fbpx

על אובדן הנהגה, הקצנה והתפוררות // מאת עופר חדד

0

אין ביטוי עמוק יותר לאובדן ההנהגה הרבנית, הצנטרליסטית, שהציבור החרדי חווה בימים אלו, מהסדקים שנחשפים בהנהגה הפוליטית של המפלגות החרדיות שוב ושוב בתקופה האחרונה. משבר הגיוס, עבודות הרכבת בשבת, הבחירות המוניציפליות. כל סעיף יכול היה להיות רק מקרה נקודתי של חילוקי דעות. אבל כשמחברים את רצף הנקודות הארוך כבר מתקבלת תמונה.

היסטורית, במאבקי דת ומדינה התנהלו המפלגות החרדיות כשריר אחד. גם אם היו חילוקי דעות בין ניציים יותר ופחות או אינטרסים חופפים, הם לרוב הגיעו לעמדה מוסכמת ואחידה. בשקט יחסי. מאחורי הקלעים. מול העולם שבחוץ התיישרו הח"כים החרדים בקו אחיד ובדרישות מוסכמות מתוך הבנה ששם כוחם.

אבל כבר תקופה ארוכה שדברים נראים אחרת. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, יו"ר אגודת ישראל החסידית, מוצא את עצמו שוב ושוב מנהל מאבקים עקרוניים לבדו בסוגיות הליבה. מטפס במהירות־שיא על עצים, ללא עמיתיו לצידו, ובסוף גם מחפש לבד סולמות לרדת מהם. משה גפני, יו"ר דגל התורה, שותפו לרשימה המאוחדת 'יהדות התורה', וגם יו"ר ש"ס אריה דרעי, עומדים מנגד ולא פעם רוטנים בשקט על התנהלותו של ליצמן. התנהלות שהוכוונה על ידי האדמו"ר מגור ובוצעה בצייתנות רבה.

ליצמן, עד לא מכבר חביב הקהל, כיכב בראש טבלאות שביעות הרצון של הציבור הישראלי משריו. את הקרדיט קיבל דווקא מאלה שלא היו מעלים בדעתם להצביע למפלגתו. חבריו לשולחן הממשלה יכלו רק להתקנא. רק שאז נזכר, כמו התעורר מחלום מתוק, שאל לו להתבשם במחמאות מצופי מהדורות החדשות וקוראי העיתונים. הם לא בוחריו, ודאי לא מנהיגיו הרוחניים. הבייס שלו נמצא עמוק ברחוב החרדי, החסידי, הקנאי מאוד בחלקו. אותו עליו להרשים, ומה מרשים יותר בבית מהקרבה עצמית למען ערכי התורה וקנאות לעשיית דברה.

וכך, אחרי שהתמסר למאבקיו ב"ג'אנק פוד", חזר במלוא הכוח לסוגיות הליבה. משבר הרכבת היה הדוגמה הטובה ביותר. נובמבר 2017, ליצמן מאיים בהתפטרות. גפני ודרעי מצטרפים בקול זעקה גדולה על הפגיעה בכבוד השבת, נזהרים שמא ייתפסו חלילה כפשרנים בעיני מצביעיהם, אבל לא מיישרים קו עם ליצמן באולטימטום ומותירים אותו להתפטר לבדו מתפקידו האהוב במחאה. זמן קצר לאחר מכן חזר כסגן השר במעקף בג"ץ. אחיזת עיניים ותו לא, אבל גם מסר חשוב לבית. מאז הספיק לפזר שלל אמירות ואיומים. פעם על פירוק הממשלה, פעם בגנות חוק הגיוס. חוק חלומי עם הסכמה של מערכת הביטחון. חוק שעליו הנציגים החרדים בוועדת שקד בשעתו לא העזו אפילו לחלום.

לפני שבועות ספורים סיפק ליצמן התבטאות נוספת, כמעט הזמנה לעימות חזיתי עם הציבור הלא־חרדי בבירה, כשדרש את סגירת מתחם הבילוי בשוק מחנה יהודה בלילה כתנאי לתמיכה החרדית בכל מועמד לראשות עיריית ירושלים. דרעי וגפני אפילו לא היו מוכנים להרחיק מעצמם את הדרישה המופרכת. זו 'המועצת' החסידית ששלחה אותו שוב לקרבות לא לו. אבל כתלמיד המתבטל בפני רבו, יצא בכל הכוח גם כשידע שאין לו סיכוי.

**************

וכך, במידה רבה, נראה היום שאחרי ה"מרנים". במשך עשרות שנים הורגל הציבור החרדי שיש מנהיגים. ענקים. כאלה שבמילה מוציאים מאות אלפים לרחובות. שכשהם אומרים מותר זה מותר ואם אסור אז אסור. וגם כשהם לא אומרים, גם בכך הם אומרים משהו. בדרכם. בקוד שהציבור הבין ולא דרש אחריו עוד. והכל דברי אלוקים חיים. ציבורית, זה נתן לפוליטיקאים החרדים שקט. הם פעלו במרץ מאחורי הקלעים להשפיע על הרבנים ולרתום אותם למהלכים פוליטיים. לש"ס היה הרב עובדיה, ליהדות התורה הרב אלישיב ובהמשך הרב שטיינמן – כולם זצ"ל. אבל מרגע שהרבנים היו אומרים את דברם, מי בקולו ומי בכתבו, הדיון היה נחתם. אפשר להיזכר בדרשות מוצאי השבת של מרן עובדיה. בעיצומה של הסערה הציבורית התורנית היה יוצא, מוסר שיעור תורה, ואז במשפטים בודדים מכריע לכאן או לכאן. טוב או רע. טמא או טהור. לעיתים היה מנחם את הציבור על החלטות פשרה שהן הרע במיעוטו, ועם זה צריך לחיות. ומה שנחתם בטבעת המלך אין להשיב. בין הרבנים עצמם התגלעו לא פעם חילוקי דעות, אך על פי רוב הדברים שמרו זה על כבודו של זה.

הפילוג החרדי החל בקטן בציבור הליטאי, שנים לפני פטירת הרב שטיינמן זצ"ל. הפלג הירושלמי הוביל מחאה תקיפה נגד הרב, ישירה. קראו לו פשרן, ייחסו לו הסכמה שקטה להקמת הנח"ל החרדי ולהבנות עם הצבא על מתווה מתון של גיוס בחורים, שאינם יושבים עוד ללמוד. המאבקים החריפו ככל שהרב הזדקן. הפלג הירושלמי יצא פומבית נגד הרב, הריץ מועמדים מטעמו בבחירות המוניציפליות וצבר לא מעט תומכים במצג של עמידה בלתי מתפשרת – במקומות שבהם ההנהגה המרכזית לכאורה התפשרה. לכאורה.

כאן המקום להזכיר שדווקא אותו פלג היה זה שהעניק לניר ברקת את הקדנציה האחרונה בראשות העיר ירושלים, כשהריץ מועמד מטעמו ושבר את הקול החרדי, יש שאומרים בכוונה תחילה, כדי לסדוק עבור ברקת את הגוש שיכול היה להעניק למשה ליאון בקלות את ראשות העיר המתחרדת. תצרפו לזה את הדיל של ברקת עם חסידות גור, ותראו מי ומה גרם לכך שהמועמד החילוני גבר על המועמד חובש הכיפה, שנחשב לנציגו של דרעי. הכל בחסות הפילוג. הפרדוקס במיטבו.

**************

 

הציבור הישראלי אולי ראה בסוף עידן ה"גדוילים" נקודת מפנה שאולי תפורר את הציבור מבפנים. זה נכון באופן חלקי. היעדר סמכות משאיר יותר חופש בחירה לאדם הפשוט, שכבר יכול לקבוע לעצמו גבולות גזרה גמישים יותר, גם אם יבחר להישאר חלק מהרחוב החרדי. עם זאת, כדאי לשים לב לתופעת לוואי אחרת של היעדר ההנהגה, והיא שגם אין קול שפוי שאומר "עד כאן".

הרב עובדיה, הרב שך, הרב אלישיב והרב שטיינמן היו מנהיגים בעלי שיעור קומה שיכול היה לשאת פשרות. סמכות שיכלה להכשיר גם מציאות של בדיעבד. כתפיהם היו רחבות דיין. מספיק היה לצפות במאות האלפים שליוו אותם למנוחות בזה אחר זה בשנים האחרונות, כדי ללמוד על הציבור שהלך אחריהם כעדר נאמן בחייהם. דור הנפילים איננו, והתוצרים המיידיים בשטח עלולים להיראות דווקא ביותר ויותר מופעים של הקצנה. יותר דמויות שינסו להתבלט בקנאותן, בקיצוניותן. יש כיום שכבה שלמה, מתונה למדי, של ציבור שמרגיש שאיבד את אבותיו הרוחניים, ולמרות זאת עשוי לראות באותם קולות מקצינים "שומר סף". כאלה שמולם עוד עשויים גפני ואורי מקלב, חרדים אדוקים בעצמם, להצטייר כפרגמטיסטיים שמעגלים פינות כדי להישאר במשחק הפוליטי.

תוסיפו לזה את התחושה ברחוב החרדי שיש התרופפות, והיא כבר לא בשוליים, וקיבלתם מצע של בהלה. של התקפדות. יותר צעירים חרדים בוחרים באקדמיה, מספר המתגייסים עולה, הילודה בירידה, אלה תופעות שהמתבונן החילוני יראה בהן התפתחות מבורכת, אבל ברחוב החרדי הן תמרור אזהרה. יש כיום ניסיון של הנהגה רבנית מתונה לקחת את המושכות ולמתן את הרוחות סביב חוק הגיוס. אבל קשה לצפות את המשך דרכו של הציבור האדיר הזה, שמונה כבר כמיליון בני אדם. אבל אין ספק שהפילוג הזה הופך לאט־לאט לקרע בשריר, שאולי יתקשה ללכת כגוש אחד לאורך זמן.

.

הטור פורסם בגיליון יוני 2018 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילומים: אליהו הרשקוביץ, ג'יני, אמיל סלמן, הארץ, מוישימי, ויקיפדיה

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019