fbpx

שלדים בורסאיים // מאת: שרה ליבוביץ־דר

0

שלושתם היו מהטייקונים הגדולים ביותר שידעה ישראל. שלושתם נפלו מהפסגה לתהום. שניים מהם עלולים לאבד גם את חירותם. תמונת מצב עדכנית של נוחי דנקנר, שאול אלוביץ' ואליעזר פישמן

.

למעלה מאלף אורחים, בכירי המשק, מנכ"לי בנקים ופוליטיקאים, השתתפו בחתונת בתו של נוחי דנקנר בספטמבר 2011. כולם הצטופפו באירוע של הטייקון שזכה לכינוי "מלך ישראל". לא הפריעה להם לא המחאה החברתית של אותם ימים, גם לא קריאות גנאי של מפגינים ("הון, שלטון, סירחון") או פסל בדמות עגל הזהב שהוצב בסמוך.

שש שנים וחצי אחר כך, בעת כתיבת שורות אלה, נכנס דנקנר אל בית המשפט העליון דקות ספורות לפני השעה תשע בבוקר. רובם של אלה שרקדו בחתונה נעלמו, התאדו ואינם. רק קומץ קטן, ארבעה־חמישה חברים – ביניהם חיים גבריאלי, בעבר מנכ"ל IDB ויד ימינו של דנקנר, וכיום יו"ר תנובה – וכמה בני משפחה ליוו את דנקנר לדיון בערעורו. האולם התמלא לאיטו בסקרנים אקראיים ובעורכי דין. בכניסה לבית המשפט תהה אחד מחבריו של דנקנר אם יגיעו עיתונאים. כמה אכן באו. אבל כמות מזערית לעומת הימים שבהם התקשורת רדפה אחרי דנקנר, בהיותו מלך המשק, או בימים הדרמטיים של קריסתו.

כאן מתבקשת התהייה כיצד חולפת תהילת עולם. לדברי חבריו של דנקנר, התהילה לא חלפה, היא ממתינה. יום יבוא ותשוב, הם מבטיחים. כל מה שאבד יחזור פי אלף מונים. חכו עוד קצת ותראו.

************

שלושה מגה אנשי עסקים, "טייקונים", ממתינים בימים אלה להכרעות בעניינם. דנקנר הורשע בהרצת מניות ונידון לשנתיים מאסר בפועל, ערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי וממתין להכרעת העליון. אליעזר פישמן, שתואר בבית המשפט על ידי המנהל המיוחד של עסקיו כפושט הרגל הגדול בתולדות ישראל, ממתין להסדר סופי עם נושיו. האם זו הנפילה האחרונה של טייקון, תהו מדורי הכלכלה בעקבות קריסת פישמן, האם הלקח נלמד. ככל הנראה לא. בעל השליטה בבזק שאול אלוביץ', מגיבורי פרשת 4000, שעל פי עדותו במשטרה של אילן ישועה, מנכ"ל וואלה, הוא איש "משפחת פשע", גם נמצא בעיצומה של קריסה. אלוביץ' ממתין להכרעה בנוגע לזהות בעל השליטה החדש בחברת הענק שייקח אותה מידיו, ולהכרעת המשטרה והפרקליטות בפרשת נתניהו־בזק.

הציבור ממתין לשומרי סף טובים יותר, אומר לנו אחד מבכירי הבנקים לשעבר – המכיר טוב, טוב מדי, את הנפשות הפועלות ושהיה מעורב במינופים בנקאיים כמו אלה שהפילו את המשולש אלוביץ'־פישמן־דנקנר. הוא עבד איתם. הם עדיין חלק מהמילייה שלו. "מה שקורה עכשיו מדהים מבחינה אישית, כלכלית וחברתית. מבחינה אישית אני כל פעם נדהם מחדש כשאני מבין לאן אנשים מסוגלים להגיע. אם אין לך כסף, אם אתה זקוק להלוואה בנקאית גדולה כדי לרכוש את IDB במקרה של דנקנר, או את בזק במקרה של אלוביץ', אז אל תקנה. מה זה הדבר הזה? אתה לא ילד קטן שבוכה ואומר שאם הוא לא היה גונב לא היה לו מסטיק. מבחינה כלכלית הבנקים לא יינזקו אבל הציבור, הגופים המוסדיים, החוסכים לפנסיה, הפסידו כסף. הרי הטייקונים האלה הפסידו את כספו של עם ישראל, לא את כספם. מבחינה חברתית אני תוהה מתי תתחולל פה סערה".

 

הכבוד האבוד

שלושתם הם מהגדולים שהיו כאן. עשירים כקורח. בעלי נכסים ורכוש בסכומים אגדיים. לשם הדגמה, נכסים של אלוביץ' בשווי של עשרות מיליוני שקלים הוקפאו במסגרת החקירה, ביניהם שמונה בתים, שלושה רכבי יוקרה, שבעה חשבונות בנק, חפצי אמנות ותכשיטים.

קשה לתאר את מידת הכבוד שלה זכו, חלקה הודות לשליטתם בתקשורת. דנקנר היה הבעלים של 'מעריב', פישמן שלט ב'גלובס' והיה בעל מניות ב'ידיעות אחרונות', אלוביץ' שלט בוואלה וב־yes. שלושתם התראיינו לעיתים רחוקות, אבל הכירו היטב בחשיבות התקשורת. לאחרונה ניסיונות להגיע אליהם נתקלים בדרך כלל בטריקות טלפון, אם כי יועץ תקשורת ישב בקצה האולם במהלך הערעור של דנקנר ואיתי שטרום. מייל, שלא ברור מי עומד מאחוריו, הופץ לעיתונאים בבוקר יום הדיונים הראשון, ובו הנחיות כיצד לתקוף את מהימנות עדי שלג, עד המדינה במשפט (הכותרת: "מה קורה אם עד המדינה שקרן").

"הכריש השקט" ו"האדם החזק בתקשורת" היו בין הכינויים של אלוביץ'. "הקוסם מהבורסה" היה אחד מכינוייו של פישמן. לדנקנר נקשרו אינספור סופרלטיבים בשנים הטובות. הוא כיכב ברשימות המשפיעים ואנשי השנה למיניהן, קיבל את פרס הקונגרס היהודי העולמי שהעניקו רון לאודר ושמעון פרס. יש שדיברו בו כמועמד לראשות ממשלה.

חובותיהם בלתי נתפסים. כ־5 מיליארד שקל יחד, לפני מימוש חלק מנכסיהם. פי חמישה, למשל, מתקציב המשרד להגנת הסביבה. כמה אוויר נקי אפשר היה לנשום כאן אם החוב היה עובר לתקציב הממשלתי. פישמן מוביל בראש, דנקנר ואלוביץ' מדדים אחריו עם חובות של כחצי מיליארד שקל כל אחד.

חבריהם משוכנעים שמזל רע הביא עליהם את הקריסה. בסביבת אלוביץ' ודנקנר מאשימים את רפורמת הסלולר של משה כחלון. קשה לתאר את עוצמת השנאה של אלוביץ' לכחלון. הוא חייב לי צ'ק של מיליארדים, נוהג הטייקון לשעבר לומר. גם גלעד ארדן, שר התקשורת שבא אחרי כחלון (ולפני נתניהו), זוכה אצלו לקיתונות של רעל.

כל אחד מהם, על פי סביבתם, הוא צדיק לעומת האחרים. הס מלכרוך את שמותיהם בצוותא. כשאחד מהם מבין שבכתבה זו ב'ליברל' הוא יהיה צלע מתוך הטריומווירט, הוא מעקם פרצוף ואומר שהוא אינו כמו שני האחרים, הוא משהו אחר. רק לפני שנים בודדות הם היו מקורבים, אפילו חברים. מושג, אגב, שהבנקאי הבכיר שלנו אינו מכיר בו. "בעולם העסקים אין חברים. בסוף, אחרי שמנכים את החברויות העסקיות, נשארים עם 2% חברים". פה ושם נתקלו זה בזה במהלך חייהם העסקים, לעיתים אף יותר מאשר היתקלות אקראית. הנה פישמן בחתונת בתו של דנקנר. הם כמעט והפכו לשותפים עסקיים במיזם כלשהו. דנקנר גם התעניין ברכישת 'גלובס'. אלוביץ' ופישמן היו שותפים בספקית שיחות בינלאומיות.

 

לא רעבים ללחם

הם דומים במובנים רבים. כמו שלישייה שיצאה מרחם אחד, זה של ישראל התאגידית, חסרת הרחמים. מינופים בנקאיים גבוהים, עסקאות בעלי עניין והימורים פיננסיים לא זרים להם. פישמן ודנקנר נחשבים למהמרים בהשקפתם העסקית. אלוביץ' זהיר יותר, מתלבט. רק אחד מהם, פישמן, הוכרז כפושט רגל. על שניים, דנקנר ואלוביץ', מאיימים ההליך הפלילי ואפשרות הישיבה בכלא.

שלושתם היו מקורבים לפוליטיקאים, אלוביץ' התחבר לנתניהו. גם לדנקנר היו הרבה שעות עם ראש הממשלה. פישמן היה מקורב לאהוד אולמרט. כך גם דנקנר, אף היום.

המשפחות של שלושתם הוכנסו על ידם כחלק מהאימפריה. בנים, בנות, אחים, אמהות, כולם היו שם. פישמן ודנקנר נעזרו גם ברבנים. ב־2006 הפסיד פישמן למעלה מ־2 מיליארד שקל בהימור על הלירה הטורקית. פישמן הלך לאדמו"ר מקרעטשניף, שהציע ברכה במקום הקמע הישן שהעניק לו בעבר. גם הברכה לא עזרה יותר מדי, כך נראה. דנקנר פעל על פי עצותיו של "הרנטגן", הרב יעקב איפרגן, והיה מקורב גם לרב יאשיהו פינטו, שהורשע במתן שוחד ונידון למאסר. הוא גם עלה תכופות לקברו של האר"י בצפת. ביום שבו ניתן פסק הדין נגד דנקנר בבית המשפט המחוזי, הוא התפלל פעמיים בקבר שמואל הנביא בפאתי ירושלים. לפני מתן פסק הדין ולאחריו.

אף אחד מהשלושה לא עבר לדירה מזערית ורעב ללחם. חלק מהזמן הוטל עליהם עיכוב יציאה מהארץ. פישמן ודנקנר מכרו כבר מזמן את המטוס הפרטי. חלק מרכושם האישי יצא מידיהם בהוראת בית המשפט. בית המשפט אישר לטובה פישמן, אשתו של פישמן, שכר בסכום של 50 אלף שקל בחודש; אלוביץ' ביקש שכר חודשי דומה. פישמן ואלוביץ' מוסיפים לגור בבתיהם המפוארים בסביון ובשכונת צהלה בתל אביב. דנקנר מכר את ביתו בהרצליה פיתוח תמורת 47 מיליון שקל ועבר לבית סמוך, מפואר כשלכעצמו, בעלות של עשרות אלפי שקלים שכירות בחודש. פה ושם הם נראים במסעדות. "מה עוד רוצים ממנו, לקחו לו כמעט הכל, את העסק, את המוניטין, מה אכפת לכם שהוא מבלה קצת", אומר חבר של אחד מהם, טענה שמכעיסה איש עסקים המכיר היטב את הנפשות. "אלוביץ' פיטר עשרות רבות של עובדי בזק כדי להוכיח התייעלות תפעולית ולקבל דיבידנדים גבוהים יותר. היום הוא גר בבית מפואר בזמן שעובדים נזרקו לרחוב".

בכנסת הכריזו על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בעקבות מקרה פישמן. לבדוק את התנהלות המערכת הפיננסית בהסדרי אשראי ללווים גדולים. הח"כים עצמם מפקפקים ביכולתם. גם בלהגיע לכל האמת המלוכלכת שניהלה כאן את המשק, וגם בלעשות שינוי.

 

שאול אלוביץ'

קריסתו של "מלך שוק התקשורת"

קבוצת הוואטסאפ 'השכנים' מאגדת בתוכה חבורה של תושבי צהלה, ביניהם גם גיסתו של שאול אלוביץ', אשתו של אחיו יוסי. האח שותף בעסקים ומחזיק בחלק ניכר ממניות יורוקום, אבל לא שותף לחשדות ולחקירות. סביר להניח שלא ראה את נתניהו יותר מדי פעמים בחייו. ובכל אופן, הגיסה מקפידה על כבודו של ראש הממשלה. אינה מוכנה להשתתף בדיונים פוליטיים, נמנית עם אלה מהתושבים הסבורים שהקבוצה צריכה לעסוק בהמלצות גינון וכדומה. בעיקר, כנראה, כששיחת היום היא עוד חשיפה ועוד גילוי בפרשת בזק־נתניהו, שנחקר בחשד שקיבל מאלוביץ' שוחד בדמות סיקור אוהד ונתן לו בתמורה הטבות רגולטוריות בשווי של כמיליארד שקל.

אצל אלוביץ', כמו אצל שני הטייקונים האחרים, הכל נשאר במשפחה. בנו אור ורעייתו אורנה שימשו דירקטורים בבזק, נעצרו ונחקרו. בניו ארז וגיא עובדים ביורוקום. אשתו של שאול אלוביץ', איריס, מעורבת בהחלטותיו העסקיות ומקורבת לשרה נתניהו, שאף שלחה לה הודעות נוזפות כאשר סברה שאתר וואלה לא מתנהל לפי המצופה, לכאורה ("שוחטים אותנו, איזה מין אתר זה?").

בבית המשפט, עם מעיל שחור וחיוך מבויש של סבא טוב, אלוביץ' נראה כמו ראש שבט משפחתי. "עושים לו עוול", אומרת גיסתו טוני אלוביץ' ל'ליברל'. "אין בן אדם ישר יותר משאול. הרסו פה משפחה. אני יודעת מאיזה משפחה קורצנו. בסוף יהרסו את כל הכלכלה במדינה".

אדם המכיר היטב את אלוביץ', אומר שאכן המשק הישראלי עלול לקרוס בעקבות פרשת בזק. "אם כולם יעשו את מה ששאול אלוביץ' עשה, אם כולם יתנהלו כמוהו, לא יהיה כאן משק. מה שאלוביץ' עשה בבזק זה קו פרשת המים של המשק הישראלי. לא רק שהולך ואובד האמון באנשי עסקים, גם אובד האמון ברגולטורים". הכוונה היא לא רק לקשרים ההדוקים עם נתניהו, אלא בעיקר לעסקת בעלי עניין בין בזק ל־yes, שבסופו של דבר הפילה את אלוביץ'. עוד נגיע אליה.

 

רשויות החוק מתעוררות

אחרי שבועיים במעצר וחקירות ארוכות שב אלוביץ' בינתיים לביתו בשכונת צהלה, שבו נפגש לא אחת עם ראש הממשלה. מכרים שפגשו אותו מדווחים על תחושות קשות. "ריחמתי עליו", אומר אדם שנתקל באלוביץ' באקראי. "הוא היה בהלם כשראה אותי. הכרנו בתקופה הטובה שלו ופתאום הוא במצב כזה. הייתה מבוכה". חלקם נמנעו מליצור קשר. "לא נוח לי עם זה, היו לנו תקופות נהדרות", אומר אדם המכיר את אלוביץ'. "מה אפשר להגיד לו עכשיו? מצבו לא טוב, אני מניח שהוא מרגיש לא טוב, הוא ממש נפל מאיגרא רמא, ולא מגיעה לו מדליה על מה שעשה".

הנפילה של אלוביץ' אכן דרמטית. בן 70, התחיל את הקריירה במפעל של חותנו, אביה של אשתו הראשונה, מירה פרוכטר. שם לצד גיסו, יגאל שגן, מכר ציוד תקשורת. ייבא את מכשירי נוקיה, היה מבעלי yes. בגיל מתקדם קפץ ראש לליגת העל ורכש את השליטה בקבוצת בזק, אחרי שלא הצליח לרכוש את פרטנר. לאלוביץ' גם עסקי נדל"ן ואלקטרוניקה. אחרי הרכישה היו לו שמונה שנים טובות. רווחים של מיליארדים בקבוצה ודיבידנדים מצטברים לבעלי המניות בסכום עתק של 10 מיליארד שקל.

כמו בסרט טוב או רע, תלוי את מי שואלים, ההידרדרות החלה עם עזיבתם של שני מנהלי הכספים בבזק, דודו מזרחי ואלון רווה, בתוך שמונה חודשים; עזיבה שעוררה תמיהה ברשות לניירות ערך. שאלות החלו להישאל, הפורשים זומנו לתת עדות. כך נפרם הסיפור של עסקת בעלי העניין בין בזק ל־yes, שבמהלכה נמכרו אחזקות אלוביץ' בחברת הלוויין לחברת האם בסכום של מיליארד שקל, למרות שעל פי חלק מההערכות היו שוות כחמישית בלבד. הכסף, על פי החשד, נועד לפרוע חובות פרטיים של אלוביץ' שנוצרו, בין השאר, מרכישת בזק באוקטובר 2009 בסכום של 7 מיליארד שקל במינוף גבוה. חובות יורוקום לבנקים מגיעים ל־1.2 מיליארד שקל, כמחציתם חוב אישי של אלוביץ'. לאחרונה עברה החברה לשליטת הבנקים, מאחר שסך חובותיה עולה על שווי הנכסים.

במהלך העדויות נחשפה פרשת 4000 (שעיקריה התגלו לציבור בעבר בתחקיר של גידי וייץ ב'הארץ'), הקשר ההדוק עם ראש הממשלה ועם שלמה פילבר, יד ימינו ומנכ"ל משרד התקשורת. הטבות בסכומי עתק בתמורה לסיקור אוהד של משפחת נתניהו, לכאורה. ניר חפץ, על פי החשד, היה צינור קשר בין אלוביץ' לנתניהו. היועץ האסטרטגי אלי קמיר, מקורב לחפץ ולדמויות אחרות, קיבל מבזק שכר ייעוץ עצום וחריג ביותר של כמיליון דולר.

סטלה הנדלר, מנכ"ל בזק, נחקרה בחשד למעורבות בעסקת yes ובפרשת 4000, ותעזוב בקרוב את החברה. אלוביץ', בנו אור ורעיית הבן אורנה, התפטרו מדירקטוריון בזק. על אלוביץ' נאסר להיכנס למשרדי החברה עד סוף חודש מאי. גם אם יחזור אליהם באופן כזה או אחר, זה יהיה כנראה לאחר שכבר לא יהיה בעל השליטה.

אדם שהכיר את אלוביץ' מוצא בפרשת אלוביץ'־נתניהו את סימפטום היהירות. "אלוביץ' הרגיש שהוא עצמו ומנגד נתניהו שולטים על מה שקורה בצורה מלאה, שכלום לא יקרה לו. מצד אחד הוא סמך על כך שביבי לא ייפול, מצד שני הוא היה שרוי בלחץ גדול להיטיב עם בזק ואז הוא נהיה עיוור. הוא רצה להאמין שהכל אפשרי, ובמשך תקופה מסוימת הכול היה אפשרי. התחושה הייתה שמנכ"ל משרד התקשורת הוא אלוביץ' ולא פילבר. הוא ידע מה קורה במשרד התקשורת ומנגד היו מאות התערבויות באתר וואלה לטובת משפחת נתניהו. אלוביץ' השתין לגמרי מהמקפצה. הוא אדם חכם מאוד, הוא לא היה עושה את מה שעשה לולא מישהו נתן לו את ההרגשה שהוא יכול לעשות את זה. הבעיה הייתה שהוא הקיף את עצמו ביס־מנים כמו סטלה הנדלר. ברגע האמת לא היה מי שיזהיר אותו מקריסה. אני לא מצטער שהוא קיבל את מה שמגיע לו".

***********

רק לאלוהים פתרונים מדוע אלוביץ' התנהל כפי שהתנהל, אומר מכר של אלוביץ'. "אני מכיר אותו כאדם שמתנהל באומץ אבל גם בזהירות. אני מתאר לעצמי שהוא לא היה ער מספיק לנסיבות החיצוניות, ופעל מתוך הערכה שהוא יהיה מסוגל לפרוע את החובות. זה לא סיפור של שחור ולבן. הוא הגיע למסקנה שהחובות ישרתו אותו. בדרך קרו תקלות והתברר שהנסיבות נגדו".

הבנקאי הבכיר שלנו ראה דברים דומים במהלך הקריירה הארוכה שלו, אבל לא דבר כזה. "המוניטין של אלוביץ' תמיד היה של אדם זהיר שעומד במילתו. לבנקים לא הייתה שום בעיה איתו, מילה שלו הייתה מילה. מה שאני לא מבין זה למה הוא רץ לקנות את בזק אם לא היה לו כסף? כתוב בלוחות הברית שבזק צריכה לעבור לאלוביץ'?".

בעבר, לפני שקנה את בזק אבל כבר כיוון גבוה, איים בריאיון עיתונאי נדיר שאם לא יוכל לעשות כאן עסקים לשביעות רצונו יעתיק את ענייניו אל מחוץ לגבולות המדינה. יש ארצות עם רגולציה לא מפלה, אמר, "אולי משרד התקשורת עושה לי טובה בכך שישלח אותי לחו"ל". המשרד בסופו של דבר לא עשה לאלוביץ' את הטובה המיוחלת והוא נשאר כאן, איתנו.

בכל מקרה, מכריו בטוחים שאלוביץ' לא ישוב לעולם העסקים. "כרגע אף אחד לא יכול לעזור לו. הרי ענף התקשורת על הברכיים בעקבות פרשת בזק. שאול הוא פייטר, הוא יילחם. לצערי הרב אני לא חושב שהוא יצליח", אומר מכר ותיק.

 

נוחי דנקנר

מערער ומחכה לקאמבק

"לוחם האור מאבד פעמים רבות את התקווה", כתב פאולו קואלו בספרו 'המדריך ללוחם האור'. ספר, שבימיו הטובים נהג דנקנר לחלק לאנשים רבים. כשקראתי את הספר בפעם הראשונה הייתי בטוח שקואלו כתב את הספר עליי, נהג דנקנר של הימים ההם לומר לחברים. חבריו בטוחים שבניגוד ללוחם האור, דנקנר, 63, לא מאבד את התקווה. כמו רבים לפניו במצבו, גם דנקנר החילוני התחזק באמונה. תנו לו חמש דקות של שיחה, אומר אחד מחבריו, והוא מצביע לשמיים ומדבר על פלאי הקדוש ברוך הוא, מספר על הברכות שקיבל מלמעלה. כשאצא זכאי, נוהג לומר לחבריו, אוכל לומר שאני שמח על כל מה שקרה לי ועל הדרך שאלוהים העביר אותי.

גם הטרמינולוגיה הניו־אייג'ית שאפיינה את דנקנר בימיו הטובים עדיין שם. בעבר השתמש במספר המזל הטיבטי 108 על נגזרותיו, נסע אחת לשנה לטיבט, נפגש עם הדלאי למה בתל אביב והתיידד עם השחקן הבודהיסט ריצ'רד גיר. היום הוא מדבר עם חבריו על רגשות חיוביים, על סליחה. לא ברור על מה ולמי. לא נעשה לי עוול, הוא שב ואומר לחברים, אני לא מתבכיין על כלום, בכל מצב, באופן אוטומטי, אני רואה את חצי הכוס המלאה, מעולם לא הייתה לי דקה אחת של ייאוש, לילה אחד ללא שינה. בקרבת דנקנר, יודעים חבריו, אסור לומר "אם תצא זכאי במשפט" – יש לומר "כשתצא זכאי" כדי להרחיק רוחות רעות.

חלק מהחברים נטשו. מי שככל הנראה התרחק, בין השאר, הוא אבי פישר, מקורבו ושותפו בימי התפארת. יש חברים שגם נוספו. ביום הולדתו ה־60 דיבר דנקנר על טעויות בבחירת חברים. "הטעות היא שלך, לא שלהם", אמר והוסיף כי צריך לסנן אנשים בצורה טובה יותר מבעבר. "אם בעבר הוא נפגש בעיקר עם מי שלוח הזמנים העסקי הכתיב, היום הוא יכול לפגוש חברים אמיתיים מהעבר וכאלה שנוספו אחרי שזמנו התפנה", אומר אחד מחבריו ל'ליברל'.

 

"שנה מגעילה"

הפריפריה הצפונית, הדרוזים, הערבים, זוכרים את דנקנר לטובה. אחת לחודש הוא מוזמן לאירוע, נוסע לצפון וגם לדרום עם חברים ובני משפחה, מקבל שם כבוד אבוד. בשאר הזמן היה עסוק בהסדרי החוב, עכשיו הוא שקוע בערעור על הרשעתו בדין, בפגישות אינסופיות עם סוללת עורכי הדין. פה ושם מבלה במסעדות ובבתי קפה. לפני כשנתיים סולק ממסעדה יוקרתית בתקרית מכוערת ושנויה במחלוקת. "זה צדק חברתי", כתב בפייסבוק אחיו של בעל המסעדה, שהמנות אצלו לא בדיוק מתומחרות באופן חברתי.

כשנשאל מהיכן הכסף, איך הוא מצליח לשלם עבור בילויים, שכר דירה גבוה ומזכירה, נוהג דנקנר לומר לחבריו שאביו וקומץ חברים טובים מסייעים לו עד שיעמוד שוב על רגליו. אבל גם מזכיר שהוא נוסע במכונית שכורה, לא יקרה (על פי המושגים שהכיר, לפחות) וכי הפסיק לממן את שלושת ילדיו. הם כבר אינם ילדי עשירים מפונקים אלא חייבים לעבוד למחייתם, להתמודד עם החיים, אומר אחד מחבריו.

חלק ניכר מזמנו מוקדש לניסיון לבניית שלד עסקי חדש. זמן קצר אחרי שעזב את IDB קיבל הצעת עבודה מחבר סיני, שהפציר בדנקנר לנהל בבייג'ינג קונצרן גדול בשכר מתגמל של כמה עשרות מיליוני שקלים בשנה. דנקנר סירב. לחבריו אמר שהוא נחוש לחזור לעולם העסקים, כדי להשיב את חובותיו ואת כבודו. אני אדם של אתגרים, הוא שב ואומר לחבריו, תמיד נושא את עיניי להר חדש, לכיבוש נוסף. מתקופת IDB נותרו לי רק שני דברים, הוא אמר לאחרונה לחבר קרוב, ניסיון וכישורים עסקיים רב־תחומיים, ובזה אני משתמש עכשיו.

עיכוב היציאה מהארץ מקשה על בניית עסקים בינלאומיים. כבר שנה וחצי דנקנר לא יצא מישראל. אנשים מטעמו נשלחים לפגישות בעולם, אנשי עסקים באים לפגוש אותו כאן. חבריו משוכנעים שיצליח להשתקם ויהיה איש עסקים גדול לא פחות מבימי IDB. שעתיים אחרי שבית המשפט החליט שעליו לעזוב את החברה, עזב את המשרדים. מאז לא שב, גם לא לביקור. אחרי שנה של מאבק על החברה, העזיבה הייתה סוג של הקלה, או כפי שאומר אחד מחבריו "זו הייתה שנה מגעילה". לכך נוסף כתב האישום על הרצת מניות שהוגש יום אחרי שדנקנר עזב את IDB.

דנקנר חייב לבנקים חצי מיליארד שקל, 180 מיליון שקל כחוב ישיר, מהם שולמו עד עתה 74 מיליון. השאר יוחזרו כאחוזים מתוך רווחים עתידיים. רבות נכתב על ההסדר הנוח. הבנקים טענו כי לולא נקטו גישה מקלה, לא היו מקבלים דבר. חבריו של דנקנר אומרים שאם היה מעדיף את מסלול פשיטת הרגל, היה משלם הרבה פחות. הציבור והתקשורת, כזכור, לא התלהבו מההסדר, בלשון המעטה.

 

כן, יש חרטות

עשר השנים הטובות של דנקנר התחילו ב־2003, עם רכישת השליטה ב־IDB, כשהוא נפרד ממשפחתו המורחבת ויצא לדרך בכוחות עצמו (אם כי לא לבדו). מינוף בנקאי גבוה במיוחד סייע להשלים את העסקה שהגיעה ל־840 מיליון דולר. במהלך השנים רכש מניות נוספות בעזרת הלוואות בנקאיות שהגדילו את רמת המינוף. הרווחים בקונצרן זרמו, הריביות שולמו, והחובות נדחו. מי חשב על יום סגריר.

בני משפחתו היו לצידו. אמו, זהבה, מונתה לדירקטורית בחברה האם. הבת רונה הייתה דירקטורית באלרון, תמורת שכר שנתי של רבע מיליון שקל. דנקנר שלט בסדרה של חברות, שלהן נגיעה לכל ישראלי כמעט. סלקום, שופרסל, כלל ביטוח, ישראייר, מכתשים אגן, נייר חדרה ועוד. ב־2010 שלט במישרין ובעקיפין בנכסים בשווי של 100 מיליארד שקל והעסיק כ־40 אלף עובדים. הונו האישי הוערך על ידי 'פורבס' בכמיליארד דולר. הציבור קנה איגרות חוב ומניות של החברות המונפקות במיליארדים רבים. התרומות הנכבדות שהעבירו החברות בשליטתו, לצד הפרופיל התקשורתי האדיר, העצימו את התחושה שדנקנר הוא יותר מאיש עסקים. "דנקנריזם", כונתה תופעה של איש עסקים כה מעורב במשק. השמיים לא היו הגבול, אלא רק תחילתן של האפשרויות.

כשנתיים אחר כך החלה הקריסה. המינוף הבנקאי הגבוה הוכח כחרב פיפיות. הסחרור היה מהיר, שרשרת ארוכה של חובות פיננסיים בגובה של 5.5 מיליארד שקל לבנקים ולבעלי איגרות החוב, רכישת מניות בנק קרדיט סוויס, עסקה כושלת יחד עם יצחק תשובה בלאס וגאס, הרפורמה בסלולר שחתכה את השווי של סלקום בחדות, ההפסדים בעסקת 'מעריב', הירידה ברווחי שופרסל, מכירת ישראייר המפסידה ל־IDB והשתת הפסדיה על החברה הציבורית. חלק מאלה עוררו תדהמה, חלק סערה של ממש.

חבר קרוב שאל לאחרונה את דנקנר אם במהלך השנים מאז שעזב את IDB חש חרטה, תהה היכן שגה. דנקנר התוודה בעניין ההימור על קרדיט סוויס – רכישת מניות הבנק השווייצרי בשני סבבים, הסבב הראשון שהפיק רווח נאה והסבב השני שגרם להפסדי ענק (ולצורך לקחת הלוואה גדולה כדי לממן את הרכישה ואת ביטחונותיה). גם על רכישת 'מעריב' הביע חרטה. לדבריו, היה בטוח שיציל את העיתון על עובדיו. והבין שעשה טעויות, ביניהן מינויו של ניר חפץ לעורך העיתון.

חבריו של דנקנר אומרים שהמינוף היה הרבה פחות גבוה מהמקובל לחשוב. בסופו של דבר מה שהפיל את דנקנר, אומר חבר קרוב, היה רפורמת הסלולר שגרמה לירידה חדה בערכה של סלקום. בעבר פרה מניבת דיבידנדים שמנים לקבוצה. קניתי חברה לא גדולה והפכתי אותה לאימפריה, אמר דנקנר לחבר לאחרונה, אבל אנשים זוכרים לי רק את ההפסדים האחרונים ולא את הרווחים שקדמו להם.

דנקנר לא נכנע בקלות, נלחם במשך שנה, נפגש עם לא מעט משקיעים פוטנציאליים עד שוויתר, הבין שהמלחמה אבודה. במאי 2013 לקחו מחזיקי איגרות החוב של IDB מדנקנר את השליטה בחברה. הוא יילחם, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה, הבטיחה אז זהבה דנקנר. אבל כחצי שנה אחר כך, בדצמבר 2013, החליט השופט איתן אורנשטיין מבית המשפט המחוזי בתל אביב על העברת השליטה בקבוצה לאדוארדו אלשטיין ומוטי בן משה, שני אנשי עסקים אנונימיים למדי.

כשנשאל על ידי חבריו מה מרגיש אדם כמוהו, שנופל בתוך שנה מרום מעמדו, אמר שמעולם לא חש את רום המעמד באמת, אלא לאחר שנלקח ממנו. ומה עם הציבור שהפסיד כספים, החוסכים, הפנסיונרים, היכן הובאו האינטרסים שלהם בחשבון, היכן ההבנה החברתית, כש'מעריב' הלך נגד הזרם ונגד המחאה החברתית. היכן ההבנה לצרכני הסלולר, שנאנקו תחת חשבונות גבוהים. חבריו של דנקנר אומרים שהרגולטור (כחלון) החריב תחום עסקי ("אז בואו נחליט שהכל יהיה בחינם").

 

נפש ולא כסף

על מה שעולל ב'מעריב', אומר חבר קרוב, הוא מצטער. נוני מוזס ובנימין נתניהו המליצו לדבריו לדנקנר על ניר חפץ. הוא שימש אותו כיועץ, לפני ואחרי התפקיד ב'מעריב'. אם היה יודע את מה שהוא יודע היום, כנראה לא היה ממנה אותו לעורך ומקומם עליו עיתון שלם, מוחלש ומט לנפול, אבל עיתון. דנקנר נוטה להאשים את חפץ בחלק מהתחלואים המערכתיים, אולם הוא עצמו היה מעורב בחלק מהתכנים. כל זה נראה היום רחוק, לא רלוונטי. הפגנות העובדים ומצוקתם התמסמסו כאילו לא היו.

שש שנים וחצי עברו מאז הגירוש מ־IDB. יום אביב נאה על חוף הים בהרצליה, דנקנר יושב במרפסת השמשית לארוחת בוקר עם מכר. המסעדה נפתחת למענו קצת לפני הזמן, עוברי אורח מקריים מזהים את האקס־טייקון ומחייכים אליו בחביבות. איכשהו הזעם כלפי הטייקונים מרוכך יותר (במקומות מסוימים) כשזה מגיע לדנקנר. אולי זכר ליחסי הציבור הטובים שליוו אותו בימי השיא. דנקנר ייחס מאז ומעולם חשיבות לנראות, ברמה שהפתיעה אפילו את מכריו. אולי התרומות לפריפריה, שאמנם נעשו מכספי החברות הציבוריות, כלומר כספים של כולנו, אבל הבליטו את דנקנר כלוחם חברתי. כל אלה הפכו אותו לקצת פחות שנוא מהטייקונים האחרים. ומהצד השני, גם לסמל לריכוזיות בעייתית, בלשון המעטה, וללוח החיצים של 'דה מרקר'. אפילו ההרשעה בהרצת מניות וגזר דין של שנתיים מאסר בפועל, לא שינו את התמונה. גם לא התאבדותה של עורכת הדין ענבל ציון, מזכירת IDB פיתוח, יום לפני שהייתה אמורה להעיד בבית משפט בתיק הדיבידנדים האסורים. נגד דנקנר והדירקטורים בחברה הוגשה תביעה בטענה לחלוקת דיבידנד אסורה בסכום של 1.8 מיליארד שקל. בסופו של דבר הגיעו לפשרה על תשלום של 175 מיליון שקל לקופת הפירוק.

בשיחות פרטיות דנקנר מעדיף לדבר על הנפש ולא על הכסף. בעבר כבר אמר שלולא היה איש עסקים, היה פסיכולוג. הציבור המעורב והעיתונאים הכלכליים מעדיפים לדבר על הכסף, על ההפסדים למחזיקי המניות והחוסכים לפנסיה. ביקום של דנקנר העולם נראה שונה. "הוא שלם עם עצמו", אומר חבר קרוב. "הוא שב ואומר לנו שאהבת החיים, אהבת האדם, לא נפגמו. גם אם יישב בכלא, סיטואציה שהוא אינו מסוגל לראות בדמיונו, הוא ישוב ויקום על רגליו, חזק הרבה מבעבר".

לא בטוח שהיום היה לוקח עליו ברצון את התנהלותו של לוחם האור, זה ש"לעיתים קרובות הוא מוצא את עצמו מול בעיות ומצבים שחווה זה מכבר, אז הוא מדוכא, חושב שאינו מסוגל להתקדם בחיים". אבל המעגל שנשאר איתו משוכנע שעוד לא קראנו את הפרק האחרון בסיפורו של נוחי דנקנר.

 

אליעזר פישמן

לקוסם שוק ההון נגמרו הטריקים

"דמות טרגית. בן אדם מוכשר שהגיע להישגים, אבל בסופו של דבר הקריירה שלו מסתיימת בצורה לא מכובדת", כך מתאר מכר של פישמן את הטייקון הקורס. "אפשר לומר שמה שקורה לו זה הסיכון ועונשו". המכר, שנפגש לעיתים עם פישמן, אומר שהוא "מבואס, לא ב'היי', יש ימים קשים יותר ויש ימים שיותר קל לו. בסך הכל הוא עם עצמו, אין לו עניין לשתף אחרים במה שעובר עליו. הוא אדם מפוכח, מצייר את המציאות באופן ריאלי ומתמודד איתה כפי שהיא. הוא לא מלא תקווה או אחוז חששות, אלה תיאורים שלא מתאימים לפישמן. הוא מנתח את המצב ורוצה להגיע לתוצאה שתהיה טובה לו כמו גם לבעלי החוב, אבל מבין שאי אפשר לייפות את מה שקרה. הוא מבין שעליו לעבור שיקום נפשי וכלכלי, הוא עושה חשבון נפש עם עצמו, הוא יודע שהוא נטל סיכונים ברמה גבוהה. הוא עשה את זה מפני שרצה להצליח, למקסם את התועלת הכלכלית שלו, כפי שרוצים רוב בני האדם. השאלה איפה הגבול, עד איזה רמת סיכון אתה מוכן ללכת. רבים מחאו כפיים לפישמן, היו גם כאלה שהזהירו אותו מהמינופים הגבוהים, מההלוואות הבנקאיות הכבדות, אבל גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. ועד שקרס, לעיתים הוא הצליח".

עם אימפריה של קרוב ל־200 חברות בארץ ובעולם וחוב אישי לבנקים בגובה של 4 מיליארד שקל ברוטו, אליעזר פישמן הוא טייקון במהופך. פושט רגל ענק, הגדול ביותר אי פעם כאן, לטענת המנהל שמונה לנכסים, עו"ד יוסי בנקל, בדיון בבית המשפט. בשנה האחרונה פישמן עסוק בהליכי פשיטת הרגל, מקווה להגיע להסדר נושים נוח. 'גלובס' כבר לא בידיו. גם אין לו שליטה במניות של 'ידיעות אחרונות'. התקשורת הרבה פחות רחמנית. אפילו עיתונו שלו לשעבר, שהקפיד על כבודו, עלה למתקפה.

אדם המכיר אותו אומר שלמרות היקף החוב העצום, פישמן מנהל אורח חיים די דומה לזה שניהל בעבר. הוא גר בווילה מהודרת בסביון ומגלה עניין בעסקים של ילדיו ("באופן רשמי נאסר עליו לעשות עסקים, אבל אף אחד לא יכול לאסור עליו לתת עצות לילדים"). מכר אחר דווקא אומר שהחיים של פישמן התהפכו עליו. "הבית הגדול בסביון, שהוא ביתה של אשתו, כנראה יימכר. בשביל מה זוג אנשים מבוגרים זקוק לבית כה גדול. מבן אדם שעשה עסקים גדולים, ניהל עשרות חברות, חי, התפרנס – הוא לא עובד, כל החברות שלו תחת כינוס נכסים. איך אמור בן אדם כזה להרגיש?".

 

מפסיד, מרוויח, מפסיד

פישמן, 75, עוף החול, כבר נפל בעבר כמה פעמים. בתחילת שנות ה־80 הקים קבוצת עסקים עם שותפו, יוסי ריגר. הוא קיבל אשראי נדיב מהבנקים, שיחק על כל הקופה, עד שהימור אחד, בקרן הנאמנות רונית, התברר כגדול מדי. המניות שבהן החזיקה הקרן החלו לרדת בעקבות מלחמת לבנון והאינפלציה הגבוהה. שווי הקרן התכווץ ושני השותפים הנלהבים הפסידו 340 מיליון דולר ברגע אחד, לצד המשקיעים. פישמן אמנם יצא זכאי מכתב אישום על רכישה עודפת של מניות מעבר למותר, אולם עברו שש שנים בטרם החזיר את החובות.

פישמן לא נבהל מהנפילה. הוא החל לרכוש נדל"ן, עסקי פיננסים, קמעונאות ומה לא, במינוף בנקאי גבוה, הימר על הין היפני בעזרת הלוואות בנקאיות, הפסיד והרוויח, עבר להשקעה בתחום התקשורת. גם 'גלובס' וגם 'ידיעות' שווים מעט מאוד לעומת השווי בשיאם. בין נסיקה להפסדים, פישמן תמיד היה על המפה. פה ושם איים שינטוש אותנו לאנחות, ממש כמו אלוביץ'. "אין לי מה לחפש במדינה הזו", הודיע בריאיון עיתונאי נדיר לפני כ־13 שנים. "גמרתי עם הארץ, זה ממש פשוט". זה היה אחרי שהרגולטור התערב בעסקי הכבלים של פישמן. היום הוא לא מוכן לדבר עם עיתונאים. לפני 13 שנים, ברגע של כעס, ניאות להסביר כמה רע כאן. לדבריו, ניסה לדבר עם הרגולטורים אבל אף אחד לא ענה לו. "כולם צחקו, כולל ראש הממשלה (דאז). אני הוצאתי מסקנות. אני לא רוצה מהם כלום, אני לא מבקש מהם כלום, אני לא צריך לקבל מהם שום דבר. אני לא מבקש מאף אחד כלום במדינה הזו. אני סולח לכולם והם לא מעניינים אותי, אני כבר מחקתי אותם מהראש שלי בכלל. מקנאים בי. הייתי פשוט גדול מדי על המשק הזה".

זמן קצר אחר כך התברר שההפסדים של פישמן היו גדולים מדי גם על המשק הבינלאומי. ב־2006 הוא הפסיד כ־2 מיליארד שקל בהימור על הלירה הטורקית, מה שגרר את החברה הציבורית שלו, דרבן, להפסד עצום. הוא נחקר ברשויות לניירות ערך אבל יצא מהחקירה כמו חדש. "להפסיד 400 מיליון דולר זה יותר קשה מחקירה", אמר. שנתיים אחר כך הפסיד בהימור דומה 200 מיליון שקל.

פישמן התאושש חלקית, מכר חלק מעסקיו, פנה לעסקי נדל"ן ברוסיה. ב־2013 הוערך הונו ב־2.7 מיליארד שקל. יחד עם האחזקה בגופי תקשורת, הוא היה הטייקון שאיש כמעט אינו מעז לגעת בו. הבנקים המשיכו להעניק הלוואות בנדיבות. "הייתה לו הילה, גם בגלל אישיותו, גם בגלל אחזקותיו בכלי תקשורת חשובים", אומר אחד ממכריו. "איזה בנקאי רוצה להתעסק עם הבעלים של 'גלובס' רק כדי לפתוח בערב עיתון ולגלות ידיעה לא נעימה עליו. גם אם זה לא קורה, העובדה שזה עלול לקרות מרתיעה. הוא קיבל הלוואות שאיש עסקים אחר לא היה מקבל". חלק מהעיתונאים גוננו, מי מתוך פחד ומי מתוך חנופה, למרות שרבים ידעו שגובה ההלוואות שלקח מהבנקים, כ־4 מיליארד שקל, כערבויות אישיות, הוא חומר נפץ מתקתק.

 

הקריסה האחרונה

בדצמבר 2015 הגישה רשות המיסים בקשה להכריז על פישמן כפושט רגל בגין חוב שלו לרשויות המס בסכום פעוט של 200 מיליון שקל. שבעה חודשים נמשכו הדיונים המשפטיים עד שבית המשפט הורה לפישמן לשלם את חובו. או אז התברר שהקופה ריקה, פישמן לקח הלוואות עתק, חלק מנכסיו כבר נמכרו, רשות המיסים ונושים נוספים יכולים רק לחלום על תשלום החוב. בסוף 2015 נלקחו ממנו החברות הציבוריות, 'כלכלית ירושלים' ודרבן, בגלל חובות. הנושים התעקשו להכריז עליו כעל פושט רגל, מעמד שבעבר נחשב להשפלה גדולה מאין כמוה לאיש עסקים גדול כמו פישמן.

הדיונים בבית המשפט בתיק פשיטת הרגל של פישמן מושכים תשומת לב רבה. מתברר ש"הטייקון השותק" (בעבר אמר שהוא יודע לשתוק, "גם אם זו שתיקה רועמת") יודע לדבר. אפילו לקלל. עופי לי מהעיניים, לכי קיבינימט, אמר לעמליה דואק מחברת 'החדשות' ששאלה אותו אם הוא עומד להיות פושט רגל. חצי שנה אחר כך, ביוני 2017, הכריז בית המשפט המחוזי עליו כעל פושט רגל. חלק מהחוב בן 4 מיליארד השקלים נפרע באמצעות מכירה של נכסים שונים. חלקו הגדול תלוי ועומד ונתון לוויכוח בין פישמן למנהל המיוחד.

בין השאר נדונה השאלה מה יהיה עתידן של חמש וילות בסביון הרשומות על שם טובה פישמן וילדיו שערכן כ־150 מיליון שקל. מניותיהם בכמה מהחברות של פישמן שוות עשרות מיליוני שקלים. "אל תיקחו סיכון, אלה הבתים שלכם, הגורל שלכם, תגיעו להסדר", הפציר השופט איתן אורנשטיין בילדיו של פישמן, ענת מניפז, אייל פישמן ורונית פישמן־אופיר.

אנשים המכירים את התיק אומרים שזוהי אחת מפשיטות הרגל המורכבות שהיו כאן אי פעם. הן בגלל החוב העצום, שמקורו בערבויות אישיות שפישמן העניק לחברות שלו, והן בגלל מורכבות העסקים. פישמן הפעיל בין 125 ל־200 חברות בארץ ובעולם, במבנה מורכב ומסובך שכמוהו רק מעטים יכלו לנהל. "פישמן מתוחכם יותר מרוב אנשי העסקים האחרים. הוא הקדים את זמנו במובן הרע", אומר אדם המכיר אותו.

זאת הקריסה האחרונה של אליעזר פישמן, אומר חבר קרוב. "גם הוא מבין שיותר לא ישוב לנהל עסקים כפי שעשה בעבר. גם בגלל גילו, גם בגלל היקף הקריסה. הוא גמר את הקריירה, הוא לא יהיה יותר שחקן בשוק העסקי. מבחינתו זה סוף פסוק, הוא רק רוצה לסגור את הסיפור".

 

אפילוג

באחת הקומות הגבוהות במגדל תל אביבי, מוקף תמונות מקוריות, במשרד המשקיף אל נוף אורבני, אומר עורך דין ידוע המכיר מקרוב את אחת הפרשות שהעולם העסקי השתנה בעקבות קריסתם של שלושת הטייקונים. "ההילה נגמרה, הבנקים נזהרים הרבה יותר. אותם בנקים שלא רצו להפיל את פישמן, שנזהרו בכבודו ובכספו, שנגררו אחרי מס הכנסה לבקשה של פשיטת רגל, אותם בנקים זהירים היום הרבה יותר. הנפילה של פישמן חידדה את העניין של האשראי שניתן על ידי הבנקים בזכות סוג של הילה מקצועית ואישית. היום ההילה הזאת לא עובדת יותר. הבנקים דורשים בטוחות. יש לך בטוחות – תקבל אשראי; אין לך בטוחות – לא תקבל אשראי. אם בעבר היה כאן סוג של מילייה קטן וסגור, בנקאים ולקוחות שמכירים זה את זה, שמסתובבים באותם דירקטוריונים, היום זה לא יקרה יותר. בשורה התחתונה, מה שיש לך זה מה שיקבע, ולא מי חבר שלך".

לא רחוק משם, במשרד צנוע יותר, יושב איש עסקים המכיר את אלוביץ' היטב. בניגוד לעורך הדין הוא לא בטוח שהעולם השתנה לטובה. "אלוביץ' גרם להרס ולאובדן אמון עצום", הוא אומר. "הוא הִנדס את הממשל התאגידי. אחרי פרשת בזק הממשל התאגידי נראה שונה, למעשים שלו יש השלכות על שוק ההון ועל ישראל התאגידית". זעמו של איש העסקים רב. הוא מצייר על לוח במשרדו את פירמידת השליטה של אלוביץ', יורד עד לשברי אחוזים של שליטה, תוהה כיצד קרה שעולם העסקים הושחת עד כדי חקירות במשטרה. "איך נראה היום שוק התקשורת, כשכולם יודעים על הקשר בין אלוביץ' לבין ראש הממשלה? היכן האמינות של אנשי עסקים? איפה האמינות של הרגולטור? נעשו כאן דברים שלא ייאמנו, עסקת בעלי העניין בין yes לבזק הייתה אבי אבות החטאת, קו פרשת המים. אם כולם יתנהגו בצורה דומה, לא יהיה כאן משק. לא בטוח שהלקחים נלמדו, אני לא משוכנע שהמצב ישתנה. יכול להיות שנפתח כאן פתח למעשים דומים בעתיד".

הבנקאי שלנו מתחילת הכתבה מביט על הפרשות במבט משועשע. הוא כבר מחוץ לעניינים. "אם מישהו יכתוב ספר על שלושת הטייקונים זה יהיה רב מכר", הוא אומר. "הבנקאות תוכל לשאת את מה שקרה, אף בנק לא יתמוטט בגלל שלושתם. זה לא נעים אבל זה לא נורא. המוניטין אמנם נפגע, היו כאן שיקולים שנתפסים כלא מקצועיים, אבל עם זה נוכל לחיות. גם הדירקטורים שאישרו עסקאות בעלי עניין ייזהרו יותר בעתיד, יחששו לעורם, יתחילו להפעיל שיקול דעת. מי שנפגע זה הרגולטור שבנה מערכת עם מנעולים וכללים, אבל ברגע האמת עשה מזה חוכא ואטלולא. כבר לפני שנים אמרתי שהמערכת בנויה כך שזה לא יקרה אבל זה עלול לקרות. אני רוצה לקוות שאני לא הייתי מעורב בדברים כאלה אם היו מגיעים אליי. אני חסמתי מינופים גבוהים, היו עליי לחצים מכל הכיוונים, לא כולם אהבו אותי בגלל זה, אבל הצלחתי לעמוד בלחצים. הבעיה היא החברה הישראלית שספגה את הקריסות אבל לא יצאה לרחובות".

.

הכתבה פורסמה בגיליון המודפס במאי 2018.
רוצים לקבל את המגזין עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: דניאל גולדפרב

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019