fbpx

שחור־יותר זה השחור החדש // הטור של שי גולדן

0

אני מאזין בימים האחרונים בלולאה נצחית לאלבום האחרון של לאונרד כהן –You want it" darker". אף פעם לא הייתי חסיד נלהב מדי של כהן. הערצתי את כישרונו הכביר למילה הכתובה ולאיכות השאנסיונרית הנדירה של ביצועיו; והבנתי, גם כשלא נסחפתי אחריו, שהוא גדול שבגדולים ויוצר שמעטים כמותו. והנה, לאחר מותו, ובעידן המבורך הזה של אפל מיוזיק, החלטתי להאזין לאלבום האחרון שלו, ששוּלח אל העולם חודשיים לפני מותו, ולחפש בו סימנים להכרתו של אדם זקן ואמן בסוף דרכו שהמוות מאותת לו שהגיעה שעתו.

אני מוכרח להודות שאפילו שציפיתי לאלבום סיכום לא האמנתי שאמצא אלבום פרידה מרהיב ונוגה ומטריד שכזה. אלבום שכל כולו חשבון נפש נוקב של כהן עם אלוהיו. שיר הנושא הוא כתב תוכחה מצמית של כהן בפני אלוהיו. "אם לך התהילה אז לי הבושה" (תרגום חופשי), "אם אתה המרפא אז אני שבור ופגום / אתה רוצה את זה אפל יותר / ואנחנו הורגים את הלהבה". וכך זה ממשיך: נאצת תוכחה נוגה ומלאת אשמה על אל שמבקש תהילה וכבוד ויוקר, אבל משתעשע בעולם ובוחר באפלה על פני האור. מיליון נרות כבים בשיר הזה של כהן, מיליון אהבות שלא נושעו. והוא מסכם בעברית (ובקריאת חזן) – "הנני", ובמילים "I'm ready, my lord". אני מוכן, אלוהיי. כהן נפרד מהעולם מתוך ייאוש ואכזבה גדולה. העולם שהוא משאיר אחריו הוא עולם טובל בפחד, בטקסי הוצאה להורג אכזריים, ובעיקר במותה של הלהבה.

והוא נפרד גם מהמוזיקה ומהקהל שלו בשיר "Treaty". "הלוואי", הוא אומר, "שהייתי יכול לחתום על הסכם בין אהבתי לזו שלכם". אבל גם האהבה שהוא קיבל מהקהל; גם האהבה שביקש לתת ולהעניק למוזיקה – נכזבה. זה מוטיב חוזר ביצירה של כהן – תחושת החידלון במפגש עם הקהל. בדידות גדולה של היוצר, שהמוזיקה היא כל חייו, אל מול קהל שלוקח ממנו רק את המעט והשטוח. "But you don't really care for music, do you?", הוא סונט בקהל שלו, בהמנון המפורסם ביותר שלו – "הללויה". והוא סונט בהם אחרי שהוא משתף אותם בכך שדוד המלך מצא אקורד סודי שנעם לאוזניו של האל. אבל בעצם, מה אני מבזבז את זמני עליכם? אתם הרי לא שמים קצוץ על מוזיקה. "Treaty", שנועל את האלבום בעיבוד לירי שובר לב, הוא גם סגירת מעגל עם "הללויה" וגם עם כל מדליקי הנרות בהופעותיו. בסופו של יום, כהן יורד מהבמה בתחושה שעמלו ויצירתו היו לשווא, כי הקהל הוא הקהל הוא הקהל, ואין דרך של ממש לדיאלוג בין האמן והאמנות לבין הקהל.

בשיר אחר, "Leaving the table", הוא נפרד מכל אהבותיו ומהאהבה בכלל. "אני עוזב את השולחן / אני יוצא מהמשחק", הוא שר, בקולו הנמוך, שנשמע כמו לחישה של אדם גוסס. הוא ניסה לאהוב, והשקיע בכך כל כך הרבה מחייו ומיצירתו, אבל גם בזה הוא נכשל. מריאן, סוזן, כל המוזות, כהן קצת מתבייש בעצמו על שנתן כל כך הרבה מאהבתו להן. ועכשיו, כשהוא מפוכח ונעדר כל אשליות לגבי האהבה, הוא קם מהשולחן.

וכך זה ממשיך, רצועה אחר רצועה. ואין באלבום הזה ולו סדק אחד שדרכו האור יכול להיכנס. אפילו לא אחד. אבל כהן שלם עם עצמו. הסוללה שלו התרוקנה ואין לו שום מטען פנימי לשוב ולמלאה.

וכאמור, האזנתי לאלבום הזה שוב ושוב. דבר פטירתו של כהן הובא לידיעת העולם יממה לאחר שנודעו תוצאות הבחירות באמריקה. ויומיים לאחר מכן התפוצצה פרשת הצוללות ועמה כל הרעל הישראלי הרגיל, שמתפשט במהירות – ולובש צורות שונות, אבל גם דומות מאוד – ואז הארץ עלתה בלהבות והאש אחזה בשדות ובבתים ובלבבות האנשים, ועמדה תחושה ועמד דימוי של אפוקליפסה באוויר, של קצת סוף העולם, גם אם זה משודר בטלוויזיה.

וחשבתי לעצמי שכהן כתב רקוויאם לחייו שלו ולעולם כפי שהוא הבין וחווה אותו, ושהרקוויאם הזה מתנגן בלבבות של הרבה מאוד אנשים, בכל רחבי העולם. תחושה אפופת מחנק, כאילו אי אפשר עוד להימלט אל מערת האסקפיזם המוארת באור מלאכותי ומחוממת בכוח החשמל. כאילו המציאות אינה ניתנת עוד להתעלמות ולהכחשה. וכאילו אנו צופים בעצמנו נכנסים לישורת האחרונה של תהליך ההשמדה העצמי האיטי, שהוא קיצור תולדות המין האנושי במאה ה־20. וכאילו המאה ה־21, שאליה נכנסנו בבעתה כה גדולה מפני באג 2000, רק בת 17, וכבר אפלה וחשוכה ומפחידה בהרבה. וכאילו אין לאן לברוח, אפילו לא לאמריקה של קפקא ולאמריקה של הוליווד. כי גם לאמריקה אין עוד לאן לברוח מפני עצמה.

אני חושב שלאונרד כהן סיכם את השנה הזאת נפלא ומדויק, כמו גם את התקופה הזאת כולה: "You want it darker". ואם זה מה שאנחנו רוצים – זה בדיוק מה שנקבל. ואין שום סיבה, אפילו לא אחת, להיות אופטימי עם הכניסה ל־2017. אנחנו הורגים את הלהבה. ובשנה הקרובה גם נבין ונרגיש ונחיה את מה שזה אומר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook