תרבות תחת מעקב // מאת גלעד פדבה

0

בעולם שבו הכל מנוטר, כך נכנסת הפולשנות גם לנרטיבים בטלוויזיה ובקולנוע

.

האח הגדול בולש אחריך בכל מקום. ביתך מצולם מלוויינים המרחפים בחלל ומככב בכל הקלדה של כתובתך בגוגל. חיפוש אחר בית מלון באחד מאתרי האינטרנט גורם להמוני פרסומות לבתי מלון דומים להבהב בכל אתר שבו תגלוש. שיחת טלפון לחברה מסחרית גורמת להופעת פרסומות לאותה חברה בחשבונך ברשת חברתית. מסרון ששלחת לחברים מוביל לשיחות טלפון מאנשי שיווק זריזים המתמחים באותו נושא. ויש לקוות שטביעות האצבע שלך, שמסרת לשלטונות בעת הנפקת הדרכון הביומטרי, לא יגיעו לעולם לידי גורמים אפלים. אם תבקש לנוח מכל החרדות האלה ולשוטט בפארק השכונתי, דע כי גם שם אתה נמצא תחת עינן הפקוחה של מצלמות המעקב הצמודות לפנסי התאורה, וכלי טיס המשייטים בשמיים מסוגלים לזהות אותך באמצעות מצלמות משוכללות, נוסף לטלפון הנייד שלך שאינו מפסיק לזהות את מיקומך, אפילו כשהוא כבוי.

העין הפאלית, חודרנית מתמיד, לא מפסיקה לאיים על העולם ולהקסים אותו. בחברה של עידן הקפיטליזם המאוחר, הכל מבוקר ונצפה מכל מקום עד שנדמה כי לא נותר דבר שהוא בלתי ניתן לצפייה. דבר לא נותר בצל. הפילוסוף וחוקר הקולנוע והתרבות פרופ' סלבוי ז'יז'ק מאוניברסיטת לובליאנה בסלובניה, טוען כי אנו חיים כעת בחברה שבה הדימוי מחליף את המציאות, ואנו נועצים מבט בחיינו לאחר שאחרים הפכו אותם לסחורה דרמטית. פרופ' רוזמרי גרלנד־תומסון מאוניברסיטת אמורי באטלנטה, ג'ורג'יה, טוענת בספרה פורץ הדרך 'Staring: How We Look' מ־2009, כי קיימת סתירה מהותית בליבו של המבט החודר: "הבלתי רגיל מרגש אך גם מרתיע אותנו. הדברים השגרתיים מרגיעים אך גם משעממים אותנו. אנחנו רוצים הפתעה, אבל אולי אפילו יותר מכך", היא מוסיפה, "אנחנו רוצים לאלף את ההתפעלות המענגת שלנו, לביית את המראה הזר ולהפוך אותו למשהו רגיל עד כמעט בלתי מובחן".

זהו עולם מפוקח ומפוכח שבו, לשמחתנו ולחרדתנו, אי אפשר לשמור בסוד כמעט כלום או, לחלופין, כל הסודות נזילים וזמניים. גם תרבות ההמונים הבינה שהיא לא מסוגלת להביס את מנגנוני המעקב הפולשניים שמקיפים אותנו מכל עבר. מסכי הקולנוע והטלוויזיה נכנעו בלא קרב, והפכו את המעקב המתמיד המופעל עלינו לסוג של אסתטיקה חדשה ומסקרנת, למותחן בשידור חי, לסרט אימה עתיר ריגושים ממוסחרים. ואולי בעיקר לסם ממכר, שגורם להמונים לחטט בתאוותנות בנפשם של אלמונים המתבזים בסדרות ריאליטי תמורת סיכוי קלוש לזכות במיליון וכמה גרגירים של אבק כוכבים.

 

הגוף תחת מעקב

זיהוי קולי, ביולוגי או גנטי

טכניקות משוכללות – על גבול הדמיון כמעט – של מעקב, פיקוח, בקרה ושליטה על חייהם של אנשים, מככבות כיום במיינסטרים הקולנועי והטלוויזיוני. בעבר, מערכות לזיהוי פנים, חיישנים לזיהוי אישונים וסורקים לזיהוי קולי כיכבו רק בסרטי מדע בדיוני. כיום כל אלה הם פריטים כמעט הכרחיים על המסכים המתארים את העולם העכשווי. מערכות פיקוח ביולוגיות כבר מזמן אינן בגדר חלומות (או סיוטים) עתידניים. הן חלק מהמציאות. כך למשל, בסדרה 'מסע בין כוכבים', המשודרת בגרסאות שונות מאז 1966, הגיבורים מזהים זה את זה באמצעות זיהוי קולי, סריקה של רשתית העין, סריקה גופנית באמצעות מכשיר טריקורדר – המסוגל אף לאבחן מחלות – וסריקת פנים המאפשרת גישה לחומר ארכיוני רגיש.

בשנות ה־60 מחשבים עלו מיליונים, מילאו חדרים שלמים בנוכחות מגושמת, ועוצמתם הייתה בקושי אלפית מכוחם של המחשבים החלשים ביותר כיום. ועדיין, סרטו של סטנלי קובריק '2001: אודיסאה בחלל' (1968) ניבא כי מחשבים יוכלו לאשר את זהות המשתמשים באמצעות קולם, להבין דיבור ולפרש רגשות. המחשב 'האל 9000' אומר לאחד הגיבורים האנושיים במהלך הסרט: "אני יכול לומר לפי ההרמוניה של הקול שלך, דייב, שאתה די מדוכדך. מדוע שלא תיקח כדור ותנוח קצת?".

ב'בלייד ראנר' שביים רידלי סקוט ב־1982, מכונת ה'ווֹייט־קאמפף' היא מעין פוליגרף שמודד את ההתרחבות הבלתי רצונית של קשתית העין על מנת לזהות אמפתיה ולקבוע אם הנבדק הוא בן אנוש או רובוט הומנואידי. בין השאלות המוצגות לנבחנים: "זהו יום הולדתך ומישהו נותן לך ארנק מעור, כיצד תגיב?" ו"יש לך ילד קטן והוא מראה לך אוסף פרפרים וצנצנת שבה הוא ממית אותם, מה תעשה?". במציאות, אגב, מבחן ווֹייט־קאמפף היה בשימוש באתרי היכרויות ובקמפיינים פוליטיים, בעיקר על מנת לוודא שלא מדובר ברמאים המתחזים לרווקים או למצביעים פוטנציאליים של מפלגה מסוימת.

בסרט 'רובוקופ' מ־1987, השוטר הרובוטי שולף את תמונתו של הנבל ממחשב המסוגל לוודא את זהותו של המשתמש באמצעות טביעת פנים. הסייבר־אורגניזם, או סייבורג, מפעיל טכנולוגיה של סריקת פנים – שבמציאות הנוכחית כבר נמצאת בשימוש של כוחות משטרתיים בעולם. ואילו הסרט 'בחזרה לעתיד 2' מ־1989 הקדים בכשני עשורים את המערכות הטכנולוגיות המתבססות על סריקה של טביעות אצבעות כאמצעי לנעילת דלתות או לאימות תשלומים דיגיטליים.

בסרטו של לוק בסון 'האלמנט החמישי' (1997) מצוידים כל כלי הרכב המשטרתיים במערכות לזיהוי פנים ובמכשירי סריקה הממיינים את בני האדם לקבוצות שונות. הסרט 'מה קרה בגטקה?' מ־1997 מתרחש בעולם שבו סוכני FBI, המכונים 'הוּבֶרים', משתמשים בשואבי אבק כדי לאסוף עדויות דנ"א. ודי בריס שנשר מעינה של הדמות המרכזית על מנת להפליל אותה. לעומת זאת, בסרט 'הנוסע השמיני 4: התחייה' מ־1997, הכלי המרכזי לאישור זהותם של מי שמבקשים גישה למידע רגיש הוא סריקה של אופן הנשימה הייחודי להם.

ב'השופט דרד' מ־2012 מככב כלי נשק הנקרא 'החוקר', אקדח חצי אוטומטי עם טווח מקסימלי של שלושה קילומטרים, המצויד במנעול המתבסס על זיהוי דנ"א של המשתמש. אם אדם אינו מורשה ינסה להפעילו, הכלי יתפוצץ בידו. ואילו בסרט 'אקס מכינה' מ־2015 הטלפונים הניידים מצוידים במצלמות הקוראות את הבעות הפנים של המשתמשים בשעה שהם מקלידים. טכנולוגיות שאולי חוזות את מה שנכיר כמובן מאליו בעוד שנתיים־שלוש.

 

**************

 

כמו המלך מידאס המיתולוגי, שהפך במגע ידו כל דבר לזהב, האולפנים בהוליווד הופכים במיומנות רבה את החרדות מפני השתלטות טכניקות הזיהוי המשוכללות על חיינו ורמיסת פרטיותנו לשוברי קופות. סרטי הקולנוע אורזים ומוכרים לנו בחזרה את הפחד המהול במשיכה כלפי טכנולוגיות קרות ומדויקות המזהות וממיינות אותנו – לעיתים בשירותם של גופים המגינים על הדמוקרטיה, ובמקרים מסוימים בשירותם של מנגנוני חושך וחברות מסחריות עם אלמנטים מושחתים. אך נדמה שהפיקוח באמצעות מצלמות וידיאו במעגל סגור – העוקבות אחרינו כמעט בכל מקום, כולל בחללים שאנחנו טועים לחשוב כאינטימיים – הוא טכנולוגיית המעקב המועדפת על הקולנוענים המעצימים באמצעותה את תחושת המצור אצל הצופים.

 

האזרח תחת מעקב

תנועות חשודות, ציתותים וקדושים מעונים

פרופ' דיטמר קאמרר, מהמכון ללימודי מדיה באוניברסיטת פיליפס מרבורג בגרמניה, טוען שלמעשה מאז ומעולם תפקד הקולנוע כמנגנון שליטה. "המושג 'סינמה' קשור ל'קינמה', המונח היווני ל'תנועה'. קולנוע הוא קודם כל רצון ללכוד את התנועה הזאת ולשמר אותה זמן־מה. להפוך אותה זמינה לחזרות בלתי פוסקות בזמנים ובמקומות שונים. הקולנוע, כמו מצלמות המעקב, מפרק וקוטע כל תנועה ומרכיב מחדש את החלקים שלה". ממש כמו בטכנולוגיות המעקב, מסך הקולנוע מאפשר להריץ כל תנועה אחורה, ולא רק קדימה. מים יכולים לזרום כלפי מעלה, אנשים יכולים לצעוד אחורה, הריסות יכולות לחזור להיות בניין שלם. אפשר להאט או להאיץ כל תנועה ולראות, למשל, פרחים שפורחים במהירות לא טבעית או סוסים רצים באיטיות דרמטית כאילו הם מדשדשים באדמת ג'לי.

לא במקרה משלב הקולנוע המיינסטרימי בשנים האחרונות יותר ויותר דימויים ואסתטיקה של מצלמות מעקב בתוך סרטים עלילתיים. כאלה שמדגישים את המועקות של החברה המודרנית. כך למשל סרטו של סטיבן ספילברג 'דו"ח מיוחד' (2002), שנעשה לפי סיפור המד"ב הקצר של פיליפ ק' דיק, ומתמקד באדם המאמין ביושרה של המערכת הממסדית עד שהוא הופך לקורבן שלה. אותו אדם הוא ג'ון אנדרטון (טום קרוז), מפקד יחידת משטרה מיוחדת בוושינגטון העתידנית, שבה פועלים ה'פְּרֶה־קוֹגְס', אנשים המסוגלים לחלום ולחזות פשעים עתידיים ותורמים לירידת מקרי הרצח לאפס. לצד רואי־נסתרות אלה, המשטרה פורשת מערך עצום של טכנולוגיות מעקב, כולל מצלמות, חיישני חום, מסדי נתונים אלקטרוניים נרחבים, בקרת גישה ביומטרית ואפילו עכבישים רובוטיים זעירים המסוגלים לרגל בכל פינה. גורמים אפלים זוממים להפליל את מפקד היחידה, כשהם טוענים כי הוא עומד להרוג אדם תוך 48 שעות. הסרט מלווה את אנדרטון בניסיונותיו הנואשים להימלט מהבשורה העומדת להתממש.

בדומה לגיבור הסרט 'דו"ח מיוחד', וויל סמית ב'אויב המדינה' מ־1998 נמצא תחת מעקב של 'המערכת' הרואה הכל. סמית מגלם את רוברט דין, עורך דין מיומן שאינו מודע למתרחש סביבו בחברה ההיפר־טכנולוגית עד שהסביבה המוכרת לו נהיית לפתע עוינת ומאיימת. זה קורה לאחר שמגיעה אל המשפטן קלטת המתעדת רצח של חבר קונגרס בידי סוכני ביטחון מושחתים. דין מגלה לפתע כי חייו וכל רכושו שייכים למדינה העוקבת אחריו, כולל שעונו, נעליו, בגדיו, הטלפון הנייד שלו ואף חשבון הבנק שלו ונכסיו. במישור היחסים הבין־גזעיים, 'אויב המדינה' מבטא ביקורת חריפה על החדירה האלימה של המדינה הלבנה לחייו הפרטיים של האזרח השחור.

האדם היחיד שדין יכול לסמוך עליו הוא אדם זר (ג'ין הקמן), עובד לשעבר במנגנון ממשלתי ומומחה למערכות מעקב. הופעתו של הקמן ב'אויב המדינה' היא מעין גרסה מתקדמת יותר מבחינה טכנולוגית של דמותו הצינית של הארי קול – אותו סוכן המתמחה בציתותים פרטיים למכשירי טלפון קוויים, שהוא גילם בסרט 'השיחה' של פרנסיס פורד קופולה מ־1974. 'השיחה', שיצא למסכים בסמוך להתפוצצות פרשת ווטרגייט, מתאר סוכן החרד לפרטיותו שלו באופן כמעט פרנואידי. הוא לא מחזיק ברשותו קו טלפון, מקפיד לנעול את דירתו בשלושה מנעולים ואינו מספר אפילו לחברתו על משלח ידו. האיש הדיסקרטי הנוקשה הזה מתנחם בנגינה בסקסופון תוך שהוא מאזין לקלאסיקות הג'ז האהובות עליו. מצבו מסתבך לאחר שהקלטות שבידיו מעוררות חשד שהלקוח שלו מתכוון לבצע רצח. קול פותח בחקירה עצמאית, נואשת ומסוכנת של הפרשה.

ביקורת ספציפית על מנגנוני מעקב הפועלים בשירותם של גורמים אפלים במערכת פוליטית נמתחת בסרטו של אלן ג'יי פאקולה 'כל אנשי הנשיא'. הסרט מ־1976 מתבסס על ספרם של העיתונאים קארל ברנסטין ובוב וודוורד מה'וושינגטון פוסט' שחשפו את פרשת ווטרגייט, ומציע מבט דרמטי על פרשת הטמנת מכשירי ההאזנה במטה המפלגה הדמוקרטית בידיעתו של נשיא ארה"ב הרפובליקני ריצ'רד ניקסון, שנאלץ להתפטר עם התקדמות חקירת הפרשה.

.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקרוא את המשך הכתבה? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: יונתן פופר

שתף