האישה הכמעט טובה // הפנים השונות של דיאן לוקהארט ב'הטובות לקרב'

0

העונה השנייה של 'הטובות לקרב' (The Good Fight) נפתחת ממש כמו הראשונה: דיאן לוקהארט, השמש שסביבה חגה הסדרה, צופה בנאום ההכתרה של דונלד טראמפ עם הבעה שנעה בין סלידה לבוז. היא קמה ומכבה את הטלוויזיה. הפתיח שמופיע לאחר מכן (ובתחילת כל פרק) שבו מופיעים חפצים מתפוצצים – טובי המוחות וכל תוכנות המאשין־לרנינג בעולם עדיין מנסות לפענח את משמעותו – שונה שינוי אחד בלבד: נוספו לו שני מסכי טלוויזיה, אחד עם תמונה של פוטין ושני עם תמונת טראמפ, שמתרסקים לרסיסים. לא צריך להיות מומחה לסבטקסט כדי לקבוע: 'הטובות לקרב' רוצה להתעסק בפוליטיקה, ולכולם ברור באיזה צד היא ממוקמת.

רגע לפני שנצלול למדמנה הפוליטית כדאי לציין: הפיכתה של דיאן לוקהארט לדמות מרכזית היא אתגר לא קטן. כספין־אוף של 'האישה הטובה', היא מוכרת לצופים. כדמות חשובה אבל לא מרכזית, היא הייתה יחסית חד־ממדית. להפוך אותה כעת לדמות עגולה זו חתיכת משימה. ויוצרי הסדרה, מישל ורוברט קינג, מנסים לעצב את דמותה של דיאן בעזרת שלושה ממדים.

הממד הראשון הוא המקצועי: דיאן לוקהארט כעורכת דין. והיא אכן עו"דית מצוינת שמחזיקה את האלמנט החשוב הזה – בכל זאת, מדובר בדרמת בית משפט – על כתפיה. אבל ראשית, היא לא עושה את זה טוב יותר מדמויות אחרות בסדרה או בסדרות אחרות בז'אנר. כן, היא מהדמויות הרציניות, בניגוד ליציאות קומיות כמו אלזבת' טסיוני – אבל כך גם לוקה או בוזמן, או וויל גרדנר ב'האישה הטובה'. אין בכך ייחוד. הצד המשפטי הוא תנאי הכרחי אבל לא מספיק. הוא כמו הלחמנייה בסנדוויץ': בלעדיה אין כריך, אבל צריך גם איזה נקניק, או גבינה, או ממרח גוואקמולי.

יותר מזה: הצד המשפטי הוא האלמנט הכי מיינסטרימי בסדרה, שאמנם משודרת כעת בפלטפורמה און־דימנד (ובהתאם יכולה להציג עירום וקללות) אבל שורשיה נטועים עמוק בטלוויזיה הלינארית הארצית האמריקאית. בהתאם, כללי המשחק הבנאליים: סיפור שמתחיל ונגמר ב־60 דקות, פורמט עלילה די קבוע (פתיח, בעיה, פתרון), קונפליקטים ועימותים פרונטליים שלעולם לא יקרו במציאות ודיאלוגים של עולם נטול פלגמטים ומגמגמים. או במילים אחרות: לו על הממד הזה לבדו היתה תלויה דמותה של דיאן, היא הייתה נופלת כמו הנרי רנדל בניסיון ההתאבדות שלו.

הממד השני הוא האישי. אי אפשר שלא להיזכר באלישיה פלורק וכרגע, איך לומר זאת, דיאן כדמות עגולה לא יוצאת מי־יודע־מה מההשוואה הזו. מהפרק הראשון ולאורך שבע עונות, בליבה של אלישיה פלורק עמד המתח: בין הקריירה לילדים, בין הצורך לעמוד לצד בעלה לבין הזונות שלו והרומן עם וויל. בין הפוליטיקה לבית, ובין העמדות הליברליות שלה לנטייתה הטבעית לשמרנות. אלישיה נולדה כדמות מובילה. השברים הפנימיים ניטעו בה כמו שארנולד מ'ווסטוורלד' נטע בדולורס הרובוט את הסקרנות.

דיאן, לעומת זאת, נולדה כדמות שמשליכה על הדמות הראשית. עכשיו לך תהפוך אותה למורכבת יותר. אין לה משפחה, אין לה ילדים, אין לה קונפליקט פנימי שנחשפנו לו. הזוג קינג עושה הכל כדי לייצר אחד: היא מתנסה בסמים פסיכדליים, היא מנהלת מערכת יחסים רחוקה/קרובה עם בן זוגה, שנמצא פוליטית בגלקסיה אחרת, ואפילו בוגדת בו. היא אומרת "פאק יו" לבת של מייסד החברה. אלה ניצנים, אבל בטח לא פרחים. משהו חדש מתחיל, אבל עוד אין לנו מושג מהו. נצטרך לחכות עוד עונה־שתיים כדי לראות מה יעלה בגורלה של הדמות הזו, שאין ספק שיש לה דבר אחד חשוב: אהדת הצופים.

 

הליברליות הלוקה בחסר

נשארנו, אם כן, עם הממד השלישי, שאיתו נפתח טור זה: פוליטיקה. דיאן לוקהארט היא נערת הפוסטר של המחנה הליברלי האמריקאי. היא אישה, קרייריסטית, מצליחה. היא עומדת בפני עצמה. היא חזקה ומלאת ביטחון עצמי. היא עשירה. היא רווקה ללא ילדים מבחירה, ואין לה שום רגשות אשם על כך. היא מודל לחיקוי. היא מצטרפת למשרד אפרו־אמריקאי ועמדותיה הפוליטיות הן ליברליות באופן מובהק וגלוי: היא בזה לנשיא האמריקאי הכי פחות ליברלי בהיסטוריה המודרנית.

וגם 'הטובות לקרב' באופן כללי היא סדרה ליברלית: מרכז העלילה מתרחש, כבר אמרנו, בחברה שחורה. חמש משש הדמויות המרכזיות (דיאן, לוקה, מיה, מריסה, ליז) הן נשים. בעידן #מיטו אין יותר "נכון" מזה בעיני הצופים הממוקמים בחופים המערבי והמזרחי. וכאמור, האזכורים הבלתי פוסקים והלעולם לא חיוביים של דונלד ג'ון טראמפ.

אבל למרות הדגש על הממד הפוליטי ולמרות שהוא מגלם בתוכו פוטנציאל מצוין לדרמה, בידול ואמירה – משהו בכל זאת חסר. 'הטובות לקרב', כמו 'האישה הטובה', מתעסקת הרבה בנושאים אקטואליים. הנה שתי דוגמאות: האם אישה שיכורה יכולה לטעון שאנסו אותה? מה יכול לעשות מנוע חיפוש כדי להילחם בפייק ניוז? האקטואליה נוכחת בסדרה, אבל תמיד בפריפריה, ברקע. היא לעולם לא הופכת לדבר עצמו. מהלכיה, אופייה והתנהגותה של דיאן לא מושפעים ישירות מפוליטיקה על אף הרמזים העבים שזה אמור לקרות. וגם בנושא הזה אי אפשר שלא להשוות לאלישיה: האישה שהייתה נשואה לפוליטיקאי וניסתה לרוץ בעצמה לתפקיד ציבורי. דיאן, עדיין, לא שם.

ויש נקודה אחת משמעותית יותר: דיאן היא נערת הפוסטר של הליברליזם הצפון אמריקאי – אבל זה נכון לטוב וגם לרע. כיוון שהיא גם המייצגת הסטריאוטיפית האולטימטיבית של הבועה הליברלית: היא חיה בעיר גדולה, היא עשירה ומוקפת בעשירים. היא חיה חיים שרחוקים מאוד מחייו של האמריקאי הממוצע. הבועה הזו היא בדיוק הסיבה לכך שהמחנה הליברלי היה עיוור לזרמים התת־קרקעיים והוכה בתדהמה כש"העם" הצביע לטראמפ, לברקזיט, למפלגת החירות, לביבי או לחירט וילדרס.

וחמור מכך: היא מבצעת את כל הדברים שהמאיסו את האליטה על העם הבוחר: מבצעת עסקאות בחדרים סגורים, עסוקה בחוקים ובתקנות ומעבירה מיליונים מצד לצד. היא הייתה הסנדקית של מיה, שאותה היא מעסיקה ועליה היא מגינה תוך אמפתיה עמוקה, למרות שברור לנו שמיה ידעה, במובן זה או אחר, על מעשיו הפליליים של אביה. מיה מחולצת מהעמדה לדין בגלל שחתמה על מסמך רגע לפני שמלאו לה 18 – פלפול משפטי שבינו לבין צדק אין דבר. דיאן מייצגת את צ'אם־האם – גוגל+פייסבוק בשבילכם – האמ־אמא של התאגידים האמריקאיים שמתחמקים מתשלום מיסים. באחד משיאי חוסר הרגישות שלה היא פורצת בצחוק משמחה ומחבקת את בוזמן כשזה מספר לה שהם השיגו 3.2 מיליון דולר ללקוחה שנאנסה על סט של תוכנית ריאליטי. בכל זאת אונס – סיבה למסיבה.

***********

דיאן לוקהארט, אם כן, היא התגלמות הצביעות הליברלית. כמוה כמו חברות הביג טק – שמרימות את דגל הליברליזם והפלורליזם, אבל מעסיקות בעיקר גברים לבנים. כמוה כמו קהל הסדרה, שדוגל בזכויות אדם ורוכש אייפון X שמסובסד בעזרת עבדות ילדים. לייצג את צ'אם־האם זה אולי לא אידיאולוגי כמו תיקים נגד אלימות שוטרים, אבל זה 86 מיליון דולר יותר.

וכאן בדיוק טמון הפוטנציאל. "אלישיה תמיד רוצה לעשות את המעשה הנכון", אמרה ג'וליאנה מרגוליס על הדמות שגילמה, שהצליחה לעשות הרבה דברים עקומים בניסיון הנואל לעשות את הדבר הנכון. שמה באנגלית של הסדרה שדיאן במרכזה הוא 'הקרב הטוב'. בעונה הראשונה דיאן מוזמנת להצטרף לחברה האפרו־אמריקאית. "בואי להילחם בצד הטוב של הקרב", אומרים לה. בינתיים זה לא בדיוק מה שקורה. להציב מראה בפניהם של הצופים הליברלים הוא מהלך דרמטי מעניין. אם הקונפליקט הפוליטי של דיאן יהיה המתח בין הרצון לייצג את הצד הטוב לבין המציאות המורכבת – אשרינו. השאלה רק אם יוצרי הסדרה עושים זאת בכוונה או שמתפלק להם.

.

המדור פורסם בגיליון מאי של ליברל. חלק קטן מהכתבות והטורים זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

שתף