זה כבר מזמן הפך לטקס יום שישי בכפר קדום שבשומרון. מחאה על תפיסת הדרך ההיסטורית המובילה לשכם וסיפוחה להתנחלות קדומים. זה קורה בקור ובחמסין. תמיד כמה עשרות מפגינים, בדרך כלל רובם ככולם בני קדום. עניין תקשורתי גדול אין כאן. אווירה כמעט משפחתית. מוחים, שרים שירים, מיידים קצת אבנים, סופגים אמצעים לפיזור הפגנות, לעתים ירי חי, והולכים הביתה. ואיש אינו מתעניין. "סוף־סוף תקשורת ישראלית מתעניינת בנו, אחרי ארבע שנים. במה זכינו?", נשאלתי בקדומים. ולא ידעתי מה לענות. ואולי התשובה הנכונה הייתה שנכון להיום – אלה ההפגנות אולי המשמעותיות ביותר בגדה.
אל הפורטרט הפלסטיני הזה התמזג לאחרונה מראה שמשלים אותו. מחדד את ההזנחה והעיזבון של מי שהתרגלו להיות במרכז הפוקוס הערבי והמערבי. בחודש הקודם הצטרפתי למשט שיצא מכרתים לכיוון רצועת עזה. קשה היה שלא לחוש בפרדוקס. בשעה שיוון נאבקת על עתידה וכלכלתה החרבים, התכנסו כמה יוונים כדי להוציא לדרך ארבע סירות, 50 איש, שתי קופסאות של ציוד הומניטרי; מנסים לשבור לא רק את המצור, אלא חשוב יותר – את האדישות הבינלאומית ואפילו את זו הפלסטינית. ודווקא אולי ריבוי העיתונאים והעניין התקשורתי ביוון, שהתמקדו פשוט באירוע אחר, המחיש את הבעיה הפלסטינית – חוסר רלוונטיות. העולם סירב להתפעל מהמשט.
בין האנשים שהסתובבו במלון שבו שהו משתתפי המשט, פגשתי בחור מזוקן וקטוע יד שהציג עצמו בפניי. אמין אבו רשיד, אמר, פגוע שלא זיהיתי אותו. "חפש באינטרנט ותחזור אליי", ביקש, ספק מבודח, ספק נעלב. גוגל סיפר שמדובר בבכיר בחמאס חוץ, מי שאחראי בין היתר על גיוס כספים באירופה, ובעצמו בוגר המרמרה. שיחה ארוכה איתו המחישה את עומק השינוי שמתחולל בשכונה שלנו. בשנים האחרונות עסק בעיקר במתן סיוע הומניטרי לפליטים הפלסטינים במחנה הפליטים ירמוכ שבפרוורי דמשק. מי שעסק כל חייו בהתנגדות לישראל, מצא עצמו מעורב עד צוואר בסכסוך הסורי, בניסיונות תיווך בתוך המחנה ובסיוע לקורבנות מלחמת האזרחים. סדר היום המזרח־תיכוני השתנה ללא הכר. אם לרגע ציפיתי שהסטת העיסוק האישי והחשיפה שלו לכוחות מפלצתיים ירככו ולו במעט את המשטמה שהוא חש כלפי ישראל, טעיתי. גם כעת, כשהשיח אצלנו נסב כבר עשרות שנים סביב 67', בחמאס עדיין מדברים במונחי 48'. "אבו מאזן מייצג רק את עצמו ואת חבריו המושחתים", הוא אומר. "לאיש אין סמכות לשאת ולתת על פלסטין". אך גם אם הגלעין נותר כזה, הקליפה משתנה ללא הכר. מה יותר סימבולי מזה שכעת חמאס נדחף למשא ומתן על הפסקת אש ארוכת טווח, משא ומתן שכולו תוצאה של בדידות מזהרת, כזה שזועק הישרדות.
רוח דומה שמעתי גם על הסיפון בשלושה ימים ארוכים ומלאי פוליטיקה. עבור 17 האנשים בסירה, ישראל היא מדינת אפרטהייד. המונחים דרום אפריקה, נפילת הגדר, היעדר זכויות אדם, וכלא של 1.8 מיליון איש חזרו שוב ושוב, והדטרמיניזם של מי שרואים בעצמם עמוד אש לפני הקהילה הבינלאומית ניכר. "נכשלנו", כך גם אמר לי מונסף אלמרזוקי, נשיא תוניסיה עד לפני כשנה, חסידו של מהטמה גנדי. "השמאל בעולם הצליח רק פעמיים בשנים האחרונות: בדרום אפריקה ובחלק ממדינות דרום אמריקה. בכל השאר כשלנו, מותירים את הבמה לחיות של דאעש. כולי תקווה שפלסטין תשתחרר באמצעות מחאה בלתי אלימה, אחרת הטרגדיה תעצים".
שתי הסיטואציות מתכנסות לאחת. בעולם שבו דאעש ודומיו מגדירים מחדש מושגים בסיסיים ואיתם את תפיסתו של גנרל פון קלאוזביץ ל"המלחמה היא־היא המדיניות", שבו הסדר הטבעי מתפרק, גבולות נמחים, העבדות חוזרת והיוטיוב כבר מזמן הפך לספריית סנאף מזרח־תיכונית כמעט ללא תחתית – גבולות הגזרה של המחאה הפלסטינית הצטמצמו מאוד. בבזאר המזרח־תיכוני, שבו המוכרים נפטרים מסחורת מדינות הלאום, כבר קשה יותר לשווק לאומיות פלסטינית בלהט של פעם. האדישות כלפיהם נמהלת בחשש שלהם. לתמונות בסוריה השפעה על רמאללה, עיראק מורידה את מפלס האלימות בשכם, או אפילו בעזה, ואפילו ישראל כבר נראית פחות מאיימת בהשוואה לצוררים מדמשק או מאלרקה. חישוב פשוט מגלה כי הפלסטיני הממוצע נהנה ממצב כלכלי ומזכויות אדם טובים לאין שיעור משל מיליוני פליטים ועקורים מסביב. וכשזה המצב, את מלחמת העצמאות עדיף פתאום לנהל במסדרונות האו"ם, או מקסימום בהאג, לא במחנות הפליטים ובערי הגדה. פשוט כי פתאום נכנסים לפרופורציות. כי לכאוס שמסביב תכונה רעה, יודעים במוקאטעה, כמו גם בעזה – הוא עלול להיות ממאיר.
–
- מי יהיה יורשו של אבו מאזן? // מאת אוהד חמו
- אם תרצו, אין זו הגדה // כמה אמיתות לגבי הסיפוח // מאת רן אדליסט
- יש עתיד? // מה דרוש ליאיר לפיד כדי להפוך באמת למועמד לראשות ממשלה // רשימה מאת יונתן שם-אור
