"אם מישהו מתגרה בך, אתה חייב לתת מכה כדי שהוא לא יחשוב על זה שוב. אף פעם אל תחכה – תמיד תתחיל ראשון". תפיסת הכוח הכה פשוטה הזו, מה שאביגדור ליברמן מגדיר לא פעם כחוויה המכוננת של חייו, הייתה הלהיט של הערב הקריר בינואר 2015. טראומות הילדות של איווט בן השש, שנאלץ להגן על עצמו מפני חבורות פרחחים ובריונים בקישינב, הפכו בהמשך למשנה פוליטית ואידיאולוגית סדורה, וריתקו את הקהל שהתקבץ על כיסאות פלסטיק בדירה בלב יפו. "את מי אנחנו מעריצים – מישהו חלש והססן או מישהו עשיר, חזק, בריא? אותו דבר כמו מדינות: למה אף אחד לא שולח טילים על סין או על רוסיה? כי לאף אחד אין אשליות מה תהיה התגובה".
זו אמנם שכונת ילדותו, אבל לא ממש מגרש ביתי, רחוק מאצטדיון טדי – דירה יוקרתית בלב עג'מי שבקלות הייתה יכולה לארח גם מסיבה תל אביבית אקסקלוסיבית; עשרות צעירים בני 20– 30, אנשי עסקים, יוצאי סיירת מטכ"ל, סטודנטים בבינתחומי. רובם נראים אבות־טיפוס של מצביעי יש עתיד, אבל הם נכבשים בקסמי הפרגמטיזם הביטחוני והמנטרות הכוחניות, מהנהנים בהסכמה עם מוסר המלחמה הנוקשה והמאצ'ואיסטי שלו, גומעים בכמיהה את הקריאות להנחית מכה קשה על חמאס וחזבאללה, ועיניהם רושפות למשמע אזהרותיו האפוקליפטיות )או המפוכחות(, שמבצע רביעי בעזה הוא רק עניין של זמן. מישהו הזכיר ציטוט של פרנק אנדרווד מ'בית הקלפים', ואמר שליברמן אומר את זה בשפה פשוטה יותר; "למי שמבקש להתקדם בשרשרת המזון", מלמד אמן המניפולציות והספינים בסדרה, "יש רק חוק אחד: לצוד או להיטרף". ליברמן מכיר את אנדרווד, אך בינתיים מעדיף לצטט את ז'בוטינסקי, ולהלל את התפיסה של "גאון ונדיב ואכזר".
הוא חורג ממנהגו ומגיע לחוג בית, הוא מודה בחיוך גאה, רק "כי עמוס ביקש". עמוס הוא עמוס ליברמן, בנו הסטודנט בן ה־24, שמפגין נוכחות הולכת וגוברת בקמפיין. הוא פרצוף מוכר בסצנת חיי הלילה התל אביבית, שביקש ואף ארגן את האירוע, ואיווט "לא יכול להגיד לו לא". חודשיים לתוך מערכת הבחירות וחודש לאחר פרוץ פרשת השחיתות הציבורית, העייפות ניכרת על פניו, אבל תוך כמה סיסמאות פיקנטיות, בדיחה או שתיים, הוא מגיח במלוא עוצמתו ויורה לכל הכיוונים. "הפכנו לפלפים – 50 יום לא הכרענו את חמאס וגם לא את חזבאללה", "הפלסטינים זה רק כאב ראש – אני חושב מה טוב ליהודים", וכמובן "חנין – רק לג'נין. תעופי וזהו! אין לך מה לדרוך על האדמה הזאת".
בניגוד לטון הקשוח והמתלהם של הצהרותיו, הוא קשוב ומשיב בנינוחות לשאלות. מתשובה לתשובה עוד ועוד כפות ידיים מורמות, וגם הוא משתחרר, אולי אפילו נהנה. השאלות, ברובן, מדיניות וכלכליות, מאפשרות לו להפליג במחמאות על עצמו כ"שר הכי מקושר באירופה ובארצות הברית", לספק הצצה מאחורי הקלעים למאבק על הוויזות מרוסיה ומאוקראינה, להכריז כי אסטרטגיית העל צריכה להיות שמירה על מדינה יהודית – ולהלל את נפלאות ההזדמנויות והאפשרויות שבפתיחת שגרירויות בריאד, אבו דאבי וכווית. במשך שעה וחצי כמעט ולא נשלפו מסכי סמארטפונים, והקהל צפה בדריכות בשואו; שאלו אותו על היחסים עם סין ועם רוסיה, על איום הגרעין האיראני, על חלוקת העוגה, אפילו על עצמאות כורדיסטן. רק על דבר אחד לא שאלו – שחיתות.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליוןה המודפס.
