תארו לכם שחלום הבלהות של הבידוד המדיני היה מתגשם. ה־BDS היה מצליח במטרתו, חרם היה מוטל על יצוא סחורות לישראל, וישראל הייתה הופכת למצורעת בעולם. כך לדוגמה היה מוחל איסור על יצוא פירות וירקות למדינת האפרטהייד. אף בננה, בצל, עגבנייה, אבוקדו, תפוח או חציל לא היו מיובאים לישראל. מנגו? מחוץ לתחום. קרמבולה מיובאת? בשום אופן.
המצור לא היה מושלם לגמרי – ניתן היה לשחד את הממונים על המצור כדי להצליח להבריח כמה מוצרים. כך לדוגמה ניתן היה לשלם על קילו עגבניות שוחד בגובה של 272% ממחירו כדי לאפשר לייבא אותו, 293% על בצל, 170% על מלפפונים ו־93% על גמבה. אבל באופן כללי המצור היה ממשי.
לשאול מי היה מרוויח ממצב כזה יכול להישמע די נורא, אבל ברור שהיו מרוויחים. קבוצה קטנה, המונה פחות מאחוז מהאוכלוסייה, הייתה נהנית מהמצור. כל מגדלי הבצלים, המלפפונים, החצילים ושאר המוצרים החקלאיים, היו זוכים לעדנה. שולי הרווח בחקלאות היו עולים, ועולם החקלאות היה מושך אליו אנשים שאחרת היו עוסקים במקצועות אחרים. כאשר עגבנייה עולה תשעה שקלים לקילוגרם, משתלם יותר לגדל עגבניות מאשר במצב שבו צריך להתחרות בעגבניות מיובאות העולות ארבעה שקלים לקילוגרם.
מי היה מפסיד? כל השאר. ההוצאות על מזון, לפי סקר הוצאות משק הבית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2015, הן 16.3% מכלל סל הצריכה למשק בית. מצור הפוגע במחירי המזון מעלה משמעותית את ההוצאות של משקי הבית ועל כן מוריד את רמת החיים ואת גובה המשכורת הריאלי. ובעיקר הדבר פוגע בעניים: בקרב החמישון התחתון, אחוז ההוצאה על מזון גבוה יותר ומגיע לכדי 21.4% – פי 1.5 מהחמישון העליון, שאצלו ההוצאה היא רק 13.9%.
המצור הדמיוני שלנו לא היה פוגע רק באזרחים בתור צרכני מזון ישירים. הוא היה מעלה את יוקר המחיה גם בכל שאר "שרשרת המזון": מלצרים ועובדי מלונות ששכרם נפגע בשל עליית מחירי חומרי הגלם למקומות ההסעדה; משלמי המיסים בישראל שהיו צריכים לשלם יותר על תקציב הצבא, הצועד על קיבתו; כל מי שנזקק לשירותי העסקים או היחידים שצריכים לגבות יותר כסף על שירותיהם בגלל עליית המיסים או עליית מחירי המזון; העסקים שהיו צריכים להעלות את שכר עובדיהם כדי להתמודד עם עליית המחירים; וצרכני השירותים והמוצרים שעכשיו מחיריהם יתייקרו בעקבות התהליך לעיל.
ולא רק זה. גם כל העובדים וההון שהופנו, בתסריט הבדיוני שלנו, לענף החקלאות בעקבות המצור, נגרעו מענפים אחרים שלולא המצור הם היו תורמים שם יותר. בקיצור המשק נהיה עני יותר וחלש יותר בעקבות המצור. קבוצה קטנה מאוד הייתה נהנית ממנו, אבל כל השאר היו מפסידים, והחלשים היו מפסידים יותר מכולם.
אין פלא שתסריט כזה של מצור מבעית אותנו ואנחנו רוצים לעשות הכל כדי להימנע ממנו. אלא שלמרבה הצער, הסיפור שהמצאתי לעיל אינו ממש בדיוני. המצור אכן קיים. משקי הבית העניים אכן נפגעים ממנו. קוראים למצור הזה "מכס", ומי שמטיל אותו הוא מדינת ישראל על עצמה. המכס אינו "עוזר לחקלאות הישראלית" יותר משחרם בינלאומי עוזר לחקלאות. כן, הוא עוזר – על חשבון כולנו. אנחנו לועגים לטראמפ המטיל מכסים על פלדה, אבל בעצמנו מטילים מכסים דומים על עצמנו. האם לא הגיע הזמן להתעורר ולבטל את מצור המכסים?
–
- השנה של המלחמה במעשנים // הטור של הלל גרשוני
- כשהמדינה הופכת לכספומט // הטור של עמית תומר
- אפגניסטן: הכישלון והלקח // הטור של אורן נהרי
