הגנן // הטור של לילך וולך

0

מאז שזה קרה כבר סיפרתי את הסיפור כמה פעמים ובכל פעם נזכרתי בעוד פרט קטן ולא חשוב שרק סיבך עוד יותר. כמו למשל זה שהיו לו עיניים בצבע דבש, לגנן. ממש הצבע שכשאומרים "דבש", מדמיינים. ושהיינו בערך בני אותו גובה, הוא ואני. והיו לו שיניים מצחיקות, גדולות עם רווחים גדולים, כמו לשרק. ושרציתי לחבב אותו, מאוד, מכל מיני סיבות לא קשורות.

עברנו לבית החדש. הוא היה כל כך חדש שלא הצלחתי להיות בטוחה בכל רגע נתון איך אני מגיעה מפה לשירותים. הוא היה כל כך חדש שהדלקתי ארבעה מתגים עד שמצאתי את האחד שמפעיל את הנורה הנכונה. עד כדי כך חדש. ופתאום דפיקה בדלת. אני צריכה להסביר שיש גינה, הייתי שיכורה ומבולבלת מהגינה הזו. מעולם לא הייתה לי גינה. פרחים והכל, דשא. ויש גנן. (אני אומרת בשקט "ויש גנן". כי מה אני אגיד לכם, אף פעם לא היה מי שעבד אצלי, וזה מביך אותי קצת. ויש לי אישיוז. וגם אני אומרת – מה את מתנצלת. הכל קול. זה מורכב, בקיצור.) יש גנן, והגנן אמור להגיע ביום רביעי והיום יום שני. ועכשיו הדפיקה הזו בדלת, זה מוכרח להיות מישהו קרוא, כנראה אחותי. הרי צריך לעבור את השער ולחצות את הדשא ורק אז.

הגנן אומר, "אה, את בבית. בסדר". אני מופתעת, לא היה לי זמן לחשוב איך ייראה הגנן, הוא הרי היה אמור להגיע ביום רביעי. אבל לא דמיינתי אותו ככה. הוא מבוגר, ועבה, ונראה מותש. הוא ערבי, וזה מפתיע אותי. אני חושבת לעצמי "מה את מופתעת, מטומטמת", ולו אני אומרת בעליצות שמנסה לכסות על המחשבה שלי, "אה! אתה הגנן. חשבנו שאתה מגיע ביום רביעי". הוא אומר, "כן. באתי היום, אני הולך לעבוד". אני נבוכה ונותנת לו לעבור אל הגינה, ברור שאני מפריעה לו. הוא הולך ומתחיל לגזום דברים ברעש, אני עוד עומדת רגע עם הדלת פתוחה, לא בטוחה מה אמורים לעשות הלאה.

*****

אני מתעשתת ומתחילה לזמזם סביבו, מתעקשת שיעברו מילים בינינו, או מחוות, כי מילים באות לו בקושי. אני הולכת אחריו, מצביעה על עצמי, "לילך, נעים מאוד". הוא ממשיך לגזום בלי להראות סימן שהוא עומד להשיב לי. אני נושמת עמוק, בוררת מילים שלא יהיו טורח, "ואתה? השם שלך?". "סמי", הוא מסכים לי בסוף, ואני מתעודדת. "סמי, קפה? אני אביא לך קפה. ומים". אין לי עוגיות, אני מתעצבנת שאין לי עוגיות. להציע עכשיו פרוסה עם משהו זה קצת יותר מדי, זה אינטימי. או מתנשא. או שניהם, לא יודעת. אני מוציאה קפה ומים. הוא עוצר לרגע לשתות ואני עטה בשמחה, "מאוד יפה הגינה, סמי. תודה. השושנים, הן מקסימות". הוא אומר, "אני הכרתי את הגברת הזקנה שגרה פה", ואני נרגשת שיש לנו שיחה פתאום. "כן, היא נחמדה מאוד". "מתה", הוא אומר, ואני אומרת, "לא, לא, זה בעלה, היא פה בבית אבות קרוב". זה לא מוזר שהוא חשב שהיא מתה, היו הדיירים הקודמים מאז בעלת הבית, אולי לא ידע, אולי שכח, העברית שלו לא טובה – אני חושבת לעצמי מהר. אני עוד שואלת שאלות, מערבת את השמות של הדיירים הקודמים, מנסה לראות את התגובות שלו לאזכור השמות שלהם. הוא מגיב קצרות, עונה על חלק מהשאלות, חלק פוטר.

אני כותבת ליובל: "תקשיב קטע, הגנן פה! פתאום הגיע". הוא כותב לי בחזרה: "תשאלי את הדיירים הקודמים מה לשאול אותו". זה נכון, לא הייתה לנו גינה אף פעם, אנחנו לא יודעים מה אנחנו לא יודעים. אני מעיפה מבט אל סמי שחזר לעבוד ובינתיים מסמסת: "היי, מה שלומכם? מקווה שהתאקלמתם בקלות בבית החדש. תגיד רגע, הגנן הגיע". אני עוצרת, לא בטוחה למה, מוחקת "הגנן הגיע" וכותבת "סמי הגנן הגיע" וממשיכה: "הוא בדרך כלל מפתיע ככה?". הדייר הקודם עונה מהר: "לא מכיר שום סמי. אולי זה הפועל של הגנן, לגנן קוראים מוטי". אני מעיפה מבט אל סמי, הוא מרים אליי את כוס הקפה, אני מחייכת, אבל בלי העיניים. אני מסמסת מהר בחזרה: "מה זאת אומרת? הוא סתם הגיע?". הדייר הקודם עונה: "בטח לא סתם הגיע, כנראה מוטי שלח אותו לבד". אני עונה מהר: "אה, סבבה. שלא תהיה לי כאן סיטואציית מוזרות שהכנסתי מתחזה הביתה! חחחחח". את החחחחח אני כותבת כדי להבריח את החרדה שהתחילה לעלות לי לגרון.

***********

אני לא בטוחה איך לסדר את המילים ככה שייצאו הכי פחות מעליבות – "סמי? תגיד רגע. זה מוטי שלח אותך?". הוא גוזם ברעש ומתעלם מהשאלה. אולי לא שמע. אני מגבירה את הקול, "סמי? אתה מכיר את מוטי? מוטי אמר לך לבוא?". הוא עוד משתהה כמה אבחות מזמרה ואז מתפרץ לעברי פתאום. הדבש של העיניים נוצץ, אני מבחינה לראשונה בשיניים שלו, אנחנו עומדים קרוב מדי, אני מאוד־מאוד ערה לזה שאני אישה והוא גבר. "הוא לא מטפל טוב. הוא לא אוהב את הגינה. אני הייתי כאן מטפל. אני הכרתי את הזקנה הרבה זמן. הוא עושה סתם, ככה וככה. אני עושה את העצים יפה". אני רוצה לשבת, הברכיים שלי נחלשות, זה זמן רע מאוד לשבת. זה זמן לעמוד. אני מזמנת בקושי מילים לגרון החנוק שלי, "אני… לא יודעת. זה… יש גנן קבוע, אתה מבין? יש פה גנן. אני לא בוחרת את הגנן. זה, תגיד לי מה הטלפון שלך, אני אתן לבעל הבית שהוא יחליט, אבל עכשיו אתה לא יכול להמשיך". הוא ממשיך לגזום ואני מבקשת שיפסיק. "תאסוף את הדברים שלך, תחכה לי בבקשה בשער". אני כל כך מבוהלת שאני אומרת לו, "אני צריכה לדבר עם בעלי". תודה רבה באמת, פטריארכיה. אחר כך אצחק מזה נורא, אבל זה יהיה רק אחר כך. אני רועדת אל יובל בטלפון: "אני לא יודעת מה לעשות. זה לא הגנן, הוא אמר שהוא הגנן, הוא לא הגנן, הוא נכנס לגינה. הוא כאן רבע שעה או חצי שעה, אני לא יודעת בדיוק. אני לא חושבת שיש לי כסף. אני לא יודעת איפה הארנק. כמה אני צריכה לשלם לו?". יובל מסדר את הסיטואציה למה שהיא בעצם: "את צריכה להזמין משטרה. אני בדרך".

אני מתכופפת לרגע לאחוז בברכיים, שיחזיקו מעמד עוד קצת, מזדקפת והולכת אל השער, מקווה בכל צעד שאני לא רואה אותו שהוא הלך מעצמו. הוא שם. עוד לא סידרנו את המנעול, אין לי איך לנעול. יש רק את היד שלי על הידית. אני אומרת לו, "אני מצטערת, אתה צריך ללכת ואל תחזור או שנזמין משטרה". הוא אומר, "אני עבדתי". זה נכון, אני חושבת לעצמי, אבל אין סיכוי בעולם שאני משאירה אותו כאן ומסובבת את הגב והולכת לחפש בכל הבית הלא ברור הזה את הארנק שלי. אני אומרת לו, "אתה שיקרת לי. אתה מבין ששיקרת לי ונכנסת לבית שלי?". הוא אומר, "אני עבדתי". אני אומרת, "אני שאלתי אותך, ואמרת שאתה הגנן. אתה שיקרת". הוא מושך כתפיים והולך. היד שלי עדיין על הידית, מנעול רועד וחיוור. אני מתיישבת על האדמה ליד השער, הברכיים שלי נמסו. אני לא בוכה, וזה חדש. אני מרגישה נורא, ואשמה, ומובסת. ואז אני אומרת לעצמי: את יודעת מה? עשית הכי טוב שיכולת. זו הייתה סיטואציה מחורבנת ורעה. ואת עשית הכי טוב שיכולת.

.

הטור פורסם בגיליון מאי של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: וליה רוזנצוויג

שתף