fbpx

על הגמגום // הטור של שי גולדן

0

הזיכרון הראשון שלי את עצמי הוא כמגמגם. לא מגמגם עם מעצורים והיתקעויות קטנות. מגמגם כבד. מגמגם שהגמגום עבורו הוא נכות שהכל רואים ומגיבים אליה, וכזה שמבקש פשוט לשתוק ובלבד שלא יצטרך להתמודד עם צחוקם של ילדים ועם מבטיהם החומלים של מבוגרים. אז אני זוכר את עצמי כילד מגמגם, אבל בעיקר כילד שתקן. ילד שמפחד להשמיע את קולו, מתוך ידיעה שהדבר יהיה כרוך, בהכרח, במבוכה. ואני זוכר את עצמי מגמגם לאורך כל ילדותי. עד לבית הספר התיכון. שם התחלתי מוצא את קולי – תרתי משמע – ומוצא גם חיבור בין עולמי הפנימי הרועש והסוער אך המושתק, לצורת התקשורת הבסיסית ביותר בין בני האדם – הדיבור.

העניין עם מגמגמים הוא שהם יודעים שהם מגמגמים. והם יודעים גם שהכל יודעים ושומעים שהם מגמגמים. וכשאדם, ובפרט ילד, מרגיש שהכל ערים לפגם שלו (וזה פגם שלוחץ על העצב הראשוני והאינטימי ביותר), הוא מרגיש פגום אפילו יותר משהוא באמת. ואז, מהמקום שבו הוא מרגיש שהכל רואים אותו במערומיו, הוא משתבלל. מסתגר. שותק. או לחלופין זועם, פגוע, רוגז וזועף. הפגם אינו נותן לו מנוח, והוא גם משחק עם תודעתו משחק אכזרי: שהרי דיבור הוא הפעולה הבסיסית והראשונית ביותר, והנה הוא אינו מסוגל להצליח במקום שבו אפילו ילדים הרבה פחות מוצלחים ממנו מצליחים ובטבעיות קולחת שכזו. הוא כישלון בעיני עצמו. כישלון שנובע מהיותו מי שנכשל בביצוע הפעולה הכי אלמנטרית בעולם: דיבור. בשם אלוהים, בנאדם, איך זה שאינך מסוגל להוציא משפט אחד שלם מהפה? וכשהוא מכיר בכך שהוא חריג (והחברה סביבו עושה הכל, כולל הכל, כדי לגרום לו להרגיש כך – וביתר שאת אמא ואבא, שעומדים נבוכים ומבולבלים מול צאצאם הנכה ומנסים לתקן אותו, לצד להניח לו, לצד לחוש אשמה בעצמם וכישלון, לצד לחוש איזה רפיון וייאוש מהעובדה שכל הילדים בעולם "בסדר" ורק שלהם אינו כזה. והסלט הזה נעשה תערובת שילד אינו מסוגל לעכל. שנפשו אינה מסוגלת להכיל) הוא נעשה רגיש ומתכנס ומוסיף על חריגותו חריגות נוספת.

__

לאורך השנים שאלו אותי רבים כיצד הצלחתי להיגמל מהגמגום. והם רוצים שארשום להם מרשם לתרופת פלא שתגאל את ילדם (אבל בעיקר אותם) מהייסורים. ואני מספר להם את הסיפור על היום שבו ניסיתי לחלץ מפי מילה אחת, לומר לנערה שאהבתי בתיכון וכוחי לא עמד לי, ולשוני נשברה בתוך פי, ואז חזרתי הביתה, התייצבתי מול המראה בחדר האמבטיה הקטן בבית ברחוב הירדן והבטתי בעיניו של הנער שהייתי ואמרתי לו, "די. אנחנו מפסיקים לגמגם". ושנה לאחר מכן כבר התחלתי מדבר (כמעט) ללא מעצורים (חדי אוזן יודעים לזהות עד היום את שרידי הגמגום שלי). והם חושבים שמדובר באיזה כוח־על שמצאתי בתוכי ובאיזה נס שהבאתי על עצמי, כאילו בכוחי לחולל ניסים.

אבל אינני מחולל ניסים. רחוק מזה. אדם מן היישוב אנוכי. וילד מגמגם. גמגום נפשי, גמגום פוסט־טראומטי, גמגום של דוחק, של חוסר יכולת להכיל את המחשבות שבראשי, לשאת את מהירות התודעה – אל מול המתודיות הסדורה הנדרשת בפעולת הדיבור. ומה שאותם הורים אינם מבינים הוא שהילד המגמגם סובל את סבלו, וכשהם מביעים את דאגתם וצערם ואכזבתם וכאבם בשל סבלו – הוא נעשה סובל יותר. כן, זה קצת ניו אייג'י, אבל פאק איט, זה נכון – הילד המגמגם נושא על כתפיו גם את סבלו הפרטי וגם את סבלם של הוריו. וזה משא כבד. בטח לילד. והדרך היחידה להקל את סבלו היא להפסיק לסבול בעצמך, כהורה. להפסיק להתייחס לגמגום כאל "בעיה". להפסיק להביט בילד הנהדר שהבאת לעולם בעיניים שצורתן סימן שאלה: "היכן נכשלתי?" וגם: "כיצד אקל את סבלו של הילד?". הורים, רוצים להקל את סבלו של הילד? הפסיקו לסבול בעצמכם. רוצים שהוא יהיה פחות מיואש וחבול ונרפה ומבויש? הפסיקו להיות מיואשים ונרפים בעצמכם.

