fbpx

שקר ושמו שידור ציבורי / יונתן שם־אור

0

זה נמשך שני עשורים וחצי. הגוסס שכב על המיטה של בית החולים העלוב ברוממה, מחוסר הכרה, מונשם, ובלי מבקרים. למי יש סבלנות לסבא הזקן והמשעמם שמחרחר על הסדינים. מספיק שהוא סוחט את כספי האגרה שלנו. שיגיד תודה. כל פעם שהגיע רופא עם מתווה טיפולי, ההשתוללות נשמעה בכל הארץ. ולפתע, החולה נתקף בפרצי חיים. הצעות לרפורמה נערמו עם השנים כמו ערימות התסריטים שהוגשו לערוץ הקשיש ומעולם לא הופקו. ועדת לבני. דינור. צוקרמן. חלק קטן משרשרת הרפורמטורים שניסו להציל את השידור הציבורי. שום דבר.

החולה, אמרו, מסרב לטיפול. זה היה, כמובן, נכון. עובדי רשות השידור שמקוננים עכשיו על הרפורמה האחרונה, שבאמת הרגה את השידור הציבורי, חתומים על תעודת הפטירה. הם מעולם לא הסכימו לשום דבר, ועכשיו הם מתים. אין מה לרחם עליהם. הם ראו, במשך השנים, איך העם מחסל את מדורת השבט, בכיבוי צופי. כמו צופית, הם העבירו יד על הגוף שנרטב, שתו, וטענו שזה בריא. שהעם ילך להישרדות ולאח הגדול, לקשקשת ולטמטמת, אנחנו לא מודדים רייטינג, אנחנו בעניין של איכות.

והיו להם תמיד גם הוכחות. הנה, ניקוי ראש; הנה, עמוד האש; הנה, מישל ספרא ובניו; הנה, ביקור סאדאת. אלה הישגי השידור הציבורי. מהשנים שבהם היה כאן לבד, מונופול מוחלט. זה קרה, פחות או יותר, כשהמילואימניקים של 73' חזרו מהמלחמה, ועשו בלילות של אהבה זועמת את האבות והאמהות של נערי הפייסבוק.

סותמים לנו את הפה, הם תמיד צעקו, מי יספר את האמת? הטייקונים שמחזיקים בערוצים המסחריים? איכשהו, הבלוף הזה עבד. נכון שחברת החדשות של הערוץ הראשון עושה עבודה לא רעה, ונכון שאיילה חסון וגאולה אבן, דוד ויצטום ואורן נהרי ואחרים, הם אנשי תקשורת מעולים. אבל זה עדיין לא מייצר מערכת חדשות. לא באמת. בלי כישרונות טלוויזיה במספרים דו־ספרתיים, ובלי הרבה כסף, אין חדשות. מה שיש זה תכניות מלל באולפן.

כסף אף פעם לא היה שם. זאת אומרת, בין מיליארד למיליארד וחצי שקלים, תלוי בשנה, דווקא נכנסו לרשות השידור. אבל כמעט הכול הלך ליותר מאלפיים העובדים הקבועים, מסמרים בלי ראש, שאף אחד לא יכול היה לפטר. למסך עצמו, לשידורים ולתכניות, נותרו פירורים. ורוב העובדים היו אלה שנותרו מאחור. אלה שערוץ 2, ערוץ 10 ואחרים, לא פיתו. אלה שאף אחד לא רצה. לא נעים. לא תמיד מוצדק. יש גם עובדים נהדרים בשידור הציבורי. יש אפילו כמה שאמרו לא למסחריים, ונשארו שם, מכל מיני סיבות, קביעות, ביטחון תעסוקתי, משפחתיות, אידיאל. אבל אלה המיעוט. השידור המסחרי בישראל נבנה על הכישרונות שנולדו בערוץ הראשון ועזבו. בערוץ הגוסס נותרו ועדי העובדים. היו שם 17. כל רפורמה הייתה צריכה להתעצב בהסכמה נפרדת עם כל אחד מהוועדים. זה לא קרה.

.

הערוץ החדש

כבר כמה חודשים שרשות השידור לא קיימת. החוק עבר. העובדים מפוטרים, וכמה מאות מהם יועסקו בגוף החדש שיקום על חורבות זה שמת. מי שמנהל עכשיו את הרשות הוא הכנ"ר – כונס הנכסים של ישראל, שעושה את זה לכל גוף פושט רגל. הוא ממנה לו מפרק, שמתפקד, עד ההבראה/המכירה/החיסול כבעל הבית. בינתיים, לרשות השידור גם אין כסף. האגרה בוטלה, אבל הכסף לתפעול, שעכשיו יגיע ישירות מהתקציב, מגיע באיחור, חלקית, או שלא מגיע בכלל. "זה הסוף של השידור הציבורי", שמוליק שם־טוב, היום יו"ר ועדת המדרוג ובעבר יו"ר הרשות השנייה, "ברגע שהכסף מגיע מהאוצר, הממשלה שולטת, ולא חשוב בכלל מה אומרות המילים היפות של החוק. הכסף מדבר".

המילים באמת יפות: חוסר התערבות גוף רזה ושרירי. הפקות מקור שמשקפות את ההוויה הישראלית על כל רבדיה, חברת חדשות עצמאית ומאוזנת. המנהל ייבחר בוועדה שתורכב בידי שופט בדימוס. ומי ימנה את השופט? אה. שר התקשורת. היום קוראים לו בנימין נתניהו, שמחלטר קצת גם כראש הממשלה. הכסף כבר לא יגיע מהאגרה. הרשות החדשה תפעיל שלושה ערוצי טלוויזיה. המימון, בעיקרו, מגיע מהתקציב. כמעט מיליארד שקל בשנה. נשלם, אבל לא נרגיש. במהדורת החדשות תראו את אותו יעקב איילון, את חסון ואת נהרי. נחמד. ביום שישי תפגשו בפאנל המומחים את אותו ארי שביט שימשיך לנהל מהאולפן את המדינה והעולם. לא תרגישו הבדל גדול.

כולם, כמובן, מדברים על מהדורת החדשות, על התערבות מלמעלה, על סתימת פיות. אבל מה שבאמת חשוב, מה שהופך טלוויזיה למדיום עוצמתי כל כך, אלה דווקא שאר השידורים. וכשהממשלה מכתיבה, אתם יודעים איך זה ייראה. תרבות לעם של מירי רגב.

.

מקרה טופז וזיכרונות מגל"צ

לפני כעשור נחרץ הגורל של דודו טופז. לאיש שהניע את המהלך קוראים מוטי שקלאר. אז, התפקיד שלו היה יושב ראש מועצת הרשות השנייה. הוא גר בהתנחלות, הוא חובש כיפה. הוא רצה טלוויזיה ערכית. איתרע המזל, ועל הכהונה שלו נפל תום הזיכיון של חברות הטלוויזיה. קשת, רשת וטלעד, שחילקו ביניהן את ערוץ 2. בנו מכרז. מי שרוצה לשדר, חייב לעמוד בתנאים. כל חברה שהתמודדה על הזכות לשידור, הייתה חייבת להציג את ספר התוכן שלה. כ־150 תכניות, שסווגו לפי סוגות. שעשועונים, דוקומנטרי, דרמות, מורשת ועוד. זה היה קדחתני. כל חברה הקימה מטה מיוחד. מסווג וסגור כמו הבור בקריה. נשכרו מיטב אנשי המקצוע. תסריטאים, מפתחי תוכן, בוני קונספטים, במאים. ספר התוכן היה רכיב חשוב (אם כי לא יחידי) בדרך לניצחון.

ארבעה ספרי תוכן הוגשו. כשש מאות תכניות. רבות ממה שהוצגו כ'סוגה עלית' היו רוויות ביהדות, היסטוריה ציונית, התיישבות; דרמות, סדרות, דוקו, אפילו שעשועונים. האנשים שפיתחו וכתבו את החומרים האלה הגיעו מהבועה. עם הלאטה, הכלבים, האוכל הטבעוני, הגראס, הזוגיות האלטרנטיבית. אם היו שמים שם קלפי, השאלה היחידה אחרי הבחירות הייתה מי מקבל את תיק החוץ, מרצ או חד"ש. כל אלה ניסו לרצות את שקלאר. הדיבור היה 'ההפך מדודו'. טופז עוד נחשב אז למלך של רייטינג. מה שהשליטים החדשים לא רוצים על המסך. דודו, כמובן, סולק מהמסך של קשת, והתחיל לאכול לעצמו את הלב. אסור להרביץ, לא נכון לפוצץ אנשים באלות, אבל אם כבר עושים את זה, צריך ללכת אל האחראי.

לפי החוק, הערוץ הציבורי החדש יוציא הרבה כסף להפקות מקור חיצוניות. המכרז של שקלאר יתקיים מעתה עבור כל תכנית ותכנית. תוצרי טלוויזיה שמתאימים לערוץ 20. קודם כול ישראלי. ועדיף עם כיפה. די להתנצל.

בישראל יש שתי דוגמאות משונות של שידור ציבורי. האחת, שלא נראית הגיונית, והצליחה מעבר לכל תחזית, והשנייה סבירה לגמרי, שכושלת מיום היוולדה. גלי צה"ל לא הייתה אמורה להיות מה שהיא, אבל היא אלופת רייטינג כבר ארבעה עשורים; ואילו ערוץ 1 קרס ברגע שהופיעה מולו תחרות.

מי שעשוי לפזר את התמיהה הוא יצחק לבני. כשהגיע לגלי צה"ל, התחנה שידרה 5.5 שעות, בעיקר שירים ישנים וקצת הסברה לחיילים. כשעזב, שבע שנים מאוחר יותר, זו הייתה תחנה של 24/7, עם ארבעה יומני חדשות, מבזקים, תכניות לילה, מיקרופונים פתוחים, הומור פרוע, תרבות ובידור, עברית עדכנית. איכות גבוהה משולבת במה שאנשים באמת אוהבים. זה היה פרויקט של איש אחד. מאז, הרדיו הישראלי כמעט לא השתנה. לבני יצר לו את הדנ"א בגלל ההצלחה הלא תיאמן, הביאו אותו לרשות השידור. השאלה היא למה מה שהצליח לו ברדיו לא עבד בטלוויזיה. 

"זה לא נכון לומר", הוא אומר, "שלא הצלחנו גם שם. בזמני עשינו את ניקוי ראש, את עמוד האש ויותר ממאה דרמות".

– הייתם לבד בשטח. כשהגיע הערוץ השני התחוללה נטישה. ניסו לעשות רפורמות. הגשת דו"ח.

"נכון, נדרשו רפורמות. אבל מה שעשו עכשיו בעייתי. ביטול האגרה הוא שגיאה".

– אולי לא צריך שידור ציבורי?

"צריך מקום שבו אפשר ליצור לפי קני מידה של איכות. אם זה טוב, אגב, גם הצופים מגיעים. ולא חייבים לעשות משהו לכולם. יש שכבות גדולות שכמהות לטלוויזיה ברמה גבוהה, שמעניקה משהו לנפש. זה לא יכול להיעשות בידי גופים מסחריים. וזה עובד בכל העולם".

.

תשיגו לי את שייקספיר

הדוגמה שאוהבים לתת היא ה־BBC. שידורי הטלוויזיה שלו התחילו ב־1936. בישראל, הממשלה נאנסה נגד רצונה להקים ערוץ שידורים, שנה אחרי מלחמת ששת הימים. המדינה המערבית האחרונה שהכניסה אליה את התיבה המרצדת. האחרונה. מה שהתפתח בבריטניה, עם תרבות החופש שלה, עם הדמוקרטיה, עם אהבת האמנות שלה, לא דומה לקרקע שעליה אנחנו, איכשהו, צומחים. מי שמדבר על ה־BBC כמודל, צריך לזכור את אלי גוטמן. גם אצלנו עולים למגרש 11 שחקנים, בדיוק כמו במנצ'סטר יונייטד. שם זה כדורגל, כאן זה 'גולסטאר'. 

מי שמדבר על ה־BBC כמודל צריך להקים קודם פרלמנט שבו מתווכחים, לעולם לא מקריאים מהנייר. צריך לבנות כאן תיאטרון עם שורשים שמגיעים לשייקספיר ומרלו, ספרות שמתחילה בצ'וסר במאה ה־13, ודמוקרטיה סובלנית שנבנתה במשך שמונה מאות שנים. מכיוון שזה לא קיים כאן, השידור הציבורי שנקבל, לפני הרפורמה ואחריה, יהיה תמיד מערך מיוזע של עובדים ממורמרים, שלטון בוחש ומסך שמביא לכולם את עולמם הרוחני של מירי רגב ומוטי שקלאר, ינון מגל ויריב לוין. אולי, לשם הבידור, תקבלו גם מושיק גלאמין ובני ציפר.

רשות השידור החדשה מיותרת, אפילו יותר מהראשונה. אין בה צורך. המימד הרעיוני החיובי והנכון של השידור הציבורי לעולם לא יבוא כאן לידי ביטוי. לא משנה כמה נוצות נדביק לשרוולים, וכמה ננפנף בהם, לא נמריא. ובכל זאת, את המיליארד שכבר מקציבים חייבים לקחת, אבל צריך לחלק אותו אחרת. תחנות שידור הן מוסדות. אלה מבנים מתקופות אחרות שעברו מהעולם. מי צריך עוד תחנת טלוויזיה. אנשים מתחת לגיל 25 צורכים את התכנים על הנייד. במקרה הטוב, על הלפטופ. חברות כמו 'נטפליקס' מפילות את הדינוזאורים של פעם.

זו הזדמנות להשתדרג אל העולם החדש, שטבעי לנו כל כך, במקום להיתקע לתוך חליפות העובש של מוסדות העבר. הרעיון שכסף ציבורי מופנה ליצירה מקורית איננו שגוי. באמת צריך את זה. אבל כדאי מאוד לשנות את נתיבי הזרימה. מיליארד שקל מספיקים למאות רבות של סדרות, הפקות דוקומנטריות, תכניות מיוחדות. תנו את זה ליוצרים. למפיקים פרטיים. תנו את הכסף לחברות השידור שכבר משדרות, והן יוכלו לממן בזה הרפתקאות יצירה, בלי לחשוב על הרייטינג. תנו את המיליארד לתרבות הישראלית, באופן ישיר. אולי קצת עובדים קבועים יצטרכו ללכת הביתה. לא נורא. הם הרבה פחות חשובים מאלפי היוצרים הרעבים, החצי מובטלים על בסיס קבוע, שיוכלו סוף סוף להרים את הראש.

לא רק את הראש שלהם. של כולם.

.

צילום: Thinkstock

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook