fbpx

שלום ירושלמי: האתגרים של בנט

0

את התסכול המצטבר שלו פרק נפתלי בנט מול פעילי הבית היהודי בטקס הרמת כוסית לפני חג הפסח. בין אם הניח שהדברים יוקלטו ויצאו החוצה (כפי שקרה) ובין אם לאו, הזעם היה כן.

בנט תקוע, תקוע עמוק, וזה בדיוק מה שהורס אותו מבפנים. מי שרצה לפרוץ את כל הגבולות ולהתקרב להנהגת המדינה, עשה בבחירות הללו צעד גדול לאחור. במקום לראות מול העיניים מפלגה ישראלית פופולרית פתוחה, כפי שתכנן, ליכוד ב' –אולי בואכה ליכוד א' – הוא פוגש מחחדש את המפד"ל  הישנה. מפלגה שקושרת לו את הידיים ואת הרגליים. "אתה רוצה להשפיע? קח את תיק החינוך", קראו לעברו העסקנים הוותיקים, והדברים נשמעים היטב בקלטת. משרד החינוך מעניין אותם. הדתות גם, כמו פעם. אבל מה פתאום תיק החוץ?

וזו בדיוק הנסיגה לאחור. בנט לא רוצה לחזור לנישות של המפד"ל. הוא חושש מהדימוי הסקטוריאלי. הוא רוצה תפקיד ממלכתי בכיר, חוצה מגזרים. להיות שר החוץ, להסתובב בעולם, לדבר אנגלית רהוטה, לומר לכולם: "שתי מדינות? זה פאסה". משרד החוץ יחזיק את בנט במעגל ההשפעה וההכרעות בקבינט, ואולי יאפשר לו לפרוץ קדימה מחדש. אבל גם אם זה יקרה (והסבירות אפסית), זה לא משנה את העובדה שבנט איבד מכוחו משמעותית.

לא מדובר רק ברשימה המצטמצמת של הבית היהודי, אלא גם בחברי הכנסת הישנים והחדשים שבה. הפעם מחציתם אינם חושבים כמו בנט ואינם סרים למרותו. אורי אריאל ובצלאל סמוטריץ' הם אנשי תקומה, יריבים פנימיים של בנט. ניסן סלומינסקי סוחב חשבון ישן וקצת מלוכלך עם בנט. מוטי יוגב הוא איש תקומה במהותו ובדרכיו, גם אם הוא נבחר בפריימריז של הבית היהודי.

ויש עוד מכה עקיפה שספג בנט – כתוצאה מהכישלון של מפלגת יחד. אלי ישי והחרד"לניקים לא עברו את אחוז החסימה, ועכשיו הם מפעילים את כל הלחץ בתוך הבית היהודי. בנט, שרצה להיפטר מתקומה, מקבל עכשיו את תקומה פלוס־פלוס. עם הכוחות הריאקציונריים הללו, הוא יודע, קשה יהיה להגיע לשלטון, אבל אין לו ברירה.

נפתלי בנט יכול להביט לאחור ולחשב איך החלומות הגדולים נגוזו ואיך חזר לממדים, ויותר מכך, לרוח של המפד"ל. בימי הפסח לבטח שבר בנט את הראש. זו לא רק פרשת אלי אוחנה שגרעה ממנו מנדטים לטובת הליכוד וחידדה את הקונפליקט בינו ובין המפד"ל. השאלה היא, האם עשה נכון כאשר חבר למפד"ל מלכתחילה? האם לא טעה כאשר דחה את ההצעות לרוץ בראש רשימת 'הישראלים', בלי קשר למפד"ל ולמוסדותיה?

הפריימריז בבית היהודי, אומרים הבכירים שם, הוכיחו שמדובר בגוף בוחר שמרני, שיעצור ויגביל תמיד את בנט. המתפקדים בחרו באיילת שקד, והרשו לבנט לשלב את ינון מגל, אבל לא יותר מזה. ראו, שוב, מקרה אוחנה. בפריימריז ההם למדנו כי הרב אלי בן דהן, ניסן סלומינסקי ומוטי יוגב יהיו תמיד עדיפים בעיניהם של חברי הבית היהודי על דני דיין, רונן שובל או ענת רוט.

בכל מקרה, הפעם יצא בנט למשא ומתן הקואליציוני בתחושה משונה. בפעם הקודמת ראש הממשלה נתניהו לא רצה אותו, ולפיד כפה עליו לצרף אותו לממשלה. הפעם נתניהו רוצה אותו – לכאורה בלבד בעת כתיבת שורות אלה – אבל בכל מקרה מסרב להעניק לו מתנות, לא כפי שצ'יפר את ציפי לבני שקפצה ראשונה לממשלתו הקודמת. איך זה ייגמר? אם לא יהיו הפתעות מרעישות, בנט יצטרך להסתפק בתיק החינוך, כפי שרוצים החבר'ה במנגנון המפד"ל. ייקח לו זמן לחשב מסלול מחדש ולראות איך שם הוא מייצר מהפכות אזרחיות, שיחזירו אותו לתודעה כמועמד רלוונטי לכיבוש הנהגת המדינה, בעתיד הרחוק יותר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook