fbpx

תלמדו מאז, תלמדו מדנמרק (תובנות על הגינות בחברה מתוקנת) // נדב איל

0

מלך דנמרק מעולם לא רכב ברחובות קופנהגן מעוטר בטלאי צהוב. זו אגדה. היא תוצר של דו"ח מודיעין בריטי שטען כי כריסטיאן העשירי איים לעשות זאת. אנחנו לא יודעים אם זה נכון (היהודים הדנים לא נדרשו כלל לעטות טלאי צהוב), אבל זה בהחלט מתאים לדמותו של כריסטיאן, אולי המלך החשוב ביותר בהיסטוריה הדנית העכשווית. המונרך, שחווה שתי מלחמות עולם, התעקש להיות המלך הנורדי הראשון שמגיע לבית כנסת – דווקא ב-1933, שנת עלייתו של היטלר לשלטון.

החודש מציינים בדנמרק ובישראל 75 שנים לאחד הסיפורים המועטים עם סוף טוב בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה ורדיפת היהודים במהלכה. בניגוד למלכים רבים אחרים ברחבי אירופה, כריסטיאן הצהיר את המובן מאליו: שיהודים דנים הם אזרחים ככל הדנים האחרים. הוא אמר זאת כאשר דנמרק הייתה מדינת חסות גרמנית. לשם השוואה, בית המלוכה ההולנדי לא טרח לשחרר אמירה כזו גם מהנוחות של מקלטו בבריטניה. 70% מיהודי הולנד נרצחו בשואה; כמעט כל יהודי דנמרק ניצלו. ההשוואה איננה הוגנת. בכל הולנד חיו כ-140 אלף יהודים; ובדנמרק פחות מ-10,000. הולנד הייתה תחת כיבוש ישיר ואכזרי; דנמרק שמרה על מוסדותיה הריבוניים במשך רוב המלחמה. אבל גם ללא השוואות, הסיפור של דנמרק מרתק בעיניי. חסידי אומות העולם הם דוגמה לאומץ אישי שהוביל להצלת יהודים אל מול האיום במוות. אך מתי ומדוע מתגייסות קהילות שלמות לגונן על מיעוטיהן? לפעמים במלחמה היו אלה כפרים, לעיתים מחוזות כמו לה שמבון-סור-ליניון בצרפת, שם הסתירו אלפי יהודים במהלך הכיבוש הנאצי, ללא הלשנות. אבל איך קרה שמדינה שלמה, בתוך כמה לילות, הצילה כמעט את כל יהודיה? וכיצד ההבנה הזו הייתה משותפת לכל מי שהשתתף בהצלחה המדוברת? בו לידגארד, היסטוריון שפרסם מחקר ענף על דנמרק במלחמה, מספר שבאחד מכפרי הדייגים אמר מנהל בית הספר לתלמידים, תוך כדי מבצע ההצלה, כי "במקום הזה נכתבת ההיסטוריה, עכשיו". הדנים הבינו היטב מה הם עושים.

אולי כדאי לעצור לרגע ולהזכיר מה הם עשו. מתוך כ-7,800 יהודי דנמרק, כ-7,200 ניצלו במבצע הצלה רחב היקף, בשיתוף פעולה נרחב של הממשלה, הכנסייה, הפרלמנט והמחתרת הדנית. מיד כאשר נודע ב-1943 לדנים על כוונת האס-אס לרכז את היהודים ולשלוח אותם מזרחה, הם החלו בהכנות מעשיות להצלתם. זו התבצעה לבסוף באמצעות העברתם לשוודיה דרך הים, בצי של סירות דייגים. כל העניין לא היה מסודר ומאורגן במיוחד, והדברים הגיעו כדי כך שפקידים דנים חיפשו שמות משפחה יהודיים במדריכי הטלפון והתקשרו להזהיר את האנשים. זה הצליח לבסוף, כי בחברה הדנית שרר קונצנזוס מוחלט לגבי הצורך למנוע את הפשע של גירוש אזרחים.

הרבה כוכבים טובים הצטלבו כדי שזה יקרה. אחד מהם היה דיפלומט גרמני בשם גאורג דוקוויץ, שהיה זה שהתריע בפני הדנים על הכוונה הנאצית לגרש (ולמעשה לחסל) את היהודים, ולא הסתפק בכך אלא טס לשוודיה כדי לקבל בחשאי את הסכמת הממשלה להכניס את היהודים (דוקוויץ קיבל את אות חסיד אומות העולם ב-1971). הפיזיקאי נילס בוהר, שהיה יהודי וחצי דני, היה מעורב אישית בשכנוע השוודים להצהיר רשמית כי יקבלו את היהודים. הוא עזב את פרויקט מנהטן, המריא לשוודיה וסירב להתפנות מנמל התעופה ולשוב לארה"ב לפני שיתקבל בידי המלך גוסטב. כאשר זה קיבל אותו, הודיע בוהר שלא יעזוב את שוודיה לפני שתשודר הצהרה פומבית כי היהודים יכולים להתקבל בשוודיה – וכך היה.

השוודים קיבלו אותם יפה, ונתן אלתרמן כתב את שירו הידוע "הלשון השוודית" על ההחלטה ההיא של שוודיה, שהייתה ניטרלית במלחמה; בלעדיה, כל הניסיונות של דנמרק היו נכשלים ככל הנראה. כ-500 יהודים דנים נלכדו ונשלחו למחנה הריכוז טרזיינשטט, אך השלטונות הדניים התערבו עבורם באגרסיביות ורובם ניצלו ולא נשלחו להשמדה. בסך הכל, כ-99% מיהודי דנמרק שרדו את המלחמה. רכושם של היהודים הדנים שנמלטו נשמר בקפדנות.

כל הסיפור הזה, שאיננו מלומד מספיק, מעלה שורה של שאלות קריטיות על חברה, עוצמתה ומשמעויותיה. הוא ממחיש שהציניות היסודית – שמניחה כי התוצאה השלילית של האופי האנושי מתבקשת – איננה בהכרח נכונה. לא רק שחסידי אומות עולם הצילו יהודים, בכמה מקומות קהילות שלמות, ואפילו מדינה אחת, התגייסו לעשות זאת. נכון שדנמרק שימשה מודל למדינת חסות באימפריה הנאצית, והנאצים נהגו בה יחסית בכפפות של משי; נכון גם שהגרמנים שהוצבו בה לא היו חדורי שיכרון רצח יהודים כמו אלה בצרפת או בפולין. יתרה מזו, באורח פרדוקסלי, היסטוריונים מעריכים שדווקא שיתוף הפעולה היחסי של הדנים עם הרייך הגרמני, נכונותם להיות מדינת חסות ובלבד שישמרו את שלטונם העצמי ומוסדותיהם, העניקו להם מאוחר יותר את היכולת להציל את יהודי המדינה. אך משהו מאוד יוצא דופן התרחש בדנמרק, בעיקר בגלל הקולקטיביות שלו. ובמילותיו של ההיסטוריון הדני לידגארד: "החריג הדני מראה שגיוס ההומניזם של החברה האזרחית ופעולה הגנתית אינם רק אפשרות תיאורטית: זה יכול להיעשות. אנחנו יודעים, כי זה נעשה". ההיסטוריונית לני יחיל כינתה זאת "דמוקרטיה שעמדה במבחן", בספר שפרץ את הדרך לחקר הפרשה ההיא. אחד הדברים שיחיל מראה הוא כיצד, במקום שהיהודים ינסו ליצור בסיס הזדהות עם הדנים במלחמה, החלו הדנים להזדהות עם היהודים (כפי שממחישה האגדה על המלך והטלאי הצהוב). הרעיון שהיהודים ייאספו ויישלחו היה נקודת שבר, שבה החלה המשטרה לשתף פעולה בגלוי עם המחתרת.

עם כל הנסיבות יוצאות הדופן במקרה של דנמרק, שאיפשרו סיכויים גבוהים להצלה, מה שקרה שם, בראש ובראשונה, היה שהחברה האזרחית חשה מעורבת, שהיה לה אכפת, ושהאכפתיות נבעה מ"תחושה משותפת של הגינות". "הגינות" היא מילה חשובה, וכשחושבים עליה, מילה קצת אבודה בעידננו. אין גשר ערכי חשוב יותר בין שמאל לימין מאשר הגינות, ואין מושג אמורפי יותר, לכאורה יחסי לגמרי. אך הגינות בסיסית איננה עניין רלטיביסטי, אלא דבר המעיד על עצמו. גם בעיצומה של המלחמה שרדו אצל הדנים יצר ההגינות, תחושה של מעורבות וחובה. זו הייתה "קנוניה של הגינות", אם לצטט את שמו של ספר שנכתב על הפרשה הזו. בקנוניה היו שותפים האליטה, הדייגים, הכנסייה וגם המפלגות הסוציאליסטיות. היא התנהלה כאשר הגרמנים כבר הכבידו ידם על דנמרק ואיימו ליטול את עצמאותה וכאשר ברחבי המדינה שעט הגסטפו.

אנחנו בעיצומם של ימי משבר הדמוקרטיות והליברליזם, ובימים אלה, שהם קלים בהרבה מימי מלחמת העולם, היכן הקנוניות למען ההגינות? הנקודות שבהן קהילה שלמה מתרוממת כדי לגונן על הנרדפים שבתוכה, גם אם המחיר עלול להיות יקר? כדי להתחיל בכלל לענות על השאלות הללו, ראוי שנתמקד לא רק בצל הכבד המרחף מעל המודרניות – הכישלון המוסרי של השואה, אלא גם בנקודות האור של ההצלחה ובניצחונות של ההגינות. רק מתוך הנקודות האלה יכולה אולי לבוא תרופה כלשהי למחלות השנאה המתפשטות.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook