fbpx

שלום (דווקא) עכשיו? | הפחדים של נתניהו // יונתן שם־אור

0

אולי יהיה שלום. ואם לא שלום, כמו שחנוך שר לאיינשטיין, אז הסדר. ואם לא הסדר, אז מתווה, ואם לא מתווה, אז שיחות, ואם לא שיחות, לפחות נדע את מי להאשים. שוב. כי כמו שאבא אבן אמר עליהם, הפלסטינים באמת לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות. ממש כמו הישראלים שלא ויתרו על שום הזדמנות לפטם את החזון הציוני בכל דונם שנפל עליהם מתוך האדמה, ושימות העולם.

המלחמות באות לארץ הזאת במחזוריות, אבל גם ציוצי השלום מופיעים בערך באותו קצב. לפעמים הישראלים ממציאים כל מיני תכניות, כמו תכנית אלון, תכנית גלילי, תכנית דיין, אוסלו, תכנית ברק, תכנית בגין (אוטונומיה), התנתקות, תכנית אולמרט. מעת לעת גם העולם זורק על המקום הזה עוד החלטה שנוצרה בחדר המורים. שקולה, הגיונית, בוגרת; אבל זה נראה כמו כתיבה ביד קטועה, הסכמי פנטום שמסדרים את המזרח התיכון כמו פעם, בימי סייקס ופיקו (ראו כתבה נרחבת בגיליון זה), לורד פיל, או המשלחת של הרוזן ברנדוט. גם אז, כשמעצמה הייתה מעצמה והילידים היו נתינים, גם אז זה בקושי עבד. כמה סיבובים עשו כאן שרי חוץ אמריקאים. בכמה כוסות קפה טוב במוקטעה הם איזנו את הספלים התפלים שהגישו להם ברחוב בלפור? וכלום. כאלם פאדי. מילים ריקות.

ובכל זאת. המשל היפה של איזופוס, על הרועה השקרן שתושבי הכפר כבר הפסיקו להאמין לצעקות הכזב שלו "זאב, זאב", עד שנטרף כשהחיה באמת באה, יכול לעבוד גם הפוך. זאת אומרת, השקרן שלנו עדיין שקרן, אבל במקום הזאב מופיעה פיית השלום. נתניהו, שאמר פעם בנאום בר־אילן "שתי מדינות לשני עמים" ומאז דמם, חוזר עכשיו על המונח בתדירות שבה אותו אוהד הפועל תל אביב אומר "אינעל העולם".

השגרה היא אם כל תבוסה. גם שגרת המחשבה. השגרה היא הנשק הסודי של התוקף. רק בחסות השגרה ניתן לפרוץ, להפתיע. לא יהיה כלום, אומרים, דרך שגרה, ומבטלים את חרחורי השלום, ומנפנפים את זבובי כותרות העיתונים, אין פה שום דבר חדש.

ואולי לא. אולי הזאב באמת מגיע הפעם. אולי פיית השלום, מטונפת מדם, שפופה מגשמי יריקות לעג, פצועה מחיצי משטמה, אולי עכשיו היא באמת באה. דמות אימים, מפחידה, שכבר לא ניתן לברוח ממנה, וכולם קופאים במקום, עד שהשלום טורף אותם. אולי.

 

דם ואש

הסכם אוסלו נחתם בחושך. השלום עם מצרים נחת על ישראל כמו חללית מהמאדים. חומת ברלין נפלה בהפתעה מוחלטת. דברים גדולים תמיד מתבשלים מאחורי הכותרות. הרחק ממסכי הטלוויזיה. רק לפעמים משהו מבצבץ. הבזק של תנועה. מילה. אמירה. או, למשל, אוסף של פעולות שגרתיות, שפתאום מומטרות עליך במקבצים תמוהים.

זה מה שקורה עכשיו. משהו מבעבע מתחת לפני השטח. משהו מפעפע. אפילו הפיגועים הקשים ממזרח והרקטות מדרום שחזרו ומרתיחים את הדם, הם עוד סימן. תמיד אויבי השלום נכנסים לאמוק כשהם מריחים אדים של הסדר.

מזמן התקבעה כאן הקלישאה על יכולות האמת של שני המחנות הפוליטיים. רק הימין, אוהבים לומר, יכול לעשות שלום, ורק השמאל באמת יוצא למלחמות. כמו כל הקלישאות, גם זו ספוגה בקורטוב של אמת. בגין, המנהיג המיתולוגי של הימין, יצא מכל סיני, שנכבש, כידוע, בידי ממשלת השמאל של לוי אשכול. אבל מאז בגין, הימין קפא. השלום והנסיגות נעשו מהמרכז ושמאלה. רבין חגג עם המלך חוסיין בערבה. אהוד ברק הקיבוצניק הוציא את הצבא מלבנון. אריק שרון, המושבניק שעזב את הליכוד, הלך קדימה בכל הכוח כדי להוציא את ישראל מעזה.

כולם מבינים, פחות או יותר, מהו מחיר השלום. ישראל תצא מרוב הגדה המערבית, יגיעו לאיזה הסדר בירושלים, והפליטים לא יחזרו לישראל. פלסטין, מצידה, תיאלץ להיפרד מחלום השיבה לצפת וליפו, להסכים למיני־מדינה מפורזת וקטועה עם נוכחות של הצבא הישראלי; להודיע לכל צאצאי הפליטים להוריד את המפתח מהצוואר ולתלותו על הקיר (הם לא באמת קיוו לתרחיש אחר) ולהצהיר שישראל היא הארץ של היהודים.

ויתורים גדולים. קשים. שני העמים לופתים זה את גרונו של זה כבר חמישה דורות. הם פיתחו מערך נפשי של לוחמים מקצועיים. שלום הוא בשורה רעה. ימים אפרוריים של חול, בלי מטרה, בלי חזון, בלי התרוממות הנפש, בלי תירוץ חיצוני לכישלון הפרטי. על מה ידברו כאן. איך נתקוף את הסמולנים הבוגדים, יימח שמם. איך נפסיק להתגעגע אל בוסתני יפו וארמונותיה. איך נחדל להלל את השאהידים. בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום. ברוח ודם נפדה אותך, פלסטין. איך נחיה בלי זה?

והאם זה יכול לקרות? דווקא עכשיו, כשכל גוש הימין מרכיב כאן קואליציה נדירה, טהורה ונקייה מכל סימן לשמאל? האינסטינקט הראשון אומר לא. אין סיכוי. למה דווקא עכשיו. מה מתרחש היום שלא קרה לפני שבוע, לפני שנה, לפני עשור, לפני חצי יובל? אנחנו יושבים שם כבר 50 שנה, למה לא עוד 50. אלוהים גדול. גם אנחנו.

 

הנאום המוזר

זה התחיל לפני כחודשיים. בוז'י הרצוג התכוון להוביל את המחנה הציוני לקואליציה עם ביבי. "אנחנו או הוא" הפך לגם אנחנו וגם הוא. שלי יחימוביץ' קפצה. כל אחד מבין שיו"ר מפלגת העבודה לא צריך תירוץ אמיתי כדי לזחול פנימה, אבל אז, משום מקום, עבד אל־פתאח א־סיסי, נשיא מצרים, נשא נאום. עיקר הזמן, 25 דקות, נשרף על השלום בין ישראל, פלסטין וכל מדינות ערב. אני מוכן להזמין את כולם לקהיר, אמר א־סיסי, כדי לעשות מה שלא נעשה מעולם. הכרה ושלום של כל המדינות הערביות עם ישראל. ואני מדבר בשם המרחב, הבהיר. קיבלתי מנדט.

זה לא נאום פשוט. זו לא אמירת אגב. לא פליטת פה שניתזת באיזה ראיון טלוויזיה בשפה זרה. לנשיא מצרים, זה נאום מסוכן. הוא ידע שיחטוף. בינתיים, למזלו, רק התקשורת המצרית ירתה, לא מתנקשים במצעד. עדיין לא.

בשפת הדיפלומטים, נאום מסוג זה הוא אמירה ברורה. לא יוצאים החוצה בהצהרה כזאת, ובפירוט כזה, אם אין כבר הסכמות של כל המעורבים. בעיקר ישראל. בעיקר הפלסטינים. כשסאדאת הזמין את עצמו לנאום בכנסת, ההסכם בין חסן תוהאמי ומשה דיין על נסיגה מכל סיני כבר היה סגור.

"אתה צודק", יוסי ביילין, סנדק אוסלו ואבי יוזמת ז'נבה, מסכים לניתוח, "זה באמת ככה. נאום א־סיסי נשמע ונראה כאילו תפרו כבר הסכם. אבל מאז לא קרה כלום, ככה שאני לא באמת יודע מה קורה שם".

@@@ אתה לא אמור לדעת. גם אתה, את אוסלו, טווית במסתרים.

"נכון. אבל אני לא רואה את ביבי ואבו מאזן מתכנסים לוועידה משותפת. הפערים גדולים מדי. קשה לי להאמין".

@@@ היה גם קשה להאמין שרבין וערפאת ילחצו ידיים ויקבלו יחד פרס נובל.

"אמת", ביילין נאנח, "אבל אם תהיה ועידה כזאת, אני אלך לשם ואעמוד עם שלט בפתח שלא יעשו אותה. היא תיכשל, והייאוש שיגיע בעקבות הכישלון יביא לתוצאות נוראיות. נתניהו ועבאס לא יכולים להגיע להסכם. לא השניים האלה".

אחרי הנאום של א־סיסי הבינו כולם למה בוז'י רוצה להיות שר החוץ. הייתה התמהמהות. שלי חסמה והתסיסה, נתניהו ראה שאין לו קואליציה עם האנשים האלה, ונדחף על ידי יריב לוין וזאב אלקין ללכת עם ליברמן. כולם התפלאו, רגע אחד הוא עושה הסדרים, ואז הוא פונה לכיוון השני, אבל אז הקשיבו לדברים שליברמן אמר ביום ההשבעה. אנחנו שואפי שלום. נאום א־סיסי היה הזדמנות אמיתית, עלינו להרים את הכפפה. כולם גם נזכרו שלליברמן אף פעם לא הייתה בעיה להחזיר את הגדה, בתנאי שזה יהיה בעסקת חבילה יחד עם אום אל־פחם.

 

רצון ופחד

מדינה לא שונה ממך. היא כמוך. גם היא זזה בתוך הווקטור שנוצר ממשיכה של שני הכוחות המנוגדים שמכתיבים את התנועה. רצון ופחד. גם היא, כמוך, מופעלת הרבה יותר מהפחד מאשר מהרצון. יש לזה סיבה מדעית. כל גוף בעולם, דומם, צומח או חי – מצבירי הגלקסיות האדירים ועד חלקיקי האטום בתוך הגרעין, מהסנדלית בצלוחית הפטרי ועד לעדר הפילים בסרנגטי – כולם תמיד יבחרו להישאר במצב שבו הם מצויים, וכאשר הם נאלצים לנוע הם תמיד יבחרו בדרך שמצריכה את הוצאת האנרגיה הקטנה ביותר. ככה פועל היקום. זה חוק החוקים. היקום לא עצלן. היקום חכם. תנועה היא אנרגיה. זה כל מה שיש לנו. זה מה שאנחנו. צריך לשמור עליה. לא לבזבז.

החלטה היא פעולה קשה מאוד. אתה לעולם לא בטוח שהתוצאה בעתיד באמת תביא אותך למקום הנכון. לעומת זאת, מול איום, פחד, תהליך ההחלטה כמעט ולא קיים. רודפים אחריך, אתה בורח. יורים עליך – אתה משתטח. אם אתה גיבור, אתה משיב אש. זהו. החליטו עליך. רצון הוא יוזמה, פחד הוא תגובה. אתה יודע היטב מה קל יותר.

זו כמובן הסיבה שרוב בני האדם גם תקועים וגם מרגישים חרא. אין להם די אנרגיה להפעיל את הרצון, אבל הם חשים היטב כי כל מה שהם עושים בחיים נובע מברירת מחדל הפחד. פחד מעוני, פחד מבדידות, פחד מנידוי חברתי, פחד מהפסד של מה שיש, פחד מתבוסה. רשימה חלקית. גם מדינות, בדיוק כמוך, ואולי אפילו יותר, מתקשות לזוז. הן מונהגות בידי פוליטיקאים, שיודעים כי כל יוזמה מסכנת את הכיסא. כאשר סר המפרי אפלבי ('כן, אדוני השר') מנסה להוריד את השר שלו מאיזה רעיון, הוא משבח אותו. החלטה אמיצה, אדוני השר. זה תמיד עובד. לו דיוויד קמרון היה מקשיב לו, לעולם לא היה יוצא למשאל ה־Brexit.

אלמלא מלחמת יום הכיפורים, עד היום חיילי צה"ל היו יושבים על התעלה. כשאין טרור, התחושה היא שהכיבוש הוא non issue. לא סיפור, בלשוננו. וכשיש אינתיפאדות, בטח שלא נזוז. מה, אנחנו נבנה להם את חמאסטן? הספיקה לנו ההתנתקות. נכון, עשרות חיילים ומתיישבים נהרגו שם בכל שנה ושנה, אבל לפחות לא ירו משם טילים על תל אביב, לפחות לא הכנסנו חצי מדינה למקלטים.

רצון לשלום אין. נותרנו עם הפחד. האם קיימים כרגע מספיק איומים על נתניהו כדי שינסה לחתור, ברצינות, לשלום עם פלסטין? האם הקיפאון מסוכן מהתזוזה? לא בטוח. בדיקת מצאי האיומים הנוכחי לא מכתיבה תוצאה ברורה. יש טרור, אבל הוא ברמה נמוכה יחסית. ישראל כבר לא כל כך מעניינת את העולם, וגם הפלסטינים לא. במרחב ערבי מפורק ומתפרק, השליטה הישראלית על פלסטין דווקא מבטיחה יציבות. אירופה לא יוצאת מגדרה. רק המנהיגים שלה, שרואים איך אמריקה מפנה ראש למזרח התיכון, מנצלת את הוואקום ומנסה לחזור למשחק המעצמות הישן והטוב. אחרי הכל, המזרח התיכון תמיד היה הצעצוע שלהם.

עכשיו יש איזו יוזמה־שמוזמה צרפתית. כל אירופה הצטרפה. גם אמריקה תומכת. לכאורה. אבל בינתיים, בין ועידת שרי החוץ שכבר נערכה ועד חודש נובמבר, שבו כולם יתכנסו שוב כדי להכין את ההחלטה המדינית שתסיים את הסכסוך, בריטניה עשתה את תרגיל ההתנתקות שלה. לא בטוח שיש להם עכשיו ראש, למה להשתמש בביטויים אחרים, להתעסק עם היהודים והערבים מהארץ הקדושה.

האמריקאים, למרות שהורידו רגל מדוושת הגז, לא יסכימו למהלכים, בטח לא לחתימות על הסכמים, בלי שהם יושבים בראש השולחן. מה פתאום צרפת תעשה פה שלום. בכל זאת, אלה הם שהשקיעו כאן עשרות שנים ומאות מיליארדים. בכל זאת, למרות ההתכנסות פנימה, הם עדיין המעצמה העולמית הגדולה.

נותר העולם. הרחוב. הרשת. הקמפוסים. המפגינים שצועקים Free Palestine. אבל אף כתב לא עושה זום אאוט כדי להראות שמדובר בקומץ של צעקנים, הבולטים בהם מוסלמים. אז כן, יש רוג'ר ווטרס. יש כמה זמרים שלא באים. יש גם קצת BDS, פה מבטלים איזו הזמנה לפרופסור מהחוג למדעי הרוח בבאר שבע, כמה סופרמרקטים בצפון שוודיה מחביאים את המוצרים מישראל בעומק המדף התחתון. זוטות. זה לא מזיז את גרף יצוא המיליארדים שלנו. אפילו J Street, הפייסני, הליברלי, הפוסט־מודרני, ארגון היהודים באמריקה שמנסה להתחרות באייפאק האימתנית, קיסרית וושינגטון, לא ממש מאיים. כמו ההיפים של שנות ה־70 שבגרו ועברו לוול סטריט, גם אלה, בעוד 20 שנה, יהיו כמו ההורים שלהם באייפאק.

נשאר אובמה. הוא לא סובל את ביבי. בחודש נובמבר יש בחירות, אבל הוא עוזב את הכיסא רק בינואר. מה שלא יעשה באותם חודשיים וחצי לא יפריע לנשיאה שכבר נבחרה. יש לו גם פרס נובל לפירעון. הוא יכול, אם רק ירצה, להורות לשגרירה שלו במועצת הביטחון באו"ם לא להפעיל את הווטו, כאשר יצביעו על הכרה במדינת פלסטין. זו התכנית של אבו מאזן. אם זה יקרה, אפילו גושי ההתיישבות יישארו אצלו. קווי 67' יקודשו.

אה, וישנו גם העניין המוסרי. כיבוש של אוכלוסייה אחרת. שירות צבאי שמקשיח ואוטם את נשמות החיילים. ירי על מחבלים גוססים. נטרול ילדות עם מספריים. אימפריאליזם עקום, שבו הקולוניה נמצאת מעבר לגדר, ובמקום לייצר לנו הכנסה או תועלת, מוצצת לנו גם את הדם, גם את הכיס ומשחיתה לנו את הנשמה. אבל אלה דברים שפועלים רק על נפשות שנמצאות במרחב העצום המשתרע בין מרצ ל'בצלם'. את מי זה מעניין.

.

רוצים לקרוא את הרשימה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית.

.

שלום, דווקא עכשיו? | פרויקט מיוחד | חלק ב: משחק מלחמה: נכנסו לנעליים של נתניהו, אבו מאזן, אובמה, בנט, פוטין ואחרים והשקנו את 'ועידת קהיר'

.

איור: דניאל גולדפרב

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook