פרויד לא הצליח להבין. מה, לעזאזל, הנשים באמת רוצות. אבל התסכול של ממציא הפסיכואנליזה ומגלה התת־מודע הוא כלום לעומת תעלומה עמוקה ומסתורית ממנה. מה, בעצם, רוצה ישראל.
זו איננה שאלת סרק. יש הרבה מאוד אנשים חכמים, בהרבה מאוד בירות בעולם, ששוברים את הראש בניסיון הפענוח. אלפי בני אדם מחזיקים בתים ומפרנסים משפחות מהעבודה הזאת. נשיאים אמריקאים שברו את הראש כדי לרדת לחקר הנפש של ישראל, שרי חוץ שברו קריירות אחרי שדימו לעצמם כי הבינו. באופן הצהרתי ישראל רוצה כמעט מה שמיס אוקלהומה מבקשת בטקס מיס אמריקה. שלום עולמי. וגם אקזיט מפוצץ, ונובל לעמוס עוז. על המונדיאל כבר ויתרנו. זה בעולם המלל.
בפועל, ישראל רוצה כנראה דברים אחרים לחלוטין.
לישראל אין חזון ידוע, גלוי וקונקרטי. אין לה אפילו דוקטרינה מוצהרת. אלה תמיד עומדים מאחורי כל אסטרטגיה. אבל בכל זאת, כמו כל יצור חי היא חייבת לעשות משהו כל הזמן. הפעולות האלה מבטאות את האסטרטגיה שלה. אם נבין את האסטרטגיה, אם נפענח את מכלול הפעולות, נפענח, בעזרת הנדסה הפוכה, מה ישראל באמת רוצה. מה שבאמת מעיד עליך הן רק הפעולות. אלה שעשית, וגם אלה שלא.
מתחילים עם הנתונים. ישראל מחזיקה באחד הצבאות הגדולים בעולם. באופן כמותי הוא מדורג במקום ה־14. כאשר מוסיפים לזה גם את הנשק הגרעיני (לפי מקורות זרים, בטח), גם את יכולות הסייבר וההיי־טק הגבוהות, וגם את ההכשרה המעולה של הלוחמים ואיכותם האישית, ישראל מתייצבת בשורה הראשונה של הגדולות באמת. במזרח התיכון היא ללא ספק הכוח החזק ביותר. חזקה מכל מדינה ערבית, ובשל יכולות הגרעין והשיגור שלה (שוב, כך אומרים המקורות הזרים) – חזקה גם ממדינות הענק המוסלמיות, איראן וטורקיה. מה זה חזקה יותר? ישראל יכולה להשמיד את שתי המדינות האלה, אבל למרות השטח הקטן שלה, הן לא יכולות, פיזית, להשמיד אותה. לישראל יש אטום – והרבה, אומרים המקורות הזרים – להן אין.
ישראל מוציאה 16% מהתקציב שלה על ביטחון. 71 מתוך 447 מיליארד שקל. בדיוק אותו אחוז שמוציאה ארה"ב כדי להחזיק את הכוח הצבאי החזק ביותר בעולם. אבל זה נתון מטעה. לנו זה עולה יותר. ראשית, הצבא הסדיר שלנו לוקח מהמשק את מחצית הצעירים למשך שנים. הם יתחילו ללמוד, להתמחות ולעבוד מאוחר יותר מהחברים שלהם במערב. שנית, איש לא יודע איפה באמת מתחבאות כל ההוצאות לייצור, לפיתוח ולאחזקת הנשק הגרעיני שהמקורות הזרים מייחסים לנו. כך או כך, ישראל מוציאה הרבה מאוד על הביטחון שלה.
מה אנחנו עושים בכוח הצבאי האימתני שלנו? יש לנו צבא עצום, שמתרגל ומתאמן להילחם בצבאות אויב. כאלה שיש למדינות. למזלנו, אין שום מדינה להילחם איתה. עם מצרים יש לנו הסכם שלום, וחצי האי סיני מפורז. ירדן היא בערך בת־ברית. סוריה מפורקת במלחמת אזרחים מדממת.
נותרנו מול שני ארגוני טרור חמושים. בעליית הגג של לבנון, ובמרתף של עזה. שניהם פועלים ומחומשים על ידי איראן. גם לה, שמיקמה את ישראל במרכז המטרה שלה, יש לא מעט טילים בליסטיים שיכולים להגיע הנה. ברגע זה ממש מכוונים אלינו מלבנון, מעזה ומאיראן מאות אלפי טילים, שנושאים, יחד, טונות של חומר נפץ. זה כמו שש פצצות האטום שהחריבו את הירושימה. אם הטילים ייפלו עלינו בבת אחת, ייהרגו כאן חצי מיליון בני אדם ושליש מהמבנים בישראל ייחרבו. זו מפת האיומים של ישראל.
לחכות לטילים האיראניים
פוליטיקאים כמו נתניהו אוהבים פשטנות חודרת. האיראנים, הוא חוזר ואומר לנו, רוצים להשמיד את המדינה היהודית. במשפט אחד נכנסים לכאן גם המן הרשע, הפרסי, גם הנאצים שהשמידו, וגם אלוהים, שבחר ביהודים כדי שיפיצו את שמו בגויים. האנשים ששומעים את ראש הממשלה נואם על הסכנות מצטמררים מעירוב תחושות של אימה וזעם. שרק ינסו, הם מחזקים זה את זה במעמקי שורשי הטוקבקים שנוזלים מהפוסטים, ניכנס באמא שלהם. באמ־אמא.
ובאמת, למה לא? האיראני אומר שימחק את ישראל. נסראללה מחייך ומבטיח שיקרע את קורי העכביש שמהם עשויה הציונות. החמאס, שכבר חטף בלי סוף, מתריס, כמו ילד חבול ועקשן, שרק שחרור כל פלסטין מהנוכחות הציונית ירגיע אותו. פעם, בזמנים רחוקים, הייתה כאן תורת ביטחון שנבנתה על עקרונות היוזמה, התקפת הפתע והעברת המלחמה לשטח האויב. איך פתאום זה התהפך? למה אנחנו צריכים לתת להם את הכלים הלבנים על הלוח? למה הם צריכים להתחיל את המהלך?
הצבא לא רוצה לצאת למלחמת מנע. איום הטילים לא מטריד אותו כל כך. יש שם, באגף התכנון, לא מעט חוקרי ביצועים שיודעים לחשב את הנזק הממשי ממלחמת טילים. ראשית, אין שום אפשרות ריאלית לירות על ישראל מאות אלפי טילים במטח קטלני אחד. במלחמת לבנון קצב השיגור שלהם היה כ־150 ביום. עכשיו המספר בוודאי יעבור את ה־1,000, אבל בינתיים בנינו לעצמנו מערכות הגנה. טילי חץ, שרביט קסמים, ובעיקר כיפת ברזל. המון טילים יתפוצצו באוויר. חלק גדול ייפלו בשטחים פתוחים. ואלה שיפגעו רק יהרסו בתים אם האנשים ייכנסו למרחבים המוגנים. לא נורא. נסבל. במלחמת לבנון השנייה נהרגו 44 אזרחים בעורף, אבל אז עוד לא הייתה כיפת ברזל. ב'עופרת יצוקה' נהרגו שלושה. ב'עמוד ענן' תשעה. ב'צוק איתן' חמישה. כאשר התפתינו להכניס פנימה את הצבא, שילמנו ביוקר. בלבנון השנייה נהרגו 121 חיילים, ב'עמוד ענן' עשרה, ב'צוק איתן' איבדנו 68 לוחמים. המון.
הבעיה קצת מסתבכת עכשיו. האיראנים מנסים לצייד את חזבאללה בטילים מדויקים מאוד. לא חתיכת גוש ברזל שעף עם חצי טון נפץ ומכוון, בערך, לגוש דן. טיל מדויק, אולי גם עם כמה ראשי קרב מונחים, מגיע לחלון הבית שרוצים, לשנאי הענק בתחנות הכוח, לראש המגדל בקריה, לאסדת הקידוח בים, לכיפה של דימונה. אם כל הטילים משודרגים למערכות מדויקות, זה כאילו יש להם 2 מיליון טילים, אולי יותר. במקרה כזה, גם מטח הפתעה ראשוני שיכיל 2,000 טילים יעשה נזק עצום. לכן ישראל פועלת בסוריה. היא לא יכולה למנוע את השדרוג, אבל היא מסוגלת לעכב, להשהות, להאט. כמה זמן? תלוי. כל עוד לאיראנים אין נשק גרעיני, אפשר למשוך. אם ישיגו בסוף את הפצצה, הם לא ישתמשו בה – התגובה של ישראל תהיה הרס והשמדה מוחלטת של איראן – אבל זה יאפשר להם להפעיל את מערכי הנשק הקונבנציונליים בלי חשש, כי גם ישראל תאבד את יכולת ההרתעה הגרעינית שלה. אם נשמיד איראן גרעינית, גם ישראל תתאדה. אז, תורת קורי העכביש של נסראללה תבוא לידי ביטוי. יהיה קשה. אבל אולי בינתיים הפריץ בטהרן ימות, ואולי הכלב שלו בביירות יתפגר. רק אם זה לא יקרה, נצא למלחמת מנע. יש זמן. מה בוער. בטח נדע על הכוונה שלהם מראש. לא סתם הטובים הולכים עכשיו ל־8200.
.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקבל את המגזין עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
.
איור: ניר גולן
