אחד הדברים הראשונים שחשבתי עליהם כשעמדנו ברחבת הדשא הקטנה בתוך המרחב הפסטורלי להחריד של מכמורת, כאשר הים היפה הזה נשבר לנו מרחוק, הוא שכמעט אין פה "אנשים רגילים". מה הכוונה "אנשים רגילים"? אלה שניגשים לומר לך איזו מילה טובה אחרי טקסט, אלא שמושכים כיסא מהשולחן לידך ומתיישבים לידך ולמשך דקות ארוכות מספרים לך על הרעיון המבריק שלהם שאתה חייב לכתוב עליו, אלה שאתה משפיע עליהם, אלה שאתה חושב לעצמך שכשהם ישמעו שאתה מת, אולי ייקחו את האוטו ויבואו להלוויה שלך. הצרכנים. אלה שאין להם אינטרס מובהק בקשר איתך, אלה שלא רוצים לבקש עצה או קישור, אלה שפשוט שומעים אותך או קוראים, ועל ידי כך מרגישים קשורים. אני בטוח שמוטי קירשנבאום פגש כאלה מדי יום, אני בטוח שלפעמים הם אפילו צפרו לו בצומת וסימנו לו עם האגודל כאילו כדי לומר שהם "מרוצים ממנו". ובכל זאת, כמעט כל פרצוף שראיתי, גם כאלה שלא זיהיתי, היו נראים קשורים לביצה המסוימת הזו של התקשורת והתרבות הישראלית. חוץ מהם, היו כמה מהתחום הזה של הצפרות והטבע. למשל, בחור דתי עם בטן גדולה שכוסה על ידי חולצת טריקו עם הדפס של ציפורים. "כדי שלא נטעה", אמר לי מי שזיהה אותו מראיון באחד הערוצים. יש כאלה שיודעים למצוא לעצמם עבודות מושלמות באמת, הוסיף.
חשבתי על אריאל זילבר, ראיתי אותו, עם חולצה לבנה, זקן ארוך וכיפה שחורה גדולה של המשיח, עומד בפינה, עומד מתחת לעץ, מדבר בהתלהבות. חשבתי על מה שיש בסוף, אחרי הכול ואחרי כל המילים הגדולות, המוצדקות, האלה שנשפכו בלי סוף. גם שם, בהמתנה ההיא ליציאת מסע ההלוויה, עדיין המשיכו להישפך לכל מצלמה שהופיעה פתאום. בסוף, מעבר לכל זה, הסיפור האמיתי של מוטי קירשנבאום, או אולי נכון יותר לכתוב: משל מדויק לפענוח הדמות הזו, לנגיעה אמיתית בה, זה הקשר הזה עם אריאל זילבר. וחשוב להדגיש כבר עכשיו: אין כאן הספד של קירשנבאום. מלבד ראיון אחד, טוב ומפרגן אצלו, לא הכרתי אותו. הטקסט הזה מבקש להתבונן בהתרחשות הזו, ערב חג הסוכות תשע"ו, יומיים אחרי יום כיפור, במרחב הכאילו מנותק הזה, הכאילו עבר מן העולם, של מכמורת. "כאילו אין כאן נובורישים", אמר מישהו והתכוון לבתים החד־קומתיים הרחבים, לתחושה הזו של איזו אטיות באוויר, לתחושה הזו של אליטה שלא עסוקה כל הזמן בלהחצין את הכסף שלה, את הכוח. זה שעמד לידו אמר: "היום בישראל אין מקום שאין בו נובורישים. הפנטזיה של הנובורישים זה לגור איפה שכאילו אין כאלה".
*
והעניין הזה של זילבר נראה עניין ששווה להתעכב עליו. כל השאר פחות או יותר נראה אותו דבר, צפוי, המינגלינג מנגן את עצמו על אוטומט. מערוץ 1 לערוץ 10 ובחזרה. "אנשי הפנסיה התקציבית", קרא להם מי שהיה איתי, וסימן בראש על אדם מבוגר בכובע קש לבן מוצץ סיגר תוך כדי שיחה עם מוטלה שפיגלר. ואני נזכר איך בשנים האחרונות "לונדון וקירשנבאום", ובעיקר קירשנבאום עצמו, היו בית חם לחזרה של זילבר אל תוך המיינסטרים הישראלי. קירשנבאום הוא גם זה שהציג את זילבר כשהאחרון קיבל פרס על מפעל חיים מאקו"ם. והרבה כתבו על החופש של קירשנבאום, על העובדה שידע להילחם עבור הדברים שהאמין בהם, ואני חשבתי שהקשר הזה עם זילבר ממחיש משהו יותר עמוק מהרעיון הזה של החופש הפוליטי והיכולת לומר את דעתך ולקדם את הרעיונות שלך ולהיות נוקב. חשבתי שהקשר הזה עם זילבר ממחיש באופן עמוק את ההבנה המיוחדת של כל הרעיון הזה של חופש, את כל הרעיון הזה של "חיה ותן לחיות", של האפשרות שלך להיות מי שאתה, ואת האפשרות להכיל מורכבויות.
אותו דבר חשבתי גם כשירון לונדון סיפר על כך שהוא תרם יער לקרן הקיימת לא מזמן, שהוא תלה את התעודה הזו של הקרן הקיימת על הקיר. חשבתי על זה שיש משהו יותר עמוק מימין–שמאל. בדיוק כמו שחשבתי על היכולת לעשות סרט מעריץ על אהבת הארץ של עמוס קינן ונעמי שמר ביחד ("אל בורות המים"). הרי הכול נובע בעצם מאותה נקודה, הכול נובע בעצם מאותו רעיון. ובמרחב הזה שמול בית הקברות של מכמורת, כשהשמש קפחה על הראשים, כשראיתי כתבת תרבות אחת מזילה דמעה תוך כדי ההספדים, רשמתי לעצמי: חברה אחת, לא מגזרים שונים עם אינטרסים שונים שמושכים כל אחד לכיוון שלו. והרעיון הזה הוא רעיון חשוב, הרעיון הזה, אם נרצה, הוא באמת תודעה של טלוויזיה עם ערוץ אחד, תודעה של איזה תמהיל מרוכז שגם אם הדיר – והוא הדיר – קבוצות בתוך החברה הישראלית, עדיין הייתה תודעה רחבה, מקיפה, של תרבות ושל מקום. ואריאל זילבר, אם נרצה, לא משנה מה יש לו על הראש, לא משנה הזקן, הוא "מקום". בדיוק כמו שמכמורת היא "מקום". ועמוס קינן עם נעמי שמר משוחחים באיזה מעיין זה קודם כול "מקום", נקודת אחיזה. וחשבתי על זה שעיקר הכוח של קירשנבאום כאיש טלוויזיה הייתה תמיד לדבר על ה"מקום" מתוך המקום, מתוך העמדה הזו שרואה את עצמה כחלק, אבל גם יכולה להיות מספיק בטוחה בעצמה כדי לקחת חצי צעד החוצה ולהסתכל משם. זה גם אולי מקום הציוניות שלו, חשבתי לעצמי. השיח הישראלי החדש לא מכיר ציניות. הוא נע בין היסטריה לאדישות. כלומר, בין חרדה לניכור.
*
חשבתי לעצמי, עוד לפני שמת, וגם שם בבית העלמין של מכמורת, כשהגופה שלו עמדה ומסביב הקהל התחלק בין אלה שהיו "נסערים" לאלה שהמשיכו "לעבוד", שנראה שקירשנבאום לא היה אדם שבאמת יכולת לגעת בו, כלומר לא היה מישהו שיכול היה להרגיש שהוא חבר שלו, וכשהוא שמע על המוות המטורף הזה הרגיש צורך לקחת את האוטו ולבוא. וזה לא טוב או רע. זה עניין של אופי. עוד חשבתי שמה שהתקשורת הישראלית זקוקה לו עכשיו, מה שחסר לה יותר מכל דבר אחר, וזה גם אולי מה שאיפשר את קירשנבאום, זה הידע הרחב. היכולת להבין לעומק את המציאות האנושית, היכולת להיות פמיליארי כמעט עם כל דבר. עם ובלי קשר למוות הזה.
וחשבתי שקירשנבאום הוא נציג מובהק של אמריקה בישראל. לא "ניו יורק", לא נוירוטיות. רכב גדול, שפה בוטה, כובע בוקרים, כוס יין טוב, אומצה על המחבת. סבלנות של להתבונן על המציאות שעות על שעות. ההבנה שבלי התבוננות אי אפשר ללכוד דברים באמת. משהו פוקנרי, חשבתי לעצמי, פתאום, אחרי שהאנשים התפזרו, באוטו. ובחוץ היה שקט. ושוטרים משועממים עמדו בצומת לכיוון תל אביב, ורכב שעבר לידי צפר, הנהן עם הראש. וחשבתי לעצמי שכבר כמעט ולא ניתן למצוא ספרים של פוקנר בחנויות.
.
צילומים: רמי שלוש, הארץ
.
הטור של יאיר אסולין מתפרסם מדי חודש ב"ליברל". לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