ואל תשלחו אותו לקלינאי תקשורת. כי כך רק תנציחו אצלו את התחושה של הפגם ושל הדפיקות. אני זוכר שכשהייתי בן עשר, אמי לקחה אותי לקלינאית תקשורת. ונשפתי לתוך שקית חומה וקראתי עיצורים והתבקשתי להגות מילים ולחקות קולות של בעלי חיים. ובתום הפגישה אמרה המטפלת לאמא: "גברת גולדן, הילד לא זקוק לקלינאי תקשורת. הוא זקוק לפסיכולוג". ואמי הניפה ידה בביטול ואמרה, "שום פסיכולוג. הילד בסדר גמור". וזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שפגשתי גורם מקצועי לצורך התמודדות עם הלקות שלי.

ומניסיוני האישי, הגמגום, לרוב, הוא תוצאה של חוסר סנכרון בין הנפש למוח. חוסר התאמה בין הווליום הפנימי לבין זה החיצוני. ומרגע שנמצא האיזון הפנימי בין שני אלה – ומרבית האנשים מוצאים את זה לבסוף – הגמגום חולף מעצמו. מכיוון שגמגום הוא שריון שהנפש עוטה על עצמה מפני הזוועה שהיא חווה במפגש עם העולם ועם הכללים הנוהגים בו. ילדים, מטיבם, נוטים להיות רגישים יותר לעולם, ערניים יותר בחושיהם מהמבוגרים לסביבה וחווים ניואנסים בחושיהם בתדר גבוה מאוד, כזה שהמבוגרים כבר אינם מסוגלים עוד לחוות.

בכלל, מגמגמים, מטיבם, נוטים להיות רגישים פי אלף מאחרים, והגמגום רק מעצים את רגישותם. והדרך היחידה, בעיניי, להתמודד עם גמגום היא להפסיק להתייחס אליו כאל פגם. והכוונה כאן היא למבוגרים ולחברה הסובבת את המגמגם. המגמגם כלוא בתוך כלוב זכוכית דקה של עצמו ומבקש להסתגר במקום שבו כולם מצפים ממנו להיפתח – כלומר, לדבר. אבל הוא מדבר. הוא מדבר, גם אם הוא מגמגם. יש לו דיבור פנימי. והדיבור הזה אינו מגומגם ומקוטע. הוא, לרוב, שוצף ועז. ומי שמבקש ממנו להפסיק לגמגם, או שולח אותו ל"טיפול", מחטיא את העובדה שהמגמגם זקוק לגמגום. שהנפש והמוח שלו מחושבים ומייצרים את הלקות בדיבור כחומת מגן. זה מורכב, אני יודע. אבל האדם הוא בעל חיים מורכב מאוד.

__

אז מה שאני מנסה לומר למגמגמים שביניכם הוא – פאק איט. פשוט פאק איט. זה יעבור. מרבית המגמגמים מתגברים על הגמגום. תוצאה של שכלול המיומנות הנדרשת בדיבור, או חספוס הכרחי של הנפש מול תלאות החיים ורגישות היתר למציאות. תנוח דעתכם. אין בכם פגם ודופי ונכות. יש לכם קושי. מדכא ומשבית ומצמית – אבל בר־חלוף. והוא חולף, במרבית המקרים (וגם אם לא: סו פאקינג וואט?).

ולהורים לילדים מגמגמים אני מבקש לומר: הילד יודע שהוא מתקשה. הוא יודע גם שאתם מתקשים עם העובדה שהוא מתקשה, וגם שאתם ממש מנסים להקל עליו את הקושי. אבל עד שלא תקבלו את הילד שלכם בדיוק כפי שהוא, על חולשותיו ועל קשייו; עד שלא תכילו, ממקום אמיתי ועמוק, ולא מתבכיין ומתמסכן, את העובדה שזה הילד, על מיליון מעלותיו והפגם הזה הבולט שלו; הפגם יהפוך להיות חזות הכל בתודעתו. וינהל אותו וישתק אותו ויהפוך אותו לשבוי של פחדיכם וייאושכם ותחושת הכישלון שלכם. הניחו לילד. תנו לו להיות. הוא חכם יותר מכם. הוא מבין את עצמו יותר טוב מכם. יש לו עולם פנימי ויש לו קול פנימי, גם אם בעיניכם הוא עדיין לא בן אדם שעומד בזכות עצמו, כי אם רק יוצא חלציכם. אז זהו, שהוא לא. הוא אדם. ואם אתם אוהבים אותו, ואם אתם רוצים להקל עליו, מצאו את הדרך למצוא מזור לנפשכם שלכם. כי הוא בקושי מצליח להתמודד עם שלו. אז גם עם שלכם? שחררו את הילד. שחררו את עצמכם. והגמגום ישתחרר מעצמו. בזמן ובמקום שימצא לנכון. וגם אם לא: אפשר לחשוב. אפשר לחשוב. לקות בדיבור. זו בסך הכל לקות בדיבור. הילד שלכם הוא הרבה יותר מהלקות שלו בדיבור. האם אתם זוכרים זאת? כי אם לא, הגיע הזמן שתתחילו לזכור.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook