התקשורת גוססת. אם אתה חלק מהתעשייה, רומנטיקן שעורג אל ימי האתמול, או סתם חרדון מצוי שנבהל מכל שינוי, מצב הרוח שלך לא טוב. אבל אם אתה פוליטיקאי שמתעסק עם הבחירות הקרובות או עם הפריימריז שלך במפלגה, אתה מלך העולם. זאת אומרת, אם אתה פוליטיקאי מהימין. בשמאל, וגם במרכז, כורכים את אובדן השלטון ואת חורבן התקשורת לאבל אחד וסתם מייללים.
התקשורת מדממת. הכסף שפעם נכנס אליה נשפך מהרבה פצעים. אין כרגע שום רופא בכדור הארץ שיודע להציע מזור. מודל כלכלי שייתן חיים. כשאין כסף חוסכים היכן שאפשר. קודם כל בהוצאות לייצור התוכן. פחות עיתונאים, פחות צלמים, פחות עורכים, פחות מגיהים, פחות משכתבים. הרבה פחות. ואלה שישנם, משתכרים אל צרור נקוב. זה המצב שבו התקשורת הגוועת מתנפלת על כל פירור תוכן שמגיע אליה חינם.
הפוליטיקאים מהימין יודעים איך להשתמש בזה. כל הנפצה מקבלת כיסוי כאילו הייתה עובדה מוגמרת. הצעת חוק פרטית להקמת בית המקדש, כותרת. ציוץ הזוי בטוויטר שמציע לשלול את האזרחות של נטלי פורטמן – מטפס לקדמת הליינאפ, סדר הצגת התוכן של חדשות הטלוויזיה. הימין מחרטט בחדווה, והתקשורת מפרסמת בשמחה. זה מידע חסר כל ערך עובדתי. אין טעם לשלוח איזה כתב כדי שיסביר למה זו הצעה נטולת סיכוי. גם אין טעם לגעור בעורכים שמפרסמים. אתה לא גוער בקבצן שלוקח מפח האשפה חתיכת עוגה זרוקה.
יש לתקשורת עוד מקור זול או חינמי לתכנים שהופכים מיד לכותרת ראשית. סקר הוא כלום מבחינת עלויות, אבל הוא מתגמל מאוד ברייטינג. בעיקר בתקופות בחירות, קדם בחירות, כמעט בחירות, תכף בחירות ואולי בחירות, שזו תמיד העונה כאן.
סקרים והצעות. שני מעיינות הבל ששוטפים את התקשורת. בסדר. אבל מה מפריע למרכז־שמאל להיכנס למשחק הזה? מה מונע מאבי גבאי להכריז כי שכר המינימום יעלה אצלו ל־10,000 שקל. מה מפריע ליאיר לפיד או לעפר שלח להציף את הרעיון כי בממשלה שלהם כל נבחר ציבור יהיה חייב ליידע את הבוחרים ברמה השכלית שלו. מבחן איי־קיו, והתוצאות יתפרסמו. בואו נשמע איך אמסלם מתגונן ותוקף את זה בפאנלים.
והסקרים. למה רק "מה תצביע" או "מי הכי מתאים לתפקיד ראש הממשלה"? למה במרכז־שמאל לא בודקים באמת את הקלישאה הידועה: אם רק נציב קלפי בעיתון 'הארץ', בבית המשפט העליון, בכפר שמריהו – נקבל ממשלה של מרצ ויאיר לפיד? למה לא לראות – ולפרסם – איך באמת מצביעים הדפוקים, העניים, חסרי הסיכוי, הבורים. מי ירצה להיות מזוהה ככה. עזבו את ויכוחי הפליטים והבג"ץ, את הערבים והכיבוש. אלה שייכים לימי הביניים של עולם השיווק. מומחי הפרסום הבינו כבר לפני שני דורות כי אין שום טעם לדבר על התכונות של המוצר. צריך להתרכז בתכונות של הקונה. מה זה אומר עליך אם אתה שותה קוקה קולה, נוהג בהונדה, לובש פראדה. מה זה אומר עליך אם אתה מצביע יחד עם הדפוקים, העניים, הבורים, אלה שלעולם לא יצליחו לצאת ממעגל הכלום.
התקשורת גוועת. היא שמחה לפרסם כל תוכן שניתן לה. הימין רוכב עליה כמו שריף, שולף ויורה, מכוון ופוגע. השמאל עומד בצד ומביט בעצב. הוא נראה עלוב. מפסידן. מי האידיוט שרוצה להזדהות עם זה.
.
.
צילום: אמיל סלמן, הארץ
