אני אוהב את עצמי. לפעמים.
אני אוהב לצלם את עצמי. אבל אני מוחק את רוב התמונות של עצמי שאני מצלם, כי אני לא אוהב את עצמי. המצולם. ואולי יותר מכך.
אני אוהב אמנות. וספרות. וקולנוע. וטלוויזיה. ומוזיקה. ובאופן כללי הקדשתי את מרבית חיי לתרבות ולעניינים דומים לה. אני בעל חשבון אינסטגרם (shaigolden1). אני מעט מכור לאינסטגרם. אחרי הכול, הוא משלב בין שתי האהבות הגדולות שלי: אני וצילום של עצמי. גם בין השנאות הגדולות: אני והתבוננות בתצלומים שלי. וגם, בעצם, את מה שאנשים חושבים עליי. גם את זה אני שונא. לא את כל המחשבות, של כל האנשים. אבל בטח את המחשבות הרעות. לפעמים גם את הטובות. אבל אמנות אני תמיד אוהב. ללא סייג וללא תנאי. אוהב. אולי היא מאירה לי חדרים סמויים בנפשי שאני אוהב. אולי היא המקום היחיד בו אני מרשה לעצמי להתרגש ולהתפעם באמת. אולי היא הוכחה – נוספת – מוחצת עבורי לקיומו של אלוהים.
אז החלטתי לשלב בין כולם: אני, הצילום שלי את עצמי, אינסטגרם, האמנות והאנשים שמנגד לי, אלה שמשקיפים, מתבוננים, שופטים. וגם אוהבים. והתחלתי בפרויקט צילומי סלפי מחווה לאמנים וסופרים והוגי דעות ומוזיקאים ועוד אנשים ונשים מתחומי תרבות ורוח אחרים. ואני עוסק בו כבר כמה שבועות. והוא מרגיש כמו יצירה, כמו מעשה אמנות, אבל גם כמו השתוללות נרקיסיסטית וגם כמו התקף אובססיה חמור, בוודאי מוגזם. אני חושב שהוא מרגיש לי בדיוק כמו עצמי. לטוב ולרע.
רוצים לקרוא את טורו המלא של שי גולדן? הירשמו לקבלת גליון מתנה
