינצ'ר 'החדר' מ־2002. במרכז הסרט הבית החדש שבו מג אלטמן (בגילומה של ג'ודי פוסטר) ובתה מבלות לילה ראשון, לאחר גירושיה של מג. במרכז הבית המרווח והריק נמצא 'חדר הפניקה'. החדר מוקף קירות בטון ודלת פלדה אוטומטית ויש בו מלאי של מזון ומים שאמור לאפשר התבצרות והישרדות ממושכת מול פורצים וטרוריסטים. מערכת טלוויזיה במעגל סגור מנטרת את המתרחש ברחבי המבנה ומעבירה את התמונות למוניטורים ב'חדר הפניקה'.

במפנה דרמטי, חדר ההגנה הופך למלכודת. פורצים החודרים לבית בשעת לילה מאוחרת מעוניינים לשדוד את הכסף הנמצא בכספת המוטמנת בחדר הביטחון, אך מג ובתה מגלות את הפריצה ומסתגרות בחדר זה. כך נוצר מצב הזוי שבו הנשים ב'חדר הפניקה' בטוחות ולכודות בו בזמן. למעשה, רק דמות אחת רשאית לנוע כרצונה: עין המצלמה. עין אלקטרונית זו נעה, באופן מוחשי למדי, דרך צינורות הגז, חוטי החשמל וחורי המנעולים, ומתפקדת כמעין עין אלוהית שדבר אינו נסתר ממנה. ספוילר: רק אחרי שמג מנפצת את עדשות המצלמות באמצעות פטיש היא מצליחה להביס את אויביה.

בעוד עין המצלמה ב'החדר' מופיעה כדמות בעלת רצון משלה, הרי שבשנים האחרונות יש ניסיונות לבסס תוכניות וסרטים שלמים על קטעים אותנטיים, לא מבוימים, שצולמו על ידי צופי הטלוויזיה עצמם. בתת־ז'אנר "התיעוד העממי" בולטת במיוחד סדרת התעודה הבריטית 'נתפס במצלמה' בהנחייתו של ניק וואליס המשודרת ברשת המסחריתITV  מאז 2015. סדרה זו מתבססת על צילומים אמיתיים שלוקטו ממצלמות וידיאו במעגל סגור, מסמארטפונים, ממצלמות המוצמדות למצח, כמו גם ממצלמות המותקנות במכוניות. בחיפוש מתמיד אחרי ריגושים חדשים, עדיפות מיוחדת ניתנת ב'נתפס במצלמה' לתיעוד פופולרי של עימותים מילוליים וגופניים שהתרחשו במקומות ציבוריים, התנגשויות בין כלי רכב ונהגים זועמים היוצאים מהם, ועימותים בין אזרחים אמיצים ופושעים.

בדומה, סדרת הטלוויזיה 'Look' המשודרת ב־CBS החל מ־2010 משלבת סרטוני וידיאו שצולמו באמצעות טלפונים ניידים, מערכות תקשורת אלחוטית ומצלמות אבטחה. התוכנית מעניקה לצופים תחושה של ידע חובק־כל המגיע אליהם ממגוון מקורות, זוויות, מרחבים וזמנים. בכל זאת, אחד המכשולים הניצבים בפני ידיעה מושלמת של המתרחש זהו המיקום הקבוע של מצלמות האבטחה שמונע מהצופה לראות את מה שאינו בטווח העדשות.

לדוגמה, בסצנות המתרחשות בתיכון נראות הנערות חנה ומולי כשהן מסמסות זו לזו. הצופה רואה שהן מקלידות בטלפונים הניידים אך אינו יכול לראות מה הן כותבות. כדי להתגבר על כך, מופיעה על המסך בועה גרפית שחושפת את תוכני המסרונים והציוצים בטוויטר תוך חיקוי האסתטיקה של אפליקציית וואטסאפ. לכאורה, התסריטאים של 'Look' נהנים מחופש גדול יותר מזה של עמיתיהם מהסדרות ה"רגילות" בבנייה של עלילה "חופשית" ופתוחה. אך החופש הזה טומן בחובו אנרכיה, כשהמבט המציצני ה"סוטה" משתלט ועמו הבלבול המוסרי – האם נותרו גבולות כלשהם למה שאפשר וראוי לראות?

עולם תחת מעקב תקשורתי
סקס מתועד, תשוקה מנוטרת, עין טורפנית

החרדה מפני קריסת הגבולות בין הפרטי לציבורי, בצד ההשתוקקות לנעוץ מבטים מציצניים במרחבים האינטימיים וברגעים האישיים ביותר של אחרים, מובילה לשגשוגה של אסתטיקה חזותית־מוזיקלית חדשה בעשרות קליפים של להקות פופ, כמו למשל 'Paper' של להקת The Get Out Clause מ־2008 ו'Video Voyeur' של להקת The Good Natured מ־2011. אך הדוגמה החלוצית והמפורסמת ביותר היא הקליפ 'אאוטסייד' של ג'ורג' מייקל מ־1998 שעשה שימוש רב בצילומים בנוסח טלוויזיה במעגל סגור כאמצעי להתריס נגד הנבירה הציבורית בחיי המין של האזרחים. לאחר שמייקל נעצר על ידי שוטר שהתחזה לגבר המחפש סקס בשירותים ציבוריים בלוס אנג'לס, הוא מיהר לעבד את הטראומה לקליפ מושקע ומסעיר במיוחד.

לאורך הסרטון מרחף מסוק משטרתי בשמי לוס אנג'לס. המצלמות של מערכת אכיפת החוק צופות במתרחש על סיפון הסירות, בקרוואנים, במעליות, במלתחות ועל גגות הבתים תוך שהן מתקרבות אל הזוגות המתנשקים והמתעלסים. כך מבקש הקליפ לבקר את המדיניות הדכאנית ביחס למי שמעז לבצע במקום פתוח מעשים המוגבלים בדרך כלל למקומות סגורים. פרופ' תום הולרט מהאוניברסיטה החופשית בברלין טוען כי המסוק המככב ב'אאוטסייד' ונע ללא הרף בתנועות מעגליות הוא מעין ישות שאינה נעלמת לעולם. "המסוק הוא כלי המשרת את העין החובקת־כל שאף אינטימיות לא נסתרת ממנה", הוא מסביר. "זו עין הנמצאת בכל אשר נפנה והיא סמל ליחסים פנאופטיים בין השלטון והאזרחים. המוזיקה, הגופים האנושיים וההנאה הקולקטיבית מתקיימים למרות ובגלל נוכחותה של המצלמה בכל מקום".

אין זה מפליא שהמצלמות הטלסקופיות, מערכות המעקב ואמצעי הפיקוח המשוכללים הפולשניים והדורסניים והתוצרים שלהם הפכו לחומר המועדף על הקולנוע, הטלוויזיה והתקשורת המודפסת והמקוונת. ההיסטוריה של הקולנוע החלה עם אותן להיטות לדעת יותר והתבוננות מדעית חודרנית באנשים ובתנועותיהם שמאפיינות שימושים רבים בטלוויזיה במעגל סגור. לטענת קאמרר, הטלוויזיה ה"סינופטית" יכולה להיתפס כמשלימה את הטכנולוגיה ה"פנאופטית" של מעקב. יתרה מכך, טכניקות העריכה והמונטאז' בקולנוע מסתמכות על אותם עקרונות שניתן למצוא בכל מערכת של מצלמות מעקב המאפשרת "חיתוך" ומעבר בין כמה עיניים אלקטרוניות ומסכי ניטור הפועלים בו בזמן.

–

אף שבשנים האחרונות החלו הקולנוע והטלוויזיה לשלב מצלמות מעקב בפורמטים ובסיפורי העלילה, עדיין יש יחסים לא פשוטים בין ה"טקסטים" של תרבויות המסך הפופולריות ובין הטכנולוגיה של מצלמות הפיקוח. "אנחנו לא יכולים פשוט לשאול, האם הטלוויזיה מקדמת מעקב בגלל שהיא מנצלת אותו בפורמטים כמו 'האח הגדול'? או, האם האויב של המדינה הוא הביקורת הגוברת על חברה המכורה למעקבים מצולמים?", אומר קאמרר ומשיב: "אולי כן, אולי לא, אך חשוב להכיר בכך שלמסך הקטן של התקשורת במעגל סגור ולמסך הגדול יש הרבה יותר במשותף מאשר שיערנו תחילה. אין זו שאלה של 'מזימה' או 'שותפות', אלא עניין של 'הסתבכות' ו'מורכבות'".

במילים אחרות, העיתונאית אנדריאה "המצולקת" מהסרט 'קיקה' (1993) של פדרו אלמודובר, שמצלמה פאלית תקועה בכובעה כשהיא צדה סנסציות ברחבי מדריד, כבר כאן. היא לא מתכוונת להניח לאף קורבן לחמוק ממנה, בדרכה לעוד חשיפה דרמטית של עוד סיפור נוטף דם, זרע ודמעות המפרנס את התאוות המציצניות חסרות הגבולות שלה ושל צופיה. ה"מצולקת", המצוידת בחוש חדשותי כמעט נבואי, אינה מניחה לגיבורת הסרט וממהרת לדווח על תלאותיה של קיקה לחובבי תוכניתה הצהבהבה, אפילו דקה לאחר שקיקה נאנסה על ידי האסיר הנמלט יפה התואר רמון בסצנה מקוממת המציגה אונס כמעשה מבדח. 'קיקה' ניבא, בדרכו הגסה, עולם תקשורתי קניבלי שבו כל הסטנדרטים המוסריים נהפכים על פיהם. זהו עולם חסר רחמים שבו העין הפאלית הטורפנית מביטה בנו ללא הרף. בכל רגע היא עלולה להגיח, לשלוף אותנו בציפורניה משגרת חיינו, ולהעלות אותנו קורבן למפלצת המשוכללת מרובת המסכים שאינה יודעת שובע.