בטקסט שפרסמתי בפייסבוק ובו הבעתי חיבה לגדעון לוי, כתב לי בתגובה פרופ' עילם גרוס שהכל טוב ויפה עם כל מה שכתבתי, אבל השורה על לוי לא מקובלת עליו, שכן גדעון מסב נזק גדול לישראל. לראיה: חבריו בחו"ל משתמשים במובאות מדברי לוי כדי לנגח את ישראל בעולם. עכשיו פרופ' גרוס, למי שלא מכיר, הוא אחד המוחות היהודיים הגדולים של זמננו. מחשובי המדענים הפועלים בישראל ואחד הפיזיקאים הבולטים בעולם. את הדברים שהוא שכח אני לא אדע לעולם, ומה שיש לו בין האוזניים יכול להספיק לעשרה כמוני, ועדיין יישאר מספיק חומר אפור לעוד מוח אנושי מפואר. גאון אמיתי. לא "גאון", כמו הטייטל שהכל מפזרים פה בנדיבות מופרזת, שעה שפלוני כובש שער יפה או אלמוני מלחין שיר מוצלח. גאון אמיתי; מהסוג שמקדם את האנושות צעד אחד קדימה. אז, באמת, כדיסקליימר מתחייב – קטונתי. אבל אני הקטן מבקש לחלוק עליו, ואולי גם להציג לו זווית אחרת של מחשבה.
אקדים ואומר שלפני עשר שנים לערך הייתה לי הזכות והכבוד לערוך את המוסף הפוליטי 'שישי' של 'הארץ'. טובי הכותבים עמדו לרשותי – יוסי ורטר האליל, עמוס הראל הכביר, אבי יששכרוף, אלוף בן (עורך 'הארץ' הנוכחי), עקיבא אלדר, אבירמה גולן, אמיר אורן, בני ציפר, יוסי קליין ועוד ועוד. באמת – ליגת העל של העיתונאים. והיה שם, כמובן, את גדעון, ואת 'אזור הדמדומים' – מדורו השבועי, שהוקדש במשך שנים לתיעוד סיפורים של הכיבוש והמתחולל בשטחים, דרך עיני פלסטינים שפגשו בצה"ל בזמן ובמקום הלא נכונים. איתו היו יוצאים לדרכים אלכס ליבק ומיקי קרצמן האגדיים.
צריך להבין משהו בעניינו של גדעון. בעצם, כמה דברים:
- גדעון הוא בנאדם. קודם כל ולכל. מענטש אמיתי ואחלה גבר. ברור, הוא טאלנט ויש לו מניירות ויש לו קטעים ויש לו אגו, אבל סמכו עליי כשאני אומר זאת – פגשתי את מרבית העיתונאים הבכירים בישראל. גדעון הוא בוודאי המקסים ושופע החן הרב מביניהם. יש מצב שדי בכך כדי לזכות אותו באור ירוק, כי בעיניים שלי – אדם הוא קודם כל אדם, והמבחן החשוב באמת, לפני הכל, הוא איזה אדם אתה. וגדעון לוי הוא בנאדם.
- אבל לגדעון יש שליחות, כמעט אובססיה, לתיאור הכיבוש מבעד לעיניים הפלסטיניות, ובעיקר – לכיבוש. הוא פטריוט ישראלי ואוהב את ארצו וכואב את המתחולל בה ממקום עמוק. אפשר שהוא טועה לעיתים, לפעמים הוא גם צודק. מי שמטיל ספק בדאגתו, קודם כל לישראל ולישראלים, לא מבין שאפשר להיות פטריוט גדול ולחשוב שארצך טועה ולרצות לתקן אותה, ולא לשתוק – כי ארצך שינתה את פניה. זה אפשרי. עכשיו, ברור שהשיח הישראלי אינו מאפשר היום פוזיציה פטריוטית כזאת, אבל זכותו של גדעון לאהוב את ארצו בדרך שלו. זכותו לפעול בכליו העיתונאיים כדי להתריע ולזעוק ולהצביע על עוול ועיוות והליכה עם הראש בקיר. לא מוכרחים ליישר קו עם המדינה כדי לאהוב אותה.
- העניין המשונה שעולה בכל פעם הוא בדיוק הדבר שטען פרופ' גרוס: אויבינו משתמשים בדבריו כדי לפגוע בישראל. אבל מה שפרופ' גרוס לא מבין הוא שגדעון לוי, והשימוש שעושים בו גם גורמים עוינים לישראל, הם קלף מנצח של ישראל בזירה הבינלאומית. זירה עוינת, שוחרת רע לנו, מוטה באופן מגוחך. אבל מה שגדעון – ועל הדרך גם 'הארץ' – עושה, הוא לסתום את פיות האנטישמים שטוענים שישראל הפכה לגרמניה הנאצית. האם בגרמניה הנאצית יכול היה מישהו להתבטא כך נגד המשטר? האם באיזה משטר אפל או רודני מההווה או העבר, אנשים כלוי כתבו באין מפריע? לא. אז הפוך: בכל פעם שאנטישמי אומר שישראל היא גלגול של המשטר הנאצי או משטר האפרטהייד, או כל מוטציה אנטי־דמוקרטית אחרת, על הישראלי בניכר להפנות את בן־שיחו למאמריו של גדעון. "תראה", עליו לומר לו, "מה מותר לישראלי לכתוב בישראל מבלי שיאונה לו רע. הדבר מקובל לדעתך ברוב מדינות ערב? בעזה של החמאס? בטורקיה של ארדואן? באיראן? כי גדעון לוי הוא ההוכחה לכך שהדמוקרטיה הישראלית חסונה ואיתנה ותקינה. ולמרות קלקולים – היא דמוקרטיה אמיתית, שבה חופש הביטוי מותר לכל אדם. אז במקום להיבהל מגדעון, יש להראות את מאמריו לכל שונא ישראל. כי הוא גם עלה התאנה שלנו וגם הטיעון המוסרי המנצח שלנו: אנחנו דמוקרטיה שמתנהלת בלב ג'ונגל רודני ואלים.
- גדעון לוי צריך להיות גם הקלף סותם הפיות של כל אנשי הימין בבואם בדבר פלוגתא עם חבריהם מהשמאל, הטוענים שישראל מלבלבת ניצני פשיזם ושהדמוקרטיה מידרדרת אל עברי פי פחת. באמת? פשיזם? מעניין אם מוסוליני או פינושה היו נותנים לגדעון לוי כזה לכתוב באין מפריע. במשטרים כאלה, גדעון לוי היה מקבל לא טור בעיתון, כי אם כדור בראש. אז "ישראל? פשיסטית? התבלבלת, אחי איש שמאל. עיין ערך: גדעון לוי". במקום שיבינו שגדעון לוי הוא היתרון שלהם בוויכוחים על אופייה הדמוקרטי של ישראל, אנשי הימין מבקשים לסתום את פיו. הפוך, הפוך לגמרי.
- שאלתי פעם את גדעון: "תגיד, למה שלא תקדיש טור אחד למשפחה של מתנחלים שספגה אבידות בפיגוע? למה שלא תספר את סיפורה של מתנחלת, אם שכולה?". וגדעון השיב בפשטות: "כי את זה כולם עושים. את החיבוק הזה, המזדהה, עם קורבנותינו, כל התקשורת בישראל נותנת. וצריך אחד, לפחות אחד מבינינו, שיביא את הסיפור של הצד השני. כי זה תפקידה של עיתונות – לא למחוא כפיים לקבוצה שלנו, אלא לבקר, לחקור, לשאול, להעמיד מול פרצוף הציבור את התוצאות של נוכחותנו בשטחים. את הסיפור הישראלי־פלסטיני מוכרחים לספר בצורה מורכבת, כי הוא לא שחור ולבן. וזו הזווית שאני בוחר לספר דרכה את הסיפור. ואת הזווית הזאת לא נעים לשמוע. לא כיף להתמודד איתה". וזו – שליחות. וזה מצפון אידיאולוגי. וזה מצפן אנושי. וזו פטריוטיות. וזו עיתונות. וזו דמוקרטיה. ומי שלא מבין זאת – לא מבין נכונה אף אחד מהמושגים שנרשמו כאן. כלומר, אולי מבין מילולית, אבל לא מבין באופן מהותי.
- ושלא יהיו אי־הבנות – גדעון משלם מחיר אישי כבד על בחירתו. לא קל להיות גדעון לוי, האמינו לי. נחשפתי לאיומים על חייו, חזיתי באלימות המילולית הקשה עד בעתה שהוא נתקל בה, אבל אני מבטיח לכם שגדעון לוי, אם תעצרו אותו ברחוב לקלל או לקונן, לא יקלל בחזרה. הוא ישיב במזג הנעים והנוח שלו. כי זה האיש. ובאמת שאין בינינו רבים כמותו.
- אז ברור, יש לא מעט מאמרים של גדעון שעמם אינני מסכים. ולפעמים אפילו חושב לעצמי: "למה הוא מעולל זאת לעצמו?" (ועל כמות ביטולי המינויים שמו"ל 'הארץ' עמוס שוקן ספג בגללו, בכלל מוטב לא לדבר). אבל אז אני נזכר שההוכחה לכך שלישראל עדיין יש תקנה ויש תקווה ויש אופק – היא העובדה שגדעון לוי ממשיך לכתוב ולפרסם. כי גדעון לוי אינו חולשה ישראלית, כי אם להפך: הוא ההוכחה הניצחת לחוסנה של המדינה המעורערת והקפריזית והרדופה הזאת. מדינה שמאפשרת לישראלים (עדיין) להיות הישראלים שהם רוצים להיות. ביום שבו ייאסר על גדעון לוי לכתוב, נוכל לקבוע בוודאות שהסתיימה הדמוקרטיה בישראל. ועמה – גם מדינת ישראל עצמה.
- אז אתם לא מוכרחים לאהוב את גדעון לוי ובטח שלא להסכים איתו, אבל כשתבינו שהוא נייר הלקמוס שבודק את איתנות המקום הזה, תבינו שאתם צריכים גם אם לא לאהוב אותו ולהסכים איתו – לפחות לכבד אותו מאוד. כי גדעון לוי הוא אדם חשוב. עיתונאי שהפך לסמל. סמל שעלינו לנופף בו בכל מקום. סמל של ההבדל בין ישראל לבין כל שוחרי רעתה.
–
- ד"ש מהברנז'ה // הטור של שי גולדן
- ביבי וישראל: משוואה ללא משתנה // מאת שי גולדן
- איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן
