fbpx

תושבי עוטף עזה // תקועים במלחמת התשה

אנשים שנקרעים בין האהבה למקום לבין הרצון לשתף בקשיים. בילד שחזר להרטיב בלילה, בידיעה שזה לא מזיז לאיש

0

עזה. המצלמה הייתה על האיש שדיבר מדם ליבו ואז, איאלץ להודות, הופיעה לחלוחית מאוד לא מקצועית בעין.

אבל רגע.

במשך שנה ויותר ידעו במערכת 'אולפן שישי' שלא משנה מה קורה וגם אם הליין־אפ דחוס, תמיד תיכנס ידיעה על מהומות יום השישי הקבועות בגבול עזה; כשלעתים, בתוכנית הזו שהיא ברובה מגזינית ויש מעט מקום לחדשות היום, יגיד העורך: כמה אפשר לחזור על אותה ידיעה שוב ושוב. ושוב. אבל גם הפעם, כמו תמיד, קולם של אנשי הדרום לא נשמע מספיק. אם זה לא יהיה אצלנו, זה יסתכם בשורה לקונית במבזק חדשות 19:00 ברדיו. במקרה הטוב.

במרץ 2019 צוינה שנה למהומות הקבועות. שנה שבה היו לא פעם חיילים פצועים ותושבים ששלוותם הוחרדה שוב ושוב בגלל הדי פיצוצים. ומדי פעם, כמובן, רקטות ו"סבבים". אירועים שהביאו בצד הפלסטיני למאות הרוגים ואלפי פצועים. סוג של שגרה־תגרה מטרידה, שלא זכתה למספיק התייחסות מצד הממשלה. וכן, גם מהתקשורת.

וכשעברה שנה הגיע תירוץ תקשורתי לעסוק בתושבים הכמעט נשכחים שבדרום, ויזמנו כתבה גדולה שהצטברה לאורך לא שגרתי של 23 דקות ב'אולפן שישי' לטובת מלחמת ההתשה הזו. הצטרפתי לחיילים בלילות ובימים, במארבים שמהם רואים את המפגינים. ילדים, נשים וגברים שנעים לעבר הגדר באופן מאורגן, בסוג של טקס קבוע עם חוקים וזמנים ברורים. רק מספר הנפגעים משתנה. נסענו בין היישובים בביטוי המרגיז הזה "עוטף עזה" – שפעם לא עטפו כלום והיו סתם "הנגב המערבי". שמענו את האנשים משדרות, מניר עם, עברנו בין העיר והקיבוצים עם אנשים שנקרעים בין האהבה למקום לבין הרצון לשתף בקשיים, בפחד מסתם "התראת שווא" של צבע אדום, בילד שחזר להרטיב בלילה, בידיעה שזה לא מזיז לאיש. שמענו את האכזבה, כשהם בינם לבין עצמם אומרים כל הזמן – זה לא משנה מה הצבעתי, המצב הזה לא יכול להימשך, לא יכול להיות שרקטה על הבית של תושב ב"עוטף" שווה תקיפת דיונה, ורקטה לעבר תל אביב נענית ב־100 טילים של חיל האוויר. משוואה שדוקרת בלב, לא הוגנת ולא לגיטימית.

בסוף היום הלכנו לשדות החיטה של נחל עוז. השמש שקעה והביאה תאורה נפלאה על שדה שיבולים שמנמנות של סוף חורף. הרוח המלטפת הניעה אותן בגלים ענוגים, קיטשיים ממש. דני רחמים, חקלאי במקום יותר מ־40 שנה, הביט בגאווה על היבול ואמר ש"לחיות כאן זה 90% גן עדן ו־10% גיהינום". ואז שלף את הטלפון ואמר שהוא רוצה לקרוא לי משהו, מכתב של ראש הממשלה ליישובי העוטף: "תושבים יקרים, אני יודע שלא בחרתם בי, אבל אני גאה בכם ומודה לכם על העמידה האיתנה שלכם בגבולה של המדינה". הופתעתי, אמרתי שאני לא זוכר מכתב כזה. החקלאי המבוגר הסתכל לי בעיניים, קולו רעד: "אתה יודע, הוא ואשתו מסתובבים כל הזמן בעולם, אבל אפילו פעם אחת לא הגיעו לבקר אותנו פה, את האנשים שחיים על הגבול, בחזית. הרי בסופו של דבר, הוא גם ראש ממשלה שלי". שקט השתרר ושמענו רק את השיבולים שנעות ברוח.

ואז הסתכלתי הצידה כדי שלא יוכל לראות את העיניים שלי.

את הלחלוחית.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook