מדי שנה, עם הדלקת המשואות בטקס יום העצמאות בהר הרצל, מתנגנת ברקע שירת המקהלה: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". אכן בתש"ח לא נקרע לנו הים ולא מצאנו פך שמן, אבל זכינו לנס גדול, משמעותי לא פחות. בראשית המאה ה־19, כששלח הגאון מווילנה את תלמידיו לארץ ישראל, הורה אותם כי גאולת ישראל בעת החדשה תבוא בדרך הטבע. מאז בתהליך נמשך, הכל נראה כהולך ומתפתח לגמרי בדרך הטבע. כך היה לכאורה גם בתש"ח.
הנס לא התגלה באותות ובמופתים, אבל התגלה במלוא מובהקותו בגודל ההנהגה שביטא בן־גוריון. העובדה שבשעה הגורלית – כמוה לא היתה בחיי עם ישראל מאז כישלון מרד בר כוכבא – עמדה לנו הנהגה בעלת שיעור קומה היסטורי, אינה מובנת מאליה. התלכדות אקראית כזו בין שעה גורלית לבין מנהיגות הראויה לגודל השעה, היא תזמון מיוחד במינו.
מה שחשוב לא פחות הוא העובדה שאל הרגע הגורלי – למאבק הקמת מדינה תוך סערת המלחמה – הגיע בן־גוריון במוכנות אישית מבוססת היטב. הוא היה שם בתפקידי ההנהגה מרגע התייצבות שלטון המנדט הבריטי ב־1920. התעצב כמנהיג בכל הצמתים הגורליים לקראת המדינה שבדרך, בהם מבחני הביטחון הקשים במאורעות 1929 ו־1936–1939, שלמעשה הכינו את הנהגת היישוב ואת הכוח הצבאי היהודי, בהדרגה, למבחן הגורלי בתש"ח.
התנהלותו הדומיננטית כקברניט, לפני ובעיקר בזמן מלחמה, ענתה באורח מופתי לכל הממדים המוכרים כמכוננים ניווט אסטרטגי ברמה הלאומית, ובראשם זיהוי מבעוד מועד של תפנית אסטרטגית מתהווה והנחלתה כתפיסה כוללת למערכת המונהגת תחתיו. כבר ב־1946 זיהה בן־גוריון את העתיד להתרחש ותבע שינוי מוסדי בתרחיש הייחוס להתכוננות למלחמה. לא לחימה נגד כנופיות מקומיות, אלא היערכות להתמודדות עם פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב. זיהוי זה חולל שינוי קריטי בהכנת ארגון ההגנה והיישוב למלחמה העומדת בשער.
ב־12 במאי 1948, יומיים לפני ההכרזה, הציג בן־גוריון את הערכת המצב האישית שלו למנהלת העם – במודעות מלאה למשמעות הסיכון הכרוך בהכרזת המדינה, ובהכרת משמעות האיום למתקפה רבתי מיידית של צבאות ערב בכל גבולות הארץ. הוא תיאר בפיכחון מלא את העומד להתרחש בשלושה תרחישים אפשריים, השלישי מסוכן מכולם:
"גם הערבים יגדלו בכוחותיהם וגם אנו. תהיה לנו מערכה לא קלה ולא בלי אבידות. ואני קודם כל חושש למוראל שלנו – אולי יהיה תמוה בעיניכם, אנו פונקנו אולי יותר מדי עד עכשיו (…) לדעתי אנחנו עומדים בפני מערכה קשה. ואנו צריכים להיות מוכנים לאבידות קשות. גם אבידת נקודות גם אבידת אנשים" (בן־גוריון, 'בהילחם ישראל').
בחוכמה שלאחר מעשה, בוודאי לאחר 70 שנים, מן המקום שבו אנו עומדים בימינו, נראה כי כתובת ההצלחה הייתה כתובה בבירור על הקיר. ההחלטה להכריז על הקמת המדינה באותה השעה נראית כיום כאפשרות הבלעדית שאין נכונה ממנה. אולם באותן שעות קשות, בעיצומם של אי הוודאות וגלי החרדה, היה ברור לכולם כי דבר אינו מובטח.
בשנת העשור להקמת המדינה כתב בן־גוריון: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית ובנתיב הייסורים". הנס סביבנו מגולם מאז בגלוי ובסמוי במה שממשיך להתחולל כאן בשלושת נתיבים אלה.
.
.
צילום: פרד צ'סניק, באדיבות ארכיון צה"ל ומעהב"ט
