(ביקור באטלנטה, ג'ורג'יה)

אצטדיון מרצדס בנץ הוא פלא ארכיטקטוני שקשה לתאר, אלא אם כן מבקרים בו. בנייתו הסתיימה ב-2016. הוא נחשב למשוכלל ולמפואר באמריקה. עלות בנייתו: 1.6 מיליארד דולר. הוא משמש שלוש קבוצות ספורט מקצועניות של העיר אטלנטה ויארח בפברואר הקרוב את אירוע השיא השנתי: הסופרבול. 83 אלף צופים; גג נייד שנפתח ונסגר; להקפה מלאה צריך לגמוא 3.1 קילומטרים; שלושה מפלסים. גובה של 12 קומות. מספר העובדים שמעניקים בו שירות לקהל: 5,000. מפעל לכל דבר ועניין. בתעשייה האווירית, לצורך ההשוואה, מועסקים 5,500 עובדים. אורך המסך שתלוי בחלקו העליון: 260 מטר; בתחום האצטדיון 124 דוכני מזון ומשקה ו-50 חדרי שירותים. אפשר להמשיך ולהמשיך, אבל התמונה מובנת, אני משער.

שוחחתי עם בכיר בהנהלת האצטדיון ושאלתי אותו איך הקמה ותפעול של מפעל כזה הופכים לכלכליים. האצטדיון פעיל כמאה ימים בשנה. עלות האירוח של כל צופה עומדת על 30 דולר (שקלול הוצאות עובדים, תפעול וכו'). כל מבקר מחזיר סכום ממוצע של 320 דולר. מחיר הכרטיס הממוצע למשחק של הפלקונס – קבוצת הפוטבול המקומית – עומד על 210 דולר. מכאן שכל צופה משאיר בקופות הרושמות השונות של האצטדיון עוד 110 דולר. 110? נשמע מופרך, אבל ההסבר פשוט. 35 דולר בממוצע על מזון (כאמור: 124 דוכנים, ממזון מהיר מכל סוג שניתן להעלות על הדעת ועד מסעדות שבהן אפשר לסעוד ארוחה כהלכתה). ויתרת הסכום? 15 דולר בממוצע עבור חניה ו-60 דולר על מרצ'נדייז. חולצות, כובעים, מעילים, נעליים ממותגות, מכשירים אלקטרוניים, ריהוט. מה לא? הכל ממותג בצבעי הקבוצה.

עכשיו, בואו נעשה קצת מתמטיקה. 83,000 כפול 320 הם 26,560,000. ובמילים: עשרים ושישה מיליון וחצי, אלה ההכנסות במשחק אחד. נכפיל את הסכום במאה אירועי ספורט, הופעות וכו' לאורך השנה – והסכום המצטבר הוא 2.65 מיליארד דולר בשנה. בואו, עכשיו, נשקלל פקטורים של הוצאות, מיסוי, בלאי וכדומה. נפחית 60% מהסכום (זה החישוב הגס שהציע לי האיש) ונגיע ל-1.06 מיליארד דולר לשנה. הסכום הזה מתחלק בין עיריית אטלנטה, שבנתה את האצטדיון, לבין הקבוצות והאמנים שמופיעים או משחקים בו, כשהיחס עומד על 70–30 לטובת המועדון/ האמן. כך העירייה מכניסה כ-336 מיליון דולר בשנה. חישוב זריז: העירייה תחזיר את ההשקעה בבנייה בתוך חמש עד שש שנים. כשמשקללים את מספר המבקרים והתיירים מארה"ב ומהעולם, שמגיעים לצפות בפלא שהוא האצטדיון ובאירועים המתקיימים בו – ובדולרים שאלה משאירים בבתי המלון, במסעדות ובבתי העסק המקומיים – קל להבין מדוע ההשקעה שנדמית מופרכת (עלות בניית נתב"ג 2000, לשם השוואה, הגיעה בערך למחצית מעלות הקמת האצטדיון) היא מהלך עסקי מצוין עבור אטלנטה. הכלל הראשון בעסקים הוא "In order to make money, you have to spend money", ועיריית אטלנטה פיזרה את הכסף. כעת עליה לגרום לאחרים, מיליוני המבקרים באצטדיון, לפזר את הכסף שלהם. והם מפזרים.

–

עניין שלכד את עיניי במהלך המשחק הוא שבשעה שהוא התנהל – והוא היה sold out, למען הסר ספק – היציעים נדמו לי דלילים באופן מחשיד. הביטו בתמונה המצורפת, כך נראה היציע מול זה שבו היה מושבי. אומדן גס מלמד כי לפחות שליש מהמושבים ריקים. כלומר כ-27 אלף אוהדים אינם יושבים במושביהם בזמן המשחק; משחק שעבורו שילמו יותר מ-200 דולר. היכן האנשים האלה? הביטו בתמונה האחרת: היא לוכדת את אחת מתשע או עשר הגלריות באצטדיון שבהן יש מסעדות וחנויות. כלומר, כל אדם שלישי בקירוב העדיף לבלות בדוכן מזון או בקניות, במקום לצפות במשחק. ואל נא תטעו: המשחק היה מצוין. צמוד, מותח לכל אורכו. למה הם לא צופים במשחק? יש לכך תשובה אפשרית אחת, והיא מספרת את כל הסיפור הקפיטליסטי בעידן הפוסט-מודרני הזה שלנו. בעת הזו, המהות והסובב אותה התחלפו זה בזה. המהות היא הצפייה במשחק, והסובב אותה הוא סך החוויות המשלימות – מזון ומרצ'נדייז. אבל באמריקה המשוואה התהפכה. המהות הפכה להיות הסובב. רכישת חולצה של קבוצתו מתגמלת ומספקת את האוהד לעתים יותר מצפייה בקבוצה. הערך המהותי – הצפייה בתחרות והעידוד, מתוך הזדהות רגשית, של הקבוצה ושל המתרחש על המגרש – הערך הזה התחלף ברכישת חולצה. כך גם באשר לצריכת המזון. הסובב והמסובב התהפכו. פעילות הפנאי שתוכננה להיעשות בהפסקה ובמהלך ההפוגה הפכה להיות המהות עצמה. המשחק הפך להפוגה, לאתנחתא במהלך הפעולה המהותית: רכישת מזון ומזכרות.

כמה דקות לסיום המשחק מורט העצבים החלה תנועה מאז'ורית של אוהדים מחוץ לאצטדיון. "הם ממהרים לחניה, להקדים את הפקקים", הסביר לי בן שיחי. הנה עדות נוספת להיפוך הערכי בתרבות החדשה: נסיעה נוחה ומהירה הביתה חשובה יותר מצפייה במשחק, שלשמו יצאת מהבית מלכתחילה.

היפוך הערכים הזה הוא כמובן עדות גם לדרך שבה הקפיטליזם משטח את סך החוויות הרגשיות ומצמצם אותן לעונג אפשרי אחד בלבד: הוצאת כסף. רוצה לומר: הסיפוק היחיד האפשרי בעת הזו הוא הוצאת כסף וצריכה. השימוש בכסף והעברתו לידיים אחרות, בתמורה לעונג (רגעי ושטחי ככל שיהיה), הם המהות המרכזית של האדם בעידן הזה של ההיפר-צריכה. הקולקטיב והמכנה המשותף שמלכד אותו – האהדה לקבוצה – קורסים ומפנים את מקומם לסיפוק האינדיבידואלי שניתן להשיג רק באמצעות הוצאת כסף מהכיס.

למנגנון החברתי והתרבותי החדש הזה יש ביטויים נוספים. במהלך המשחק הייתי עסוק לא מעט בתיעוד הנעשה מבעד לעדשת הסמארטפון – ועם סיום התיעוד שיגרתי את תוצאות עמלי לרשתות החברתיות ולקבוצות ווטסאפ; שעה שאני תיעדתי ושלחתי ותייגתי וערכתי ושיתפתי, המשחק התנהל ואני לא הייתי שותף לו. הנה היפוך על היפוך של המנגנון – הפרט מתעד התרחשות בחייו כדי לשתף אותה עם הקולקטיב, לטובת השגת סיפוק/ אישור/ תגובה. הפעולה לא נועדה להפרות את הקולקטיב, כי אם לענג את הפרט. כך הופך הדיאלוג של הפרט עם הקולקטיב לאקט של מימוש סיפוק פרטי לחלוטין, תוך ביטול צרכיו של הקולקטיב. הפרט משתמש בקולקטיב על מנת להפיק סיפוק; והקולקטיב משיב לו בהתאם – לייק בפייסבוק או אימוג'י בווטסאפ. בנקודה הזו מתפרק הקולקטיב ומגלה את פניו החדשות: אוסף של אינדיבידואלים שהמכנה המשותף הרחב האחד המוסכם על כולם הוא שתפקיד הקולקטיב לספק את הפרט. וכל פרט בתורו מחליף סטטוס – פעם מפיק הנאה ופעם גורם הנאה, כקולקטיב, לאינדיבידואל אחר. הערך המרכזי היחיד שיכול להתקיים במכניזם הזה הוא סיפוק. 

–

נחזור לצופים שאינם צופים אלא מעדיפים לרכוש מזון/ לשתף סטורי/ למהר לחניה. אלה שרודפים אחרי סיפוק. המרדף אחר הסיפוק העצמי הופך למהות ומבטל כל פעולה אחרת. בנקודה הזו, צופה כזה צורך מזון בהיקף שמזיק לגופו ולבריאותו/ רוכש חולצה במחיר בלתי סביר (שאותה ילבש בהגיעו למשחק הבא, שבו לא יצפה כי אם ירכוש חולצה אחרת)/ מצלם סטורי לאינסטגרם שימחק את עצמו בתום 24 שעות, ועמו כל הראיות והעדויות לחיבה שקיבל/ ממהר לחניה כדי להגיע הביתה, שם יצפה בתקציר המשחק ויחווה אותו בדרך שבה היה יכול לחוות אותו וגם להיות עשיר יותר ב-320 דולר, כשהוא נינוח ומתרווח על הספה בביתו.

העת הזו – של הקפיטליזם החדש, בשילוב ההיפר-טכנולוגיה – משטחת את החוויה האנושית ומעמידה את המרדף אחר הסיפוק כערך העליון (היחיד, למעשה). אבל ככל שהמרדף אחר הסיפוק הופך לשיטתי ועקבי יותר, כך היכולת לחוות את הסיפוק, או לשמר אותו, מידלדלת וכמעט נכחדת (אם לא נכחדה). במנגנון זהה לזה של מכורים, שזקוקים להגדלה של מנת הסם או האלכוהול כדי לשחזר את תחושת הסיפוק והריגוש, כך העת הזו הופכת את כולנו לעכברים שמתרוצצים אחרי קוביית גבינה שקשורה לזנבם. אבוי, גם כשנצליח ללכוד את הזנב, נגלה שהגבינה לא שם. ואז, או אז נתחיל לכרסם את זנבנו שלנו, מתוך תקווה למצוא שם גבינה. אבל אין גבינה ומעולם לא הייתה. וגם אם הייתה, היא לא הייתה משביעה אותנו. דבר לא משביע אותנו. כל שנותר כדי לנסות להשקיט את הרעב הזה לגבינה, הרעב שאי אפשר לכבות, הוא לנסות לכרסם את המוצא האחרון לסיפוק, הדבר האחד שלא ניסינו לכרסם עד כה: את עצמנו. עד שלא ייוותר דבר, לא מכרסם ולא מה לכרסם.

–

• ד"ש מהברנז'ה // הטור של שי גולדן
• ביבי וישראל: משוואה ללא משתנה // מאת שי גולדן
• איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן