בראשית ימיה של המדינה לא הייתה התנועה לאיכות השלטון. זו קמה רק בעשור החמישי לקיומה של המדינה, כתגובת נגד לממסד הפוליטי הרקוב, נישאת על גלי הקריאה "מושחתים – נמאסתם". בשנים הראשונות פעל ארגון 'שורת המתנדבים', שהוקם ב־1951 בידי סטודנטים באוניברסיטה העברית ויצא נגד עוולות חברתיות ונגד גילויי השחיתות בממסד הממשלתי הצעיר. בתפקיד אליעד שרגא היה עו"ד אליקים העצני.

ל'שורת המתנדבים' (או 'השורה') היה בהמשך תפקיד חשוב בפרשה הראשונה שבה עלו חשדות לשחיתות בממסד, פרשה שבמרכזה עמד ח"כ הרב שלמה רוזנברג (המזרחי/מפד"ל), סגן שר הסעד. אנשי 'שורת המתנדבים' חשדו כי הוא מבריח שעוני יד בתוך קופסאות של בשר כשר מבריטניה, ועוסק גם בהמרת דולרים שהגיעו אליו כתרומות למרכז 'המזרחי העולמי'. הם פנו לראש הממשלה משה שרת, וזה מצדו העביר את הפנייה ליועץ המשפטי לממשלה חיים כהן. בית משפט השלום זיכה את רוזנברג בבדיקה מוקדמת לאחר שהעד המרכזי, ח"כ הרב מרדכי נורוק מסיעתו, מסר בבית המשפט עדות שונה בתכלית מזו שמסר בחקירת המשטרה.

ב־1955 הוציאה 'השורה' לאור שתי חוברות, האחת נקראה 'על השחיתות – את מי אין שופטים?', והאחרת 'סכנה אורבת מבפנים', שעסקו בנורמות הפגומות של כמה נושאי משרות ציבוריות, ובראשם סגן מפכ"ל המשטרה עמוס בן גוריון, בנו של ראש הממשלה הראשון. מי שמחפש את שורשיו של מושג ההון־שלטון עשוי למצוא אותם בחוברות ההן, שהאשימו את בן גוריון ג'וניור במתן יחס מועדף למקורבו, איש העסקים שייקה ירקוני. נגד ירקוני התנהלה חקירה פלילית בנוגע למעשי מרמה בחברת אירס"ו, שעסקה בהחזרת כספי קורבנות השואה. על פי הטענה, לבן גוריון הייתה מעורבות בסגירת תיק החקירה נגד ירקוני. משפט הדיבה שהגיש בן גוריון נגד 'שורת המתנדבים' היה אחד המסעירים שהתנהלו בשנות ה־50, והוא סייע להבהיר לציבור את הפסול בקשרים בין נושאי משרות ציבוריות לבין בעלי הון.

רכיב בלתי נפרד משלטון

ב־1988 כתב פרופ' יצחק זמיר, לאחר כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה ובטרם מונה לבית המשפט העליון, במאמר שכותרתו "אתיקה בפוליטיקה", כי "עד לפני עשר שנים הדעה הרווחת הייתה שהמנהיגות הפוליטית, לפחות ברמה הגבוהה, נוהגת כדרישת האתיקה, לפחות בתחום היושר האישי. המנהיגים הלאומיים נצטיירו בציבור מאז ראשיתה של התנועה הציונית כאנשים נקיי כפיים, מסורים לשליחות חברתית, בעלי עקרונות. דומה היה שישראל פטורה מעונשם של פוליטיקאים מושחתים. והנה לפני שנים לא רבות החל הציבור להיווכח, לתדהמתו הרבה, שגם הפוליטיקאים אינם חסינים משחיתות. על פני השטח החלו לעלות פרשיות של שחיתות אישית, כמו גניבה ושוחד, של אנשי ציבור מן השורה הראשונה. הציבור החל להתפכח מן האשליה המתוקה שאצלנו אין שחיתות בפוליטיקה".

עלעול בדפי ההיסטוריה של התפתחות והתרחבות השחיתות הפוליטית בקרב האוחזים בכוח שלטוני מעלה מחשבות נוגות על מה שניתן לקרוא בימים אלה בעיתונים, על פרשיות השחיתות של ימינו אלה. נבחרי הציבור המכהנים כיום, מתברר, לא המציאו שום דבר חדש, אלא רק שכללו את הקיים. קומבינות אפלות היו גם פעם, מינויים פוליטיים נעשו תחת אצטלה אידיאולוגית ומבלי שתויגו כמעשים פליליים, מתווכי שוחד למיניהם הממקמים עצמם בשרשרת המזון הנובעת כולה או חלקה מקופת הציבור ומהמשאבים המנוהלים על ידי האוחז בכוח שלטוני – כל אלה היו עמנו כמעט מהרגע הראשון. העובדה שהשחיתות חוזרת על עצמה, לעתים בשחזור מדויק תוך שינוי שמות הגיבורים והמשרדים הממשלתיים בלבד, מוליכה למסקנה עגומה לא רק על קוצר הזיכרון הקולקטיבי, אלא גם על אוזלת היד של רשויות אכיפת החוק, שנותרות תמיד עם שמיכה קצרה מדי, מוטיבציה קטנה מדי ורשימת תירוצים אינסופית.

את כל הסימפטומים הללו ניתן לראות גם בפרשת השחיתות החדשה שהתפוצצה בקול רעש גדול לפני שבועות אחדים, ומרכזה בפעילים ובנבחרי ציבור ממפלגת ישראל ביתנו. השיטות אולי השתכללו – בזאת נוכל להיווכח בחודשים הבאים – אך המוטיבציות והיעדים (על פי החשדות) נותרו כשהיו. לעתים, בשלביו האחרונים של משפט שחיתות, מתברר שליבת הסיפור פשוטה בתכלית, גם בפרשיות עמוסות נאשמים, סעיפי אישום, ומרובות עדים וראיות. כסף מחליף ידיים מכאן לשם, מישהו מרוויח משהו שלא היה אמור להרוויח, בתהליך שבו האינטרס הציבורי הטהור מוכתם, והמטרה שלשמה אוחז מי שאוחז בכוח שלטוני נזנחת לאנחות. לתוך הנוסחה הכללית הזו אפשר ליצוק כמעט כל פרשה שהוטבעה לאורך השנים בספרי ההיסטוריה ובכרכי פסקי הדין.

ד"ר דורון נבות מאוניברסיטת חיפה, שחוקר את נושא השחיתות, טוען כי שימוש מושחת בעוצמה השלטונית היה מאז ומעולם רכיב משמעותי בפוליטיקה הישראלית. את השחיתות אפשר אולי לחלק לכמה קטגוריות משנה. החלוקה החשובה ביותר היא בין שחיתות שמטרתה התעשרות אישית, לבין שחיתות שמטרתה השגת עוצמה פוליטית – דהיינו שחיתות הפועלת כמעין משק סגור בעולם הפוליטי, ותכליתה שימור או הגדלת כוחו של הפוליטיקאי המושחת. בהקשר אחרון זה, עבירות על חוקי מימון מפלגות וביצוע מינויים פוליטיים הם דוגמאות נפוצות.

מה המקור למאבק המשפטי בשחיתות? האם מדובר בשרידים של זרם חשיבה בולשביקי שלפיו כל גורם בחברה, בין בשדרות השלטון ובין בשוק העסקי, שהתעשר או צבר כוח בהכרח עשה זאת באמצעים פסולים? "אבא שלי הסוציאליסט נהג לומר: 'הקפיטליסטים הרי מתעשרים על חשבון משהו'", קבלה פעם בראיון עליזה אולמרט, רעייתו של ראש הממשלה לשעבר. "החשיבה הבולשביקית הזו נטועה באושיות המנטליות הבעייתית של החברה הישראלית. לא מפרגנים כאן לא להצלחה ולא לכוח". בראיון לא נמסר אם הוא התקיים במעון הרשמי של ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, או בביתו של אולמרט ברחוב כ"ט בנובמבר, ברחוב כרמייה, או ברחוב שינקין בתל אביב.

שנות ה־60: המודעות גדלה

ב־1966 התפוצצה בישראל פרשת שחיתות שטלטלה את המדינה. לא פוליטית דווקא, אלא שחיתות שיפוטית. כן, במערכת המשפט הטהורה והנקייה שלנו. השופט אליעזר מלחי מבית המשפט המחוזי בתל אביב, שכיהן כשופט עוד מתקופת המנדט הבריטי, הואשם בלקיחת שוחד, בפרשה שזעזעה את כל שדרות המערכת המשפטית בישראל.

בידי התביעה הכללית הייתה עדות מפלילה נגד השופט מלחי. מדובר בעדותה של עורכת הדין יונה סופר, שהתמחתה אצל שופט אחר בבית המשפט המחוזי והודתה בשותפות במעשה השוחד. לדבריה, היא תיווכה בין פושט רגל שהועמד לדין לבין השופט מלחי, והעבירה לו את כספי השוחד בסך 3,000 לירות. בשל עדותה זכתה בחסינות ובמעמד של עדת מדינה. את החקירה ניהל החוקר האגדי בנימין זיגל, שאף שלח גורמים שונים להקליט את מלחי בסתר – בין היתר את ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב אריה שור, שהיה חברו של מלחי, וכן את סופר עצמה, שנפגשה עם מלחי כשמיקרופון מוטמן בחזייתה.

בעת חקירת המשטרה בפרשה נאלץ היועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב לעמוד בלחצים שונים, כולל מצד הדרג הפוליטי. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא ניסה להניא את בן זאב מלהעמיד את מלחי לדין. "אמרתי לשפירא, איך אני אעמיד לדין אחר כך כל פקיד ממשלתי, אם אני לא מעמיד את השופט כאשר יש לי עדות", סיפר לימים בן זאב, "אתם יכולים לקרוא לזה לחץ של הדרג המדיני, יכולים לקרוא לזה התייעצות. אבל בעניינים אלה, אתה לא הולך למשפט מבלי שאתה מדבר עם השר".

לאחר מלחמת ששת הימים, בעוד המשפט מתנהל, ניתנה חנינה כללית במערכת המשפט הישראלית. גם לשופט מלחי הוצעה חנינה, אולם הוא סירב לקבלה ודרש שמשפטו יימשך, עד הרשעה או זיכוי. לאורך המשפט כולו טען מלחי כי הוא חף מפשע, וכי גרסתה המפלילה של סופר היא תוצר של קשר רומנטי ששרר ביניהם בעבר. לאחר 200 ישיבות במשפט החליטו השופטים למרבה הפליאה להעדיף את גרסתו בדבר רומן בין השניים, וזיכו אותו מאשמה. על אף זיכויו התפטר מלחי מכהונתו כשופט, לאחר שבקשתו לפרישה מוקדמת סורבה.

פרשת 'תל גיבורים', גם היא משנות ה־60, הוגדרה על ידי פרופ' פנינה להב, המתמחה בהיסטוריה של המשפט, כפרשת השחיתות הראשונה שהתגלתה בישראל. חוקרים אחרים סייגו את האמירה, וציינו כי מדובר בפעם הראשונה שבה הורשע בפלילים עובד ציבור בכיר. במרכז הפרשה עמד סמנכ"ל במשרד הבריאות, יהודה שפיגל, שנתן ב־1962 הבטחה לחברת תכנון ופיקוח למסור לה את עבודות הפיקוח על הקמת בית חולים גדול בחולון – לימים בית החולים וולפסון – בתמורה לסכום של 220 אלף לירות שלקח לכיסו. האדריכלים יעקב רכטר ומשה מזרחי והמהנדס מיכה פרי חשפו את הפרשה, כשנדרשו לשלם שוחד בתמורה לזכייתם במכרז לתכנון בית החולים. בהמלצתו של ח"כ שמעון פרס פנו השלושה למשטרה. שפיגל נשפט, הורשע וריצה מאסר של שנתיים.

שנות ה־60 היו למעשה העשור הראשון בחייה של המדינה הצעירה, שבה מרכז הכובד של השיח הציבורי לא התמקד באופן מוחלט בעניינים ביטחוניים, ענייני חיים ומוות. גם הממסד המפא"יניקי, שראה עצמו כמי שהקים את המדינה, החל אט־אט לאבד אחיזה במוקדי השלטון, שכבר לא נראו כרשומים על שמו בטאבו. ועם זאת, עדיין לא נהגה הפרדה בין כספי מדינה לבין תכליות מפלגתיות. מערכת הבחירות של 1965 לוותה בהתנהלות מושחתת בכך שחלק מהכספים ששימשו את מערכת הבחירות של מפלגת השלטון הגיעו מחברות־בנות של ההסתדרות, כגון חברת 'שירותי נמל מיוחדים'. מאחר שחברות אלה נהנו מאשראי מסובסד שהעניקה להן הממשלה, סבסוד שמומן באמצעות כספי ציבור, המשמעות הייתה שלפחות חלק ממערכת הבחירות מטעם מפא"י מומן על ידי הציבור כולו.

הזעקה שקמה בעקבות כך הובילה לחקיקת חוקי מימון מפלגות, ובחירות 1969 היו הראשונות שבהן פעלה שיטת מימון מעורבת, אף שגם בהן זרמו כספים ציבוריים באופן בלתי חוקי לתקציב המפלגות. "עצימת העיניים תרמה לכך שאנשים שלא בחלו בשחיתות המשיכו לאייש את השירות הציבורי", כתב ד"ר דורון נבות בספרו 'שחיתות פוליטית בישראל', "והם צברו עוצמה וכוח עד שהגיעו לקודקוד פירמידת הממשל". פרשות על קו התפר של מימון המפלגות ידעה המדינה עוד שנים רבות אחר כך, בפרשת עמותות הקש של אהוד ברק ב־1999, ובפרשת 'אננקס מחקרים' של אריאל שרון ב־2001 שבה הועמד לדין בנו של ראש הממשלה, עמרי שרון, ובעקבות הרשעתו במסגרת הסדר טיעון ריצה עונש של שבעה חודשי מאסר.

נפילת המפא"יניקים

שנות ממשלת רבין הראשונה, בין טראומת מלחמת יום הכיפורים לבין המהפך הפוליטי של 1977, היו שנות שקיעתה של מפא"י, הן ברמה הציבורית והן ברמה המוסרית. אפשר שאווירת שחיטת הפרות הקדושות של הציבוריות הישראלית, לרבות צה"ל והממסד הביטחוני, הביאה עמה גם עין בוחנת יותר על טוהר המידות של בכירי הפוליטיקאים.

"האפשרות לחקור שר ולהעמידו לדין פלילי", כתב פרופ' דניאל פרידמן בספרו 'הארנק והחרב', "הייתה בתקופה שלאחר קום המדינה כמעט מחוץ לכל דמיון. האווירה כולה השתנתה לאחר מחדל מלחמת יום הכיפורים שגרר אובדן מוחלט של אמון הציבור בהנהגה. הטענות נגד מפלגת השלטון בדבר שחיתות, פרוטקציה והעדפת מקורבים – התחזקו. באורח פרדוקסלי, הדבר קרה דווקא לאחר שינוי במפא"י: הנטייה למנות לכל תפקיד רק 'אנשי שלומנו' רוסנה, ומינויו של מאיר שמגר, יוצא אצ"ל, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה המחיש את השינוי".

אשר ידלין היה בתחילת דרכו אחד מ"נערי פנחס ספיר", שימש מזכיר חברת העובדים בהסתדרות, ובהמשך התמנה ליו"ר קופת חולים הכללית. בספטמבר 1976 מינתה הממשלה את ידלין לתפקיד נגיד בנק ישראל. שבועות אחדים לפני אותה החלטת ממשלה הגיש שבועון 'העולם הזה' תלונה במשטרה, המבוססת על סדרת תחקירים שפרסם העיתון ובה הואשם ידלין בסדרה של מעשי שחיתות. החומר לא נבדק ולא טופל, אבל שלושה ימים לאחר המינוי לנגיד נפגש מפכ"ל המשטרה שאול רוזוליו עם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, וסיפר לו על החומר שהגיע למשטרה. ברק הורה לפתוח מיד בחקירה מקיפה, שתהיה בתחילה סמויה, ובהמשך אולי תהפוך לגלויה, בהתאם להתפתחויות.

ברק מיהר גם לדווח על כך לראש הממשלה רבין ולשר המשפטים חיים צדוק. התלונה נגד ידלין ייחסה לו לקיחת שוחד, שניתן כעמלה ממתווכים שונים על עסקאות נדל"ן שקופת חולים הכללית הייתה מעורבת בהן. מי שקיבל לידיו את ניהול החקירה הוא שוב החוקר בנימין זיגל, ראש יאח"ה, והיא אכן נותרה חסויה במשך שבועיים, לפני שדלפה ברעש גדול. ידלין אף התקשר לברק ואמר לו כי "מעלילים עליו עלילת דם".

בהמשך, כשהגיעה השעה לזמן את ידלין לחקירה באזהרה, היו מי שניסו לשכנע את ברק שיסכים כי החקירה תתקיים במקום אחר ולא במתקן משטרתי, אך ברק דחה את הפניות. "זהו מבחן בוזגלו", הוא אמר, "כולם שווים בפני החוק". בהתאם לנוהג ששרר אז, כשהראיות נגדו היו מוצקות דיין נלקח ידלין למעצר, ומינויו לנגיד הבנק המרכזי בוטל. למורת רוחו של רבין, שלא אהב בלשון המעטה את היד הקשה שהנהיג ברק בניהול התיק, ידלין הועמד לדין, הורשע ונגזרו עליו חמש שנות מאסר.

אחד מבכירי מפא"י שעמד לצדו של ידלין בשעותיו הקשות בחקירה ובמשפט, ומי שגם בעניינו פרסם 'העולם הזה' תחקירים בנושא שחיתות, היה שר השיכון אברהם עופר. עופר נחשד גם הוא בעבירות שחיתות, בכך שבעסקאות שעשה בתפקידו הקודם כמנכ"ל החברה ההסתדרותית 'שיכון עובדים' זכה לטובות הנאה שונות. גם הפעם החליט ברק לפתוח בחקירה, גם הפעם הופעלו עליו לחצים מהדרג הפוליטי לנקוט יד רכה יותר. עופר נפגש עם ראש הממשלה רבין ולחץ עליו לדבר עם ברק כדי שזה יורה לזרז את החקירה. "אני חף מפשע", אמר עופר, "אלה האשמות שווא". רבין אכן שוחח עם ברק, שהבטיח לזרז את החקירה במידת האפשר. אך חומרת החשדות לא אפשרה לסיים את החקירה, וכשהמצב הלך והחמיר נטל עופר את מכונית השרד שלו, נסע לחוף תל ברוך ונטל את חייו שלו ביריית אקדח. "שופכים את דמי", כתב במכתב שהותיר.

אחרי שפרשות השחיתות הגיעו אל שניים מבכירי מפא"י המקורבים לרבין, בסופו של דבר הסתבך גם הוא – ודווקא בפרשה קלה יחסית, כזו שהיום ספק אם הייתה מגיעה כלל אל העמוד הראשון של העיתון. הייתה זו הפרשה המפורסמת שחשף העיתונאי דן מרגלית ב'הארץ', בדבר חשבון הדולרים שפתחה לאה רבין בארצות הברית, בתקופה שבה שימש רבין שגריר ישראל בוושינגטון. מרגלית שמע שמועה מקצין צעיר ששימש בשגרירות הישראלית, וכדי לאמת אותה פסע אל סניף הבנק המדובר וביקש להפקיד סך של 50 דולר לחשבונה של לאה רבין, בתואנה כי הוא חייב לה את הסכום. הפקידה מצאה את מספר החשבון ואישרה את ההפקדה.

פרשת חשבון הדולרים הייתה מבחנו העליון של אהרן ברק כיועץ המשפטי לממשלה, ומבחנה של מערכת אכיפת החוק כולה. השנה הייתה 1977, ערב בחירות, ברק קרא את הידיעה שפרסם מרגלית והורה לפתוח בחקירה. הוא גם שוחח עם רבין, שהאמין כי העניין יסתיים בתשלום קנס. הוא טעה.

בניגוד לדיווח שמסרו לברק בני הזוג רבין, בחשבון האמריקאי לא היו 2,000 דולר, אלא סכום כפול פי עשרה. על פי חוקי המטבע שחלו אז, עבירה בהיקף כזה לא ניתן היה לסיים בתשלום כופר, אלא היה צורך בהעמדה לדין. שר האוצר יהושע רבינוביץ התכוון להטיל כופר בכל זאת ובכך לכפות את סיום הטיפול בתיק ולמנוע מברק להוסיף ולפעול, אך ברק אמר לו שאם כך יעשה, הוא, ברק, יגיש נגדו באופן אישי עתירה לבג"ץ. לבסוף, כשהבין שברק מתכוון להעמידו לדין, החליט רבין לעזוב את כהונתו. בעקבות זאת החליט ברק לגנוז את הכוונה להעמיד לדין את רבין, והורה להסתפק בהליכי אכיפה נגד רעייתו, שהייתה זו שהחזיקה בפועל בחשבון הבנק. בתום המשפט חויבה רבין בקנס של 250 אלף לירות.

"ברבות השנים", כתבה נעמי לויצקי בספר 'כבודו', הביוגרפיה של אהרן ברק, "למרבה הצער, חל שינוי מהותי בנורמות ההתנהגות של נבחרי הציבור, והסיכוי שמישהו מהם יתפטר מרצונו בגלל עבירה על החוק, ועוד עבירה כמעט טכנית במהותה כמו במקרה של רבין, נראה היום דמיוני לחלוטין. מבחינה זו היה רבין אחרון המוהיקנים. במבט לאחור נראית התפטרותו כמו סצנה הלקוחה מסרט מדע בדיוני. וכמה אירוני – גם חוקי המטבע שונו לאחר שנים, ואזרחי ישראל זכאים כולם להחזיק מטבע זר בחוץ לארץ; העבירה של לאה ויצחק רבין איננה עוד עבירה, אבל ראש הממשלה יצחק רבין כבר שילם את המחיר".

נא להכיר: ניגודי עניינים

אחד ממחוללי השחיתות המוכרים ביותר הוא תופעת ניגוד העניינים. בימיה הראשונים של המדינה הייתה הרגישות הציבורית והמוסדית לתופעה הזו פחותה בהרבה מזו הקיימת היום. שליטתה של מפא"י הן בממשלה, הן בהסתדרות – ובשל ריכוזיותו של המשק הישראלי הצעיר, גם בחברות המרכזיות הפועלות בו – הייתה כר פורה לאינספור ניגודי עניינים שונים. מנכ"ל חברת 'סולל בונה' הלל דן, למשל, מונה ב־1952 ליו"ר ועדת השילומים מגרמניה, ובתפקידו זה פעל להעביר כספי שילומים ל… 'סולל בונה'. בימינו היה דן מתגלגל לחקירת משטרה, או לפחות לתחקיר עיתונאי מפולפל. בימים ההם העמידה אותו הממשלה בפני ברירה – לבחור להמשיך להחזיק באחד משני התפקידים. דן בחר ב'סולל בונה'.

שנים לאחר מכן התקיימה חקירת משטרה נגד שר הדתות מטעם המפד"ל, אבנר שאקי. במסגרת אחת הפרשיות שנחקרו, נטען כי בכהונתו כחבר ועדת השרים לענייני עזבונות, פעל שאקי להעברת כספי עזבונות לידי שלוש עמותות שהוקמו על ידו ושנשלטו בידי בני משפחתו, בסך כולל של 820 אלף שקל. מדובר בעמותות שהוגשו לרישום במקביל אצל רשם העמותות ב־1989, ונקראו 'המענה היהודי־ציוני', 'ישראל לנצח' ו'סמל – סיוע משפטי לנזקקים'. רובם המכריע של "מייסדי" העמותות הללו היו מקורביו הפוליטיים של שאקי, מזכירתו ובני משפחתו מקרבה ראשונה. דומה שאפשר לכנותן גם "עמותות קש".

זמן קצר לאחר שנרשמו אצל רשם העמותות, הגישו העמותות בקשות שונות לקבלת סיוע כספי, מענקים והקצבות מתוך קרן העזבונות של המדינה. שאקי, כחבר ועדת השרים לעזבונות, המליץ על מתן הקצבות לשלוש העמותות, בגובה מאות אלפי שקלים לכל אחת. הכספים לא הגיעו בסופו של דבר לעמותות, בשל חקירת המשטרה שנפתחה עוד בטרם בוצעו ההעברות. בחקירה טען שאקי כי לא ידע שבני משפחתו חברים באותן עמותות. גרסתו לא התקבלה ונמצא שיש ראיות מספיקות להעמדתו לדין, אך היועץ המשפטי מיכאל בן יאיר החליט להימנע מהגשת כתב אישום, בשל היעדר "עניין לציבור". עמדה זו נפסלה על ידי שופטי בג"ץ, שהורו לו לזמן את שאקי לשימוע. בסופו של דבר לא הועמד שאקי לדין.

הכלל הוותיק בדבר הצורך להימנע מניגוד עניינים קיבל ב־1979 חיזוק משמעותי דווקא בהקשר מוניציפלי, בפסק דין של בית המשפט העליון שעסק בזהות יו"ר ועדת הביקורת במועצת עיריית פתח תקווה. טענת חברי סיעת הליכוד במועצת העיר, שהייתה הסיעה האופוזיציונית היחידה, היא שראש ועדת הביקורת אינו יכול להיות מי שמכהן במקביל גם כחבר ב"ועדת ההנהלה" המייעצת לראש העיר. השופט אהרן ברק הסכים: "אין מבוקר נעשה מבקר", הוא קבע וקיבל את העתירה. שנה לאחר מכן, ב־1980, עיגנה הממשלה לראשונה את כללי האתיקה לשרים, הקרויים "כללי ועדת אשר למניעת ניגוד עניינים". ככללים מחייבים, זו הנורמה היחידה החלה עד היום על שרי הממשלה. זה למעלה מחמש שנים שממשלות ישראל נמנעות מלעגן את הקוד האתי השלם שחיברה ועדה בראשות נשיא העליון בדימוס מאיר שמגר.

פרשה נוספת, מהעבר הקרוב יחסית, שבה שיחקו ניגודי העניינים תפקיד מרכזי, היא פרשת מכירת גרעין השליטה בבנק לאומי, שבה נחשד אהוד אולמרט, בכהונתו כשר האוצר בממשלת אריאל שרון. אחד המתמודדים הפוטנציאליים במכרז למכירת הבנק היה איש העסקים היהודי־אוסטרלי פרנק לואי, והחשב הכללי באוצר ירון זליכה חשד שאולמרט פועל להטיית המכרז לטובת קבוצתו, בתנאים מועדפים מבחינתו. יתר על כן, משרד עורכי הדין גרוס קלינהנדלר חודק הלוי גרינברג ושות' היה זה שייצג את עסקיו של לואי בישראל, ומי שעמד בראש אותו משרד הוא פרופ' יוסף גרוס, חותנו של שאולי, בנו של אולמרט.

אלא שצירוף ניגודי העניינים הזה לא שכנע את פרקליט המדינה משה לדור, שדווקא הואשם על ידי אולמרט כמי שרודף אותו בזדון, כי יש בו כדי לגבש ראיות מספיקות להגשת כתב אישום. בדצמבר 2008 סגר לדור את תיק בל"ל, וקבע כי "הגם שמדובר במצבור של ניגודי עניינים – כל אחד ברמה שאינה יוצרת אחריות פלילית – אין במשקלם המצרפי כדי ליצור את אותה מסה קריטית של ניגוד עניינים ברמת החומרה שדי בה, לכשעצמה, להוות פגיעה בציבור המגיעה כדי עבירה פלילית". היועץ המשפטי המכהן יהודה וינשטיין היה מנוע מלטפל בתיקי אולמרט, בשל העובדה שייצג אותו קודם שהתמנה ליועץ.

אנשי שלומנו לנצח

הפרשה הפלילית האחרונה ששמו של צחי הנגבי (פירוט בהמשך הכתבה) נקשר בה הייתה פרשת המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה שבו כיהן הנגבי בין 2001 ל־2003 בממשלת שרון. אבל לפני שנגיע לפרשה ההיא, מן הראוי לחזור אחורה בזמן ולנסות לעמוד על שורשיה של תופעת המינויים הפוליטיים.

"הטעם העיקרי למינויים הפוליטיים במקרים רבים", כתב פרופ' יצחק זמיר ב־1988, "הוא לחלק תפקידים ציבוריים כטובות הנאה, כדי לחזק את מעמדו האישי של השר בקרב מפלגתו או בקרב ציבור מסוים. במינויים כאלה יש יסוד חזק של ניצול תפקיד ציבורי לצרכים אישיים. הנזק לחברה הנובע מפוליטיזציה של שירות המדינה ברור". תופעת המינויים הפוליטיים לא החלה בתקופה ההיא, כמובן, אלא מיד עם קום המדינה. באותן שנים לא רק שלא כינו את התופעה בשם זה, אלא שלאנשי מפא"י שייסדו את רשויות המדינה במו ידיהם והפכו את מוסדות "המדינה שבדרך" לגופי השלטון של המדינה הצעירה, כלל לא היה ברור מה פסול בשיטה. "יאשה, הנ"ל מאנ"ש (אנשי שלומנו), על החתום סאשה", היה הפתק שרצית שיהיה בכיסך. כך הדברים פעלו, עוד לפני שמישהו קם והצביע על הפסול שבדבר.

בינואר 1968 היה זה בג"ץ שנכנס גם הוא, בפעם הראשונה ככל הנראה, לתחום הבתולי של מניעת מינויים פוליטיים אסורים. שני חברי מועצת העיר ירושלים, חברי סיעת גח"ל (גוש חרות ליברלים), עתרו לבג"ץ נגד הרכב המועצה הדתית בעיר, שכלל 21 חברים, רק שניים מהם מסיעתם. הטענה הופנתה כלפי שר הדתות שקבע את זהותם של תשעה מבין חברי המועצה הדתית, על פי הנטען במטרה "להבטיח לאנשי שלומו ומפלגתו, וליתר המפלגות הדתיות, שליטה גמורה ומוחלטת על שירותי הדת בארץ". השופט אלפרד ויתקון כתב בפסק הדין כי "סמכות מנהלית איננה ניתנת לניצול לשם שמירה על אינטרסים מפלגתיים. הדת אינה מונופולין של מפלגה פוליטית כלשהי".

מינויים פוליטיים כיכבו לאורך השנים בעשרות דו"חות של מבקר המדינה. בזה של 1989, למשל, כתבה מרים בן פורת כי "זהות פוליטית של מועמד אסור לה שתהיה גורם כלשהו במינוי, ובכלל זה אסור לה שתשמש חיסרון או פגם". בן פורת מנתה דוגמאות למינויים שהיה צורך לערוך מכרז כדי לאיישם, אך מכרז כזה לא התקיים, או מינויים המצויים בשיקול דעתם של שרים, אך אלה עושים משום מה שימוש בשיקול דעתם לטובת צרכים פוליטיים בלבד. עיון בדו"ח שכתבה מעלה על הדעת את הטון המאשים, המזועזע, שבו פורטו המשרה שבה זכה המקורב הפוליטי, גובה השכר ששולם לו, כאילו המידע אמור לטלטל את עולמו של הקורא. אלא שבמציאות של ימינו אלה, הדברים נראים כמעט תמימים וענוגים.

"במערכת הלוקה בנגע המינויים הפוליטיים", מסכמת בן פורת, "מתגלות תופעות לוואי אופייניות. מערכת כזו נוטה לעתים קרובות להתנפח ולהתרחב, כדי לאפשר את קליטתו של בעל התפקיד החדש ללא זעזועים. זאת, על ידי יצירת תפקידים חדשים ללא צורך, פיצול תפקידים קיימים שמולאו קודם לכן בהצלחה בידי אדם אחד, קידומם של אנשים לתפקיד חסר תוכן כדי לפנות את מקומם הקודם למי שחפצים במינויו, וכדומה. יש שאנשים שמונו מינוי פוליטי פסול זוכים לקידום מהיר, מעל ומעבר לנהוג באותו מקום, ולהטבות מסוגים שונים. בכמה מקרים גרמו מינויים כאלה סכסוכי עבודה".

ובחזרה לצחי הנגבי. באוגוסט 2004 מפרסם מבקר המדינה אליעזר גולדברג דו"ח מיוחד שממנו עולה כי הנגבי דאג למנות עשרות מינויים פוליטיים במשרד לאיכות הסביבה, שהוא משרד ממשלתי קטן ומשרות בו מעט. בין עשרות המינויים שעשה הנגבי נמצאים חברי מרכז הליכוד וקרובי משפחה של חברי המרכז, חלקם ללא מכרז כלל וחלקם תוך הטיית מכרזים בשל שיוכם הפוליטי. בעקבות הדו"ח מחליט היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לפתוח בחקירת משטרה נגד הנגבי. כתב האישום נגדו, המוגש ב־2006 לבית משפט השלום בירושלים, כולל חידוש משפטי: עצם ביצוע המינויים הפוליטיים הוא לדידה של התביעה עבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים וכן שוחד בחירות, ולא ליקוי מנהלי בלבד.

ארבע שנים אחר כך, לאחר למעלה מ־100 ישיבות של בית המשפט, מחליטים השופטים בדעת רוב לפטור את הנגבי מהאישום העיקרי, נוכח החלטת אחד משלושת השופטים לזכות אותו מאשמה, והחלטתו של אחד משני השופטים האחרים להחיל את עקרון ה"הגנה מן הצדק", נוכח תקדימיות ההליך המשפטי. הנגבי מורשע בעדות שקר בלבד, נגזר עליו עונש של מאסר על תנאי, וגם נקבע כי בעבירה שעבר יש משום קלון. לפיכך הנגבי מתפטר מהכנסת, אך פטור מלהמתין מחוץ למערכת הפוליטית במשך שבע שנים, והוא חוזר בחזרה בבחירות 2013. הפרקליטות עוד מחליטה לערער על התוצאה בנוגע לאישום המינויים הפוליטיים עצמם, אך שביתת הפרקליטים משבשת את התכניות, והפרשה מסתיימת בקול ענות חלושה.

"הרדיפה המזרחית" וסוף דבר

קצת קשה לשרטט את היסטוריית השחיתות הפוליטית של מדינת ישראל בלי להתעכב על ריכוז הח"כים והשרים שהסתבכו בפלילים, מטעם מפלגת ש"ס. הטענות על רדיפה פוליטית על רקע עדתי לא החלו כמובן בימיו של אריה דרעי. אהרן אבוחצירא, שהחל את דרכו בפוליטיקה המקומית ברמלה, התקדם לכנסת בחסות המפד"ל ופרש בהמשך לדרך פוליטית עצמאית, שימש שר הדתות בממשלת מנחם בגין הראשונה.

ב־1980 הוגש נגדו כתב אישום באשמת לקיחת שוחד, ואולם עד המדינה שהיה אמור למסור את העדות המרכזית נגדו שינה את עדותו בעקבות חרם רבנים, מה שהוביל לזיכויו של אבוחצירא. מיד לאחר הזיכוי הוגש נגדו כתב אישום נוסף, בעוון עבירות מרמה והפרת אמונים, גניבה, קבלת דבר במרמה וקשירת קשר לביצוע פשע. באפריל 1982 הוא הורשע ונגזרו עליו שלושה חודשי עבודות שירות. אבוחצירא התפטר מכהונתו בממשלה, אך לא מהכנסת.

מפלגת תמ"י שייסד אבוחצירא, מפלגה דתית מזרחית הזועקת נגד הקיפוח, הייתה ערש הולדתה של מפלגת ש"ס. ב־30 שנות קיומה של ש"ס כיהנו מטעמה בכנסת לא פחות מ־40 ח"כים שונים. לא פחות משבעה מתוכם הורשעו בביצוע עבירות של שחיתות. לדברי ד"ר דורון נבות, מדובר ב"נתונים מדהימים. הדבר מעלה כמובן שורת שאלות. האם ההרשעות הן תולדה של התנהגות פסולה של אנשי ש"ס, או שמא תולדה של רדיפה מצד מערכת אכיפת החוק?".

ב־1993 הורשע שלמה דיין בקבלת דבר במרמה ובזיוף, ונידון לארבעה חודשי מאסר בגין מעשים שביצע לפני בחירתו לכנסת; באותה שנה הורשע ח"כ יאיר לוי בעבירות גניבה, זיוף, רישום כוזב והפרת אמונים, בתפקידו כמנכ"ל הקרן של רשת החינוך 'אל המעיין', שעיקר תקציבה הגיע ממענקים ממשרד החינוך, משרד הדתות, רשויות מקומיות ומתרומות. לוי גנב כספים מהקרן שעמד בראשה, בעודו מכהן גם כחבר כנסת. נגזרו עליו ארבע שנות מאסר; רפאל פנחסי, שהיה סגן שר מטעם ש"ס, הורשע בעבירות מרמה על כך שהסתיר את התשלומים ששילמה מפלגתו בשתי מערכות בחירות לתלמידי ישיבה, שהיו מנועים מלעבוד. ב־1997 הורשע ונגזרו עליו 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס.

יו"ר ש"ס אריה דרעי הורשע ב־1999 בלקיחת שוחד, ונגזרו עליו שלוש שנות מאסר. ב"תיק הציבורי" שבו הוגש כתב אישום נוסף נגד דרעי, הוא זוכה משישה אישומים והורשע בשביעי, אך בית המשפט הסתפק בעונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי. החשדות נגדו בפרשת 'בר־און חברון' לא הבשילו לכתב אישום. ח"כ יאיר פרץ הורשע בקבלת דבר במרמה, בגין הגשת עבודה אקדמית שלא הוא כתב. נגזר עליו קנס כספי וכן שנת מאסר על תנאי. ח"כ עופר חוגי הורשע בשורת עבירות שביצע כמנהל בפועל של שתי עמותות שהיו מסונפות לרשת 'מעיין החינוך התורני', שגרמו לכך שהעמותה קיבלה ממשרד החינוך מיליוני שקלים בעבור מכללות פיקטיביות, מורים פיקטיביים ותלמידים שאינם קיימים. שלמה בניזרי, ששימש שר מטעם ש"ס, הורשע גם הוא בלקיחת שוחד, ובית המשפט העליון החמיר בעונשו וגזר עליו ארבע שנות מאסר.

את הרשימה הזו, של אנשי ציבור שאחזו בכוח שלטוני ונחשדו, או הואשמו, או הורשעו בעבירות על טוהר המידות, אפשר היה להמשיך. ובאמת, איך אפשר לספר את סיפורה של השחיתות הפוליטית בישראל, מבלי להזכיר את עלילותיו של אריאל שרון – פרשת יאנוש בן גל, פרשת האי היווני, פרשת אננקס מחקרים ופרשת סיריל קרן? את עלילותיו של בנימין נתניהו – פרשת 'בר־און חברון', פרשת עמדי והמתנות ופרשת 'ביביטורס'? את מגוון החשדות שנקשרו בשמו של אביגדור ליברמן ובהמשך גם בחברי מפלגתו? את עלילותיו של אהוד אולמרט – ממכרז בנק לאומי, רכישת הבית ברחוב כרמייה, המינויים הפוליטיים ברשות לעסקים קטנים וגלריית משרדי ממשלה נוספים, מעטפות הכסף מטלנסקי, ניגודי העניינים במרכז ההשקעות, הנסיעות לחו"ל בראשונטורס, השוחד בהולילנד, ושיבוש מהלכי המשפט עם שולה זקן?

את העלילות שלא נפרשו כאן עוד יהיה צורך לספר. אם בספרי ההיסטוריה, ואם מעל דפיהם של פסקי דין.

המזוכה התמידי: צחי הנגבי

את סיפורה של השחיתות בצמרת הפוליטית של ישראל אי אפשר לספר בלי להתייחס לחשודים הסדרתיים, אלה שנחשדו שוב ושוב, ששמם נקשר בעוד ועוד פרשות שריח פלילי כבד נודף מהן, אך הצליחו לצאת מהזוהמה כשבגדיהם צחורים מלובן. סוג של אלכימיה משפטית, אם תרצו. כזה הוא למשל צחי הנגבי, אחד המתמודדים הבכירים על תואר אלוף הארץ בזיכויים או בסגירת תיקים שבהם נחשב חשוד.

גיליון המרשם הפלילי של הנגבי מתחיל עוד ב־1982, בימים בהם היה סטודנט באוניברסיטה העברית וחבר תא הליכוד בקמפוס. הנגבי היה מעורב בקטטה שאירעה בקמפוס והועמד לדין באשמת תגרה במקום ציבורי. בית משפט השלום בירושלים הרשיע את הנגבי בעבירה, וגזר עליו עונש של מאסר על תנאי וקנס.

עוד באותה שנה – הנגבי וכמה מחבריו הגישו תלונה במשטרה, לפיה חברים בנשיאות התאחדות הסטודנטים ובחברת איסתא ביצעו את "ההונאה הגדולה ביותר בתולדות התעופה בישראל". בתום חקירה הועמדו לדין כמה מעורבים בפרשה, אחד מהם הוא עו"ד פנחס מעוז. בית המשפט זיכה את מעוז, ובהתייחס לעדותו של הנגבי במשפט ציין כי מדובר ב"עדות שלא תמיד הייתה האמת העובדתית נר לרגליה". מעוז פנה ליועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר ודרש להעמיד לדין את הנגבי באשמת עדות שקר או מסירת ידיעות כוזבות. זמיר התלבט, ובסופו של דבר החליט שלא להעמידו לדין. מעוז לא הרפה, ועתר לבג"ץ כנגד החלטת היועץ. השופטים החליטו, "לאחר היסוסים רבים – על חודה של שערה ממש", כי אין מקום להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי.

השנים חולפות, הנגבי נבחר כחבר כנסת ומכהן במגוון תפקידים פרלמנטריים ומיניסטריאליים. ב־1994, בעוד הוא משמש חבר כנסת באופוזיציה, הגיש הנגבי הצעת חוק פרטית יחד עם ח"כ אברהם בורג מהעבודה, בנושא "המאבק הלאומי בתאונות דרכים". מטרת הצעת החוק – הקמת רשות למאבק לאומי בתאונות דרכים. מליאת הכנסת החליטה להעביר את הדיון בהצעת החוק לוועדת הכלכלה, וזו הקימה ועדת משנה בראשות הנגבי עצמו, שקידמה את הצעת החוק. במקביל לקידום הצעת החוק הקים הנגבי את עמותת 'דרך צלחה', שהוא עצמו עמד בראשה, כיו"ר ובהמשך כמנכ"ל. למעשה, רוב הכספים שגייסה העמותה, כ־375 אלף שקל, עברו לידי הנגבי בצורת שכר ותנאים כמו רכב צמוד, החזרי הוצאות, טלפון סלולרי ומודעות שפורסמו למענו במסגרת הפריימריז בליכוד.

בשל מעשיו אלה החליטה ועדת האתיקה של הכנסת לנזוף בהנגבי, ולשלול את שכרו כחבר כנסת למשך חודשיים. המשטרה, לעומת זאת, המליצה להעמידו לדין באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים ועבירות נוספות. גם היועץ המשפטי לממשלה החליט לזמן את הנגבי לשימוע, אך בסופו של דבר קבע כי אין ראיות מספיקות להגשת כתב אישום, והסתפק בפרסום דו"ח ציבורי חריף בעניין.

בממשלת נתניהו הראשונה, ב־1996, התמנה הנגבי לשר המשפטים לאחר שהשר הקודם, פרופ' יעקב נאמן, פרש מכהונתו עם תחילת החקירה הפלילית נגדו בפרשת התצהיר הכוזב (שממנה זוכה). הנגבי עמד במרכזה של פרשת 'בר־און חברון', שבה הביא לממשלה הצעה למינויו של עורך דין ירושלמי, רוני בר־און, שגם שימש מאמנו של הנגבי בזמן התמחותו במשפטים, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. החשד נגד הנגבי התמקד בכך שהטעה את חברי הממשלה, כשאמר בדיון כי שוחח על המינוי עם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק וגרם לשרים לחשוב שברק מברך על המינוי, בעוד שבפועל אמר ברק להנגבי שלא היה ממנה את בר־און אפילו לשופט שלום. בתום החקירה בפרשה המליצה המשטרה להעמיד לדין את הנגבי באשמת מרמה והפרת אמונים, אך היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין סגר את התיק.

ההרשעות הבולטות נגד נבחרי הציבור בסעיפי שחיתות

• 1979 | שמואל רכטמן (הליכוד) | שוחד (הח"כ הראשון שהורשע בפלילים)
• 1979 | שמואל פלאטו שרון (פ"ש) | שוחד בחירות
• 1982 | אהרן אבוחצירא (תמ"י) | הפרת אמונים, קבלת דבר במרמה וקשירת קשר לפשע
• 1993 | יאיר לוי (ש"ס) | גניבה, זיוף מסמך, רישום כוזב, מרמה והפרת אמונים בתאגיד
• 1997 | רפאל פנחסי (ש"ס) | העברת כספים שלא כדין
• 1999 | אריה דרעי (ש"ס) | שוחד, מרמה והפרת אמונים
• 2004 | סאלח טריף (העבודה) | מתן שוחד, מרמה והפרת אמונים
• 2005 | עמרי שרון (הליכוד) | רישום כוזב בתאגיד, עדות שקר ועבירת מימון מפלגות
• 2006 | עופר חוגי (ש"ס) | קבלת דבר במרמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד
• 2006 | נעמי בלומנטל (הליכוד) | שוחד בחירות, הדחת עדים ושיבוש משפט
• 2008 | שלמה בניזרי (ש"ס) | שוחד, הפרת אמונים ושיבוש משפט
• 2009 | אברהם הירשזון (הליכוד, קדימה) | גניבה, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים בתאגיד, הלבנת הון ורישום כוזב בתאגיד
• 2012–2014 | אהוד אולמרט (הליכוד, קדימה) | הפרת אמונים, שוחד

–

• תיק 999 // איך השתנו הזמנים שבהם נזהר נתניהו אפילו ממראה של שחיתות
• הכדור הוא מורכב // מהמונדיאל ועד האולימפיאדה: מאחורי הקלעים של הפוליטיקה והשחיתות בטורנירים הגדולים
• מיני מקסי: 20 המיני־סדרות הכי טובות של המאה ה־21 | מאת פיני אסקל