השורות הללו נכתבות שבוע לפני שהבחירות הוכרעו. הפעילות בשיאה, בתקשורת הממוסדת, בשידורי התעמולה, במדיה החברתית, בכנסים וברחובות. מול הבוחר לא עומדות אלטרנטיבות חדות. אין כאן סדר יום מוגדר, תכנית שלום מרחיקת לכת או מהלך כלכלי היסטורי שמצדיק הליכה של מיליוני איש לקלפי. הבחירות, להזכיר, נולדו מתוך מאבקי אגו ויוקרה, ישראל מצאה את עצמה מופתעת ומבולבלת, וכך גם הקמפיינים המפוזרים, שנעים בין נאום של ראש הממשלה בארצות הברית, דרך בקבוקים למחזור ועד לאמירה גזענית של יאיר גרבוז. כל נושא מלך.
ובכל זאת, אי אפשר להפריז בחשיבותן של הבחירות האלה. מתחת לשכבה השטחית והרדודה של התשדירים והתבטאויות הפוליטיקאים ואנשיהם, נחשפים זרמי עומק משתנים של החברה הישראלית. אנחנו לא דנים בהם, כי אנחנו עסוקים כרגע בתוצאות ולא בתמורות. הכול נאלם בשאון הבחירות. בואו ניגע בכמה מן התהליכים הללו.
נתחיל בשיח הלאומי. הבחירות הללו, בהמשך לבחירות 2013 ובעקבות מחאת קיץ 2011, עוסקות בגורלו של האזרח יותר משהן עוסקות בעתידה של המדינה. רוב הציבור מעדיף להביא בחשבון את השיקול החברתי־כלכלי ולא את המדיני־ביטחוני. הסקרים שפורסמו מצביעים על כך באופן מובהק.
מפלגות שמבקשות להצליח מדברות היום על עתידו הכלכלי והוצאותיו היומיומיות של הבוחר, ולא על הפתרון המדיני מול הפלסטינים. הדיאלוג הרבה יותר סוציאל־דמוקרטי, וזה אולי ניצחונה הגדול של דפני ליף ממחאת 2011. זו השפה של יאיר לפיד, נפתלי בנט, משה כחלון, אריה דרעי ואפילו של יעקב ליצמן מיהדות התורה. זו הסיבה לזינוק של סתיו שפיר ואיציק שמולי ברשימת המחנה הציוני. הליכוד לא התחבר להלך הרוח הזה, לפחות על פי הסרטון שהשווה את העובדים למחבלי חמאס, וניסה למשוך את האג‘נדה לכיוונים אחרים, בעיקר איראן. אם יפסיד בבחירות, הליכוד יוכל להאשים בעיקר את עצמו ואת ההדגשים שבחר.
רוצים לקרוא את הטור המלא? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
