fbpx

שלום ירושלמי: איש הטפלון שבלע את הימין הישראלי

0

נפתלי בנט יוצא מ־2014 הרבה יותר טוב מאיך שנכנס אליה. בדצמבר שעבר היה בנט בחזקת שר כלכלה, שמקומו בממשלה היה בחזקת מעשה נסים. ההישג האישי־פוליטי הגדול שלו מתחילת 2013 (ניצחון בפריימריז בבית היהודי, 12 מנדטים בבחירות) עמד להתמוסס תהליך הרכבת הקואליציה. ראש הממשלה נתניהו לא רצה אותו, ורק בזכות הברית שהשכיל לכרות עם יאיר לפיד הוא נדחף פנימה לממשלה ולקבינט המדיני־ביטחוני. על אפה וחמתה של שרה נתניהו. לראש הממשלה פשוט לא הייתה ברירה.

בנט ישב במשרד הכלכלה ועשה הרבה פוליטיקה. לאורך החודשים הראשונים שמר על הברית עם לפיד, ולחם לצדו בחוקי הגיוס והגיור, עד שהתברר כי היא מזיקה לו. מי שרוצה להיות ראש ממשלה לא צריך לטפח קרע בלתי ניתן לאיחוי עם החרדים. בנט הקפיד מכאן ואילך על קו עצמאי, תוך פזילה לכל הכיוונים.

בנט ניסה ועדיין מנסה לנווט את מפלגתו, הבית היהודי, למחוזות חדשים. הוא רוצה להפוך אותה לליכוד ב', לשלב במפלגה חילונים ובני מיעוטים ולגרוף עוד ועוד מנדטים. בדרך הוא נאבק עם השר אורי אריאל ואנשי תקומה, שמבקשים לשמור על הזהות הדתית־ציונית של המפלגה, אבל כולם יודעים מי ינצח בסוף.

במהלך השנה האחרונה ניסה בנט להציג מניירות של מנהיג לאומי, ביטחוניסט צופה פני עתיד שמחזיק בידיו את הפתרונות הנכונים. במהלך מבצע 'צוק איתן', ובעיקר אחריו, נקלע לעימות מתוקשר ולא מזיק (מבחינתו) עם שר הביטחון משה (בוגי) יעלון על סוגיית המנהרות ומהלכי הקרב האחרים. נתניהו ואנשיו סבורים עד לרגע זה שבנט שבר את כל כללי המשחק הידועים בימי מלחמה והפך את הקבינט לזירת התנצחויות יומיומית, עליה דיווחו העיתונים בהרחבה. ההתנהגות הזו גררה דעתם גם את השותפים האחרים, שהעמיקו את חילוקי הדעות ויצרו את המריבות עם נתניהו, עד שהוא נאלץ לקום ולפזר את הממשלה והקואליציה בתחילת דצמבר.

המלחמה בעזה סייעה לבנט בהיבט נוסף. הוא הצליח כנראה לגבור על יריב אחר, שר החוץ אביגדור ליברמן, במאבק על קולות הימין. ב'ליברל' סיקרנו – בתום 'צוק איתן' – מקרוב את המלחמה הקשה בין השניים.

היום מתברר, לפחות לפי הסקרים, שבנט הצליח להשתלט על כל המרחב שמימין לליכוד. הדימוי של הדתי־לייט, איש ההיי־טק שחרד למסורת היהודית אבל פותח דלת לכולם, מי שנוקט קו מדיני ברור ולא מתפשר – עדיין קוסם לרבים. ולא משנה מהי רמת מהימנותו. ליברמן, מצדו, הבין מהר מאוד מה קורה כאן וביצע תפנית חדה מרכזה, עם תכנית מדינית משופצת שמעדיפה את שלמות העם על שלמות הארץ ואת הפשרה הטריטוריאלית הכרוכה בפתרון. לתוך התפריט הזה ליברמן מוסיף גם מנות גדושות של אמינות ואחריות לאומית ו"מילה זו מילה". נראה כי בתקופה האחרונה הוא הצליח לבלום את ההידרדרות של ישראל ביתנו בסקרים.

בחזרה לבנט. עם הסקרים שמבטיחים לו 17 מנדטים פלוס־מינוס הוא הלך לברית החדשה שלו, הפעם עם ראש הממשלה נתניהו, מי שכל כך תיעב אותו בתחילת הדרך ("הם מאחדים אינטרסים ולא חייבים להיות חברים מחוץ לשעות העבודה", מסבירים אנשי נתניהו). בנט מבטיח לנתניהו שקט תעשייתי. השניים לא יתקפו זה את זה במהלך הקמפיין. אם הליכוד והבית היהודי ישיגו ביחד, כצפוי, 40 מנדטים או יותר, הם יצרפו אליהם את החרדים, חבריו החדשים של בנט, ויקימו יחד את הקואליציה הבאה. זה מה שנקרא – החיבור הטבעי. בנט יתבע במקרה כזה, או שכבר תבע (ויקבל), את תיק הביטחון או החוץ בממשלה הבאה.

וקיים, כמובן, התסריט האחר. המפלגות הבינוניות של יצחק (בוז'י) הרצוג, ליברמן ומשה כחלון מקבלות מספר מנדטים גבוה ומושכות אליהן את החרדים לקואליציה הבאה, שתחליף את זו של נתניהו. במקרה כזה בנט ישלם מחיר ואולי ימצא את עצמו באופוזיציה. ככה זה כאשר מהמרים על צד אחד.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook