רחוב ראשי בעיר סלמנקה, ספרד. שיירת מכוניות משוריינות מתקרבת לאִטה לכיכר העיר. מאחת המכוניות יוצא נשיא ארצות הברית מוקף שומרי ראש ומתקדם לעבר בימת הנואמים. על הגגות עומדים צלפים. מוזיקת הרקע הופכת קצבית מרגע לרגע. הנשיא עולה לבמה אל מול דגלי ספרד שמתנפנפים בקהל. רגע לפני שהוא מתחיל בנאומו הוא פורש את זרועותיו לצדדים, מחבק את תשואות ההמון. שתי יריות נשמעות לפתע. הנשיא סופג את הכדורים בפלג גופו העליון ומתמוטט. ראש מערך האבטחה קופא על מקומו. מפיקת הטלוויזיה המנוסה מתאבנת. האזרחים הספרדים נתקפים פניקה. כאוס.
סצנה אפקטיבית זו עומדת בלב הסרט 'שמונה צדדים לאמת', המתאר את ניסיון ההתנקשות בנשיא האמריקאי הבדיוני הנרי אשטון מנקודות מבט שונות: של מפיקת הטלוויזיה (סיגורני וויבר), שנמצאת בתוך ניידת שידור סמוך לזירה; של מנהל מערך האבטחה (דניס קווייד), שחוזר לשורות הביטחון לראשונה מאז פציעתו בעת ניסיון התנקשות קודם בנשיא; של תייר המתעד במצלמת וידיאו את האירוע (פורסט וויטאקר); של הנשיא האמריקאי עצמו (וויליאם הארט); וזוויות נוספות, כולל אחת שמשלבת בין כולן בניסיון למצוא את האמת האחת.
הסרט, שיצא ב־2008, זכה לביקורות פושרות. כמה מבקרי קולנוע אף טענו כי ישנו מצג שווא באשר למספר נקודות המבט כיוון שיש שם חמש או שש ולא שמונה. אולם 'שמונה צדדים לאמת' מצליח לגעת במדויק בשני רבדים המאפיינים סרטים רבים שעוסקים ברציחות פוליטיות: האחד, רפטטיבי – חיטוט חוזר ונשנה בפצע העמוק שנפער בלב אומה כאשר נרצח מנהיגה באמצעות שחזור הסצנה הרלוונטית פעם אחר פעם. השני, קונספירטיבי – הצגת ריבוי הצדדים של האמת באותם אירועים היסטוריים שמצמיחים תיאוריות שונות ומשונות.
באופן כללי, סרטים שבמרכזם עומד רצח פוליטי מתיימרים בדרך כלל להציע הרבה מעבר לערך הבידורי ומאופיינים בנרטיב השואף לקלוז'ר, סגירת מעגל, באמצעות שחזור היסטורי מפורט – ולאו דווקא מדויק – תוך הצגה חיובית של המנהיג שהתנקשו בחייו. בדרך כלל יעסוק הקולנוע ברציחות פוליטיות מובהקות וקונצנזואליות, כדי לפשט את המסר מבלי להפוך את היצירה לשנויה במחלוקת בנושא נפיץ ממילא, אבל לעתים דווקא ירחיבו הסרטים את היריעה וייטלו על עצמם תפקיד של ועדת חקירה ויזואלית המפקפקת בסיפור הרצח כפי שהיה מוכר לצופה.
–
רצח פוליטי מוגדר כפעולה של מתנקש או של קבוצה בעלי מניעים פוליטיים שמנסים להשיג מטרה היקרה ללבם או לעצור הליך קיים על ידי הסרת ה"מכשול" מדרכם, בדמות הנשיא, ראש הממשלה או מנהיג אחר. יש להבדיל רצח פוליטי כשלעצמו מהתנקשות באישיות פוליטית המתבצעת מתוך נקמה אישית או קולקטיבית, כמו רציחתה של אינדירה גנדי על ידי שומרי ראשה הסיקים בעקבות פגיעתה במקדש הזהב באמריטסר; ומרצח בעל מניע תועמלני, כמו פרשת חטיפתו ורציחתו של ראש ממשלת איטליה אלדו מורו ב־1978, שנועדה להבליט את עמדת אנשי 'הבריגדות האדומות' שהתנגדו למדיניותו, כפי שתואר בדיוק מצמרר בסרט 'בוקר טוב, לילה' (2003) של מרקו בלוקיו.
רציחות פוליטיות של מלכים, נשיאים, ראשי מדינות, מנהיגים פוליטיים וצבאיים וגם אפיפיורים, התרחשו לכל אורך ההיסטוריה האנושית. אם לוקחים בחשבון כי רציחותיהם של עגלון מלך מואב (על ידי אהוד בן גרא) ושל סיסרא (בידי יעל אשת חבר הקיני) בוצעו על ידי אויב חיצוני, הרי שרצח גדליה בן אחיקם הוא למעשה התיעוד התנ"כי המוקדם ביותר לרצח פוליטי מובהק, כזה שמבוצע על ידי אנשים מבפנים, מתוך העם, האוחזים בדעות מנוגדות למנהיג. הרצח בוצע בשנת 586 לפני הספירה, לאחר מינויו של גדליה למושל יהודה על ידי מלך בבל. ישמעאל בן נתניה מזרע המלוכה קינא במעמדו החדש של גדליה, אשר לא היה מקורב למלכות, והרגו, כפי שמתואר בספר ירמיה. מות גדליה היה המסמר האחרון בארון קבורתה של עצמאות ישראל בתקופת בית המקדש הראשון.
זעזוע על רצח מנהיג הוא תמה מרכזית בהתבוננות התרבותית על רציחות פוליטיות. הצום שהוכרז בעקבות רצח גדליה עוסק באובדן התקווה ובניצני הייאוש שהתגלמו באותו מעשה. הדוגמה הבולטת ביותר מתקופתנו שמהווה תעתיק מדויק של אותה תחושת אובדן תקווה מגולמת ברצח רבין.
באלף השנים הראשונות לספירה נרצחו לא פחות מחמישה קיסרים רומיים ותריסר אפיפיורים, כמו גם מלכים ונסיכים, כך מציין אמיל פוירשטיין בספרו 'רציחות פוליטיות במאה ה־20'. רוב הרציחות הללו התבססו על יסוד פוליטי מובהק ורק חלקן הקטן נבע מקנאה, שנאה ונימוקים דתיים.
ב־250 השנים האחרונות ניתן לראות שטף הולך וגובר של רציחות פוליטיות. דוגמאות יש לרוב: רצח ז'אן פול מארה בימי שלטון הטרור היעקוביני של המהפכה הצרפתית; רצח הארכידוכס האוסטרו־הונגרי פרנץ פרדיננד על ידי חבר קבוצת 'היד השחורה' הסרבית במהלך שהצית את מלחמת העולם הראשונה. הרצח הפוליטי אינו מבחין בין דם, גזע ולאום. הוא קוטף בדרכו צארים רוסים, מלכים אירופים, שרים בכירים, ראשי ממשלות ונשיאי מדינות, חלקם במהלך הפיכות, אחרים כחלק ממאבק עקוב מדם בין השקפות עולם. הוא יכול לבוא חשבון גם עם אישים שרודפים שלום ותרים אחר שוויון לכל, כמו מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג, מלקולם אקס והארווי מילק, אף שההשתייכות הפוליטית שלהם שולית לעומת המסר החברתי שהם מנסים להפיץ. רציחות פוליטיות הן תופעה היסטורית חובקת תרבויות, עמים ותקופות. אין בעולם מנהיג, שיטת ממשל ואזור גיאוגרפי אשר חסינים בפני האפשרות לרצח פוליטי.
פרק א: לינקולן
[ האדם שמאחורי המיתוס ]
ארבע הדקות הקולנועיות הראשונות שנוגעות ברצח פוליטי הופיעו בסרט קצר של אדווין פורטר, מחלוצי הקולנוע האמריקאי, המתאר את הוצאתו להורג של רוצחו של נשיא ארצות הברית וויליאם מקינלי. הסרטון 'ימים אחרונים של נשיא' (1901), שיצא בשנה שבה נרצח מקינלי בידי אנרכיסט, משלב תמונות מימיו האחרונים ומהלווייתו של הנשיא בעזרת תמהיל של דוקומנטציה ופיקציה – שיטה שתהפוך שכיחה בהתייחסות הקולנוע לאירועים היסטוריים בכלל ולרציחות פוליטיות בפרט.
הסרט ה"גדול" הראשון שמתייחס לנושא הוא אחד הסרטים המכוננים בתולדות האמנות השביעית – 'הולדתה של אומה' של הבמאי ד' וו' גריפית (1915). הסרט – מהראשונים שיצרו את המבע והשפה הקולנועיים כפי שאנו מכירים עד היום באמצעות שימוש בעריכה, יסודות דרמטיים, עלילה מובנית וההכרה בחשיבות כוכב הקולנוע כמושך קהל – מביא את סיפורן של שתי משפחות, אחת צפונית והשנייה דרומית, בתקופת מלחמת האזרחים. אחת הסצנות המרכזיות בסרט, ואולי המפורסמת שבהן, משחזרת את רצח נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, שאיחד את האומה האמריקאית והביא לביטול העבדות, על ידי ג'ון ווילקס בות', תומך נלהב במדינות הדרום ובעבדות.
באותה סצנה מתיישב לינקולן בתא המכובדים בתיאטרון, אוחז בידה של אשתו ומתבונן בהצגה. מכתוביות הסרט ניתן ללמוד כי שומר ראשו עוזב את משמרתו כדי לצפות בעצמו בהצגה ובכך גורם למתחם להיות "לא סטרילי". הרוצח נגלה לעיני הצופים במבט מזרה אימה. במופת של עריכה צולבת מדלגת המצלמה מלינקולן, שחש בצינה האופפת אותו ומתכסה במעילו, לבות', שממשיך להתבונן היישר לתוך עיני הצופים במבט משתק. בסצנה הזאת מצליח גריפית ליצור תחושת אמפתיה כלפי לינקולן, איש משפחה אנושי שאוחז ביד אשתו ומנסה להתחמם, לעומת הצגתו השלילית של הרוצח, שדורך את אקדחו, ממתין להפסקה בין המערכות, ובחסות שאון מחיאות הכפיים של הקהל יורה בגבו של לינקולן ונמלט, לא לפני שהוא צועק "כך ייעשה לרודנים" – אמירה שהשתמשו בה ככל הנראה גם רוצחי יוליוס קיסר, שנפל בעצמו קורבן לרצח על רקע פוליטי בשנת 44 לפני הספירה.
אף שהוקרן בבית הלבן וזכה כך ללגיטימציה נשיאותית, ספג אותו הסרט ביקורות קשות, בעיקר סביב הסצנה שבה נראים אנשי הקלו קלוקס קלאן כגיבורים אמריקאים המצילים עיירה שלווה מהמון אפרו־אמריקאי זועם – ייצוג חיובי שנחשב עד היום כמדחף מהותי לעליית כוחו של הארגון בארצות הברית של המאה ה־20. ועדיין, למרות העובדה שגריפית האולטרה־ימני היה רחוק מאוד בדעותיו מלינקולן, מוצגת דמות הנשיא בסרט באופן אוהד כשהוא מבקר פצועים בבית החולים ומעניק חנינה לחיילי הדרום.
הבחירה להציג את דמות המנהיג הנרצח באור חיובי תעבור כחוט השני ברוב הסרטים העוסקים ברציחות פוליטיות. למעשה, חלק גדול מהסרטים האלה משמש טיפול פוסט־טראומטי באומה הפצועה בעקבות מות מנהיגה, ולכן, כדי שה"טיפול" יצליח, בוחר הבמאי להראות לצופה גרסה מרוככת או מתוקנת של המנהיג שחייו נגדעו בטרם עת. בקלות יכול היה גריפית לבקר בחריפות את לינקולן על מדיניותו, אולם בחר שלא לעשות כן, אלא להפך; הוא מציג אותו – במיוחד בסצנת הרצח – באופן שלא יכול שלא לעורר אמפתיה.
סצנת רצח לינקולן ב'הולדתה של אומה' הותירה רושם כה עז, עד שב־1956 ביים אלפרד היצ'קוק סצנה דומה בסרטו 'האיש שידע יותר מדי'. ג'יימס סטיוארט ודוריס דיי מגלמים זוג שנקלע בעל כורחו לתככים בינלאומיים ומנסה למנוע רצח פוליטי שאמור להתבצע ברויאל אלברט הול בלונדון. הרוצח, שממתין בתאו ממש כמו בות', אמור לחכות עד שאחד הנגנים בתזמורת יקיש במצלתיים, כדי שיוכל בחסות הרעש לחסל את אחד הצופים בקונצרט, אישיות פוליטית בכירה. היצ'קוק מתכתב בגלוי עם סצנת הרצח של לינקולן בתיאטרון. הרוצח מגיח אט־אט מתאו, המצלמה מתמקדת בקנה אקדחו הפונה לכיוון הפוליטיקאי, ורק זעקתה של דוריס דיי גורמת לו להחטיא ברגע המכריע. ההחטאה של הרוצח מהווה מעין תיקון קולנועי למציאות שהסתיימה ברצח לינקולן.
הדימוי הקולנועי של רצח לינקולן כפי שבא לידי ביטוי ב'הולדתה של אומה' לא רק הביא אחריו הומאז'ים רבים, אלא הפך לאורים ותומים בכל הקשור לרגעי חייו האחרונים של הנשיא, לאור העובדה כי בימים אלו לא נולדו עדיין גופי שידור כמו טלוויזיה ורדיו ולא היו אמצעי תיעוד משוכללים כמו מצלמות וידיאו שאפשר היה לתעד בעזרתם את הרגע עבור הדורות הבאים. וכך, מקולנוע שמתאר היסטוריה הפך סרטו של גריפית להיסטוריה עצמה, כשהצליח לברוא יש מאין מציאות כמעט אלטרנטיבית.
דוגמה טרייה למבע תרבותי כתחליף למציאות בעניין הרציחות הפוליטיות ניתן לזהות באחד מפרקי העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה 'הנותרים'. פטי לוין, מנהיגת הניצולים האשמים לשעבר, מסבירה לקווין גארווי, איש המשטרה לשעבר, כי המניע של המתנקשים לאורך ההיסטוריה אינו כסף או נקמה אלא אמונה שהם חולקים בחשאי עם הדמות שאותה הם מעוניינים לחסל. "ג'ון ווילקס בות' אהב את השחורים ושנא את העבדות", פוסקת לוין, "ולמרות זאת הוא ירה בלינקולן ישר לתוך כובע הצילינדר". מבחינה היסטורית הטענה הזו לא פחות ממגוחכת: ב־1859, שש שנים לפני שרצח את לינקולן, התעקש בות' להיות נוכח בתליית ג'ון בראון, אחד המתנגדים המובהקים לעבדות.
חלפו כ־150 שנה לערך מאז רצח לינקולן – והוא עדיין מהדהד ומשפיע על ארצות הברית. סרטו של רוברט רדפורד, 'הקנוניה' (2010), מתאר את משפטה של מרי סוראט, שהייתה בין קושרי הקשר לחטוף ולהרוג את לינקולן. הסרט מרתק בדרך שבה הוא משרטט את האווירה המתוחה באומה שרק החלה להתאושש ממלחמת אזרחים עקובה מדם לפני שניחתה עליה מכה כואבת בדמות רצח נשיאה האהוב. חלק ממבקרי הקולנוע טענו כי רדפורד, הידוע בדעותיו הליברליות, השתמש במשפט של סוראט כדי להתריע על אי שמירת זכויות האזרח באמריקה בעִתות משבר, כפי שאירע לדעתו מיד לאחר מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001.
הסרט 'לינקולן' (2012), בבימויו של סטיבן ספילברג ובכיכובו של דניאל דיי לואיס, נמנע מלהראות את הרצח עצמו. לקראת סיום הסרט ממהר הנשיא לצאת לתיאטרון ונעלם אל תוך צללי הערב כשמוזיקה פטריוטית מלווה אותו. באותו ערב צופה בנו של הנשיא בהצגה במקום אחר כשלפתע נכנס מנהל התיאטרון לאולם ומכריז כי ירו בנשיא. בבוקר שלמחרת מת לינקולן והסרט מסתיים בפלאשבק לנאום ההכתרה השני שלו. "לא רציתי ליצור קולנוע מאחד או מנחם, אלא קולנוע שיתמקד באדם ובעשייתו ולא במותו", הסביר ספילברג את בחירתו. "לי היה חשוב לינקולן האיש ולא המיתוס".
אולם גישה זו של ספילברג היא יוצאת דופן. ברוב הסרטים יתואר הרצח מזוויות חריגות, לפעמים בהילוך אטי, לפעמים בצילום שחור־לבן, לפעמים ישוחזר כמה פעמים במהלך הסרט או הסצנה. הצופה כמו עובר טיפול בהלם. הקולנוע מנסה לחבר מחדש את השברים ולספק לצופה מעט נחמה.
פרק ב: קנדי
[ אבל בסלון, קונספירציה בקולנוע ]
ב־22 בנובמבר 1963, כאשר לי הארווי אוסוולד ירה למוות בג'ון פיצג'רלד קנדי, זו כבר הייתה אמריקה אחרת. הזעזוע העמוק בעקבות הרצח הוליד עשרות יצירות אמריקאיות שעסקו בו: ספרים, שירים, אזכורים בסדרות טלוויזיה ובעיקר סרטים. תוך פחות משנה מאז הרצח יצא הסרט התיעודי 'ארבעה ימים בנובמבר'. תוך זמן קצר הצליח הבמאי מל סטיוארט לשלב בין קטעי ארכיון ותמונות סטילס לבין צילום כמעט אובססיבי של פרטים חדשים, במיוחד אלו הקשורים לרוצח. למרות שכל אמריקאי מכיר בעל פה את רוב החומרים שמופיעים בסרט, 'ארבעה ימים בנובמבר' הצליח לזקק אותם ליצירה אחת שנחקקה ואף הפכה במובן מסוים לסרט ההנצחה הלאומי השלם ביותר שנעשה על רצח קנדי והשפעתו על אמריקה, עד היום.
למרות מסקנות הוועדה החוקרת כי מדובר במתנקש בודד שפעל על דעת עצמו, החלו לצוף רעיונות שונים ומשונים באשר לתיאוריית קונספירציה של אנשי שלטון שחפצו להדיח את קנדי – ואלו באו לידי ביטוי גם ביצירות קולנועיות. לפי פרופ' ארנון גוטפלד, מומחה להיסטוריה אמריקאית, תיאוריית הקונספירציה שוללת את הימצאותם של "עשבים שוטים" בקרב הציבור והופכת גם את הרוצח או הרוצחים ל"אחד משלנו", וכך קל יותר לציבור המזועזע מן הרצח לבלוע את הגלולה המרה. על פי אותה גישה, רוצח מ"כוחותינו" שסרח עדיף על מפגע מחוץ למחנה המוכיח קבל עם ועדה כי אין לגיטימיות מוחלטת למנהיג כפי שאולי התפתה הציבור להאמין.
סרט שעוסק בקונספירציה מסוג זה ואף נחשב כמנבא רצח קנדי הוא 'השליח ממנצ'וריה' של ג'ון פרנקנהיימר, בכיכובם של פרנק סינטרה ואנג'לה לנסברי (1962). הסרט, שיצא שנה לפני הרצח, מספר על יחידת חיילים אמריקאים שנתפסים בשבי בזמן מלחמת קוריאה ועוברים שטיפת מוח על מנת שאחד מהם ירצח בסופו של דבר את המועמד לנשיאות. אחרי שנרצח קנדי נמצאו כמה וכמה נקודות דמיון מצמררות בין המציאות לעלילת הסרט: השימוש ברובה צלפים, זווית הירייה, מיקום היורה ועוד. פרנק סינטרה, ששיחק שמונה שנים לפני כן בסרט 'סאדנלי', המתאר אף הוא ניסיון התנקשות בנשיא אמריקאי, נכנס לדיכאון בעקבות הרצח, קנה את זכויות 'השליח ממנצ'וריה' וסירב במשך שנים לאפשר את הקרנתו.
הסרט שהעז לקחת את הלחשושים על קונספירציה באשר לרצח ולהביא אותם לראשונה אל המסך היה 'פעולה שלטונית' של דיוויד מילר (1973). במרכז הסרט עומדת קבוצה של אנשים רמי דרג בממשל האמריקאי ששואפים לרצוח את האדם שמאיים על אמריקה "שלהם", הנשיא קנדי. הרוצחים עצמם נמנים עם היחידות למשימות מיוחדות, כמו אף־בי־איי וסי־איי־איי, ומתאמנים לקראת פעולת ההתנקשות. עלילת הסרט מגוללת את התכנית המתוחכמת להפללת אוסוולד, שמתואר ככלי משחק מזערי בידי כוחות אימתניים. הסרט, שיצא עשור אחרי הרצח ובולט בסגנונו הקורקטי, לקוני ויבשושי, לא הצליח ליצור הזדהות אצל הציבור האמריקאי ונשכח במהרה. מבקר הקולנוע רוג'ר איברט ציין בשלילה כי הסרט מזכיר את הספרים הישנים שעוסקים במזימות התנקשות, וטען כי "יש משהו נצלני ולא נאות בנטילת הדם והייסורים האמיתיים והתאמתם למשעי למותחן תיעודי למחצה". אולי האמריקאים עדיין לא היו בשלים לסרט קונספירטיבי שינתץ את לבם לרסיסים באותם הימים, אולם צפייה מחודשת בו מגלה יצירה קולנועית אמיצה, שהייתה ככל הנראה פשוט נועזת מדי לתקופתה.
סרט הקונספירציה המפורסם ביותר על רצח קנדי הוא 'ג'יי.אף.קיי: תיק פתוח' של אוליבר סטון (1991). בניגוד לסרט של מילר, בולט כאן סגנונו המלהטט של סטון, שמנע מהאמריקאים את האפשרות להתעלם ממנו. הסרט מתאר את חקירת הרצח שניהל ג'ים גאריסון, התובע המחוזי בניו אורלינס. גאריסון פקפק במסקנות ועדת וורן, שקבעה כי מדובר במתנקש בודד, וטען כי היה קשר בין זרועות השלטון האמריקאי במטרה לחסל את קנדי.
בסצנה המרכזית בסרט מתאר גאריסון (קווין קוסטנר) בקול תקיף את כניסת השיירה של קנדי ל"משולש האש" המפורסם – לא מפגע יחיד שהתמקם בחנות הספרים אלא שלוש קבוצות צלפים שהמתינו לכניסת קנדי לטווח הרובים שלהן כדי לפתוח באש צולבת שתשים קץ להבטחה הגדולה של הפוליטיקה האמריקאית. הסוגסטיה של סטון בסצנה זו ובסצנות אחרות היא לא פחות ממושלמת, ובדיוק כמו בסרטו 'רוצחים מלידה' משתמש סטון בכל הטכניקות החביבות עליו, לפעמים חובט בפניו של הצופה ולפעמים שובה אותו בקסמיו.
הסרט של סטון הוא דוגמה לאופן שבו הקולנוע לא רק מתאר מציאות היסטורית, אלא גם מתאר את המציאות הזו מנקודת המבט הסובייקטיבית של היוצר שמרגיש כי הוא אינו מחויב לשמור על כללי האתיקה. גרסתו של סטון – שמבוססת ברובה על סרט וידיאו שצולם על ידי צלם חובב שעבר בסביבה במקרה (או לא, לפי תומכי תיאוריות הקונספירציה), ממש כמו רוני קמפלר (הצלם שתיעד את רצח רבין) – נראית אמינה ביותר; צופה שלא יטרח לבדוק את הנושא לעומק יכול להשתכנע בקלות בצדקת הטיעונים של סטון.
סרטו של סטון פילג את מבקרי הקולנוע. מצד אחד היו ביקורות נלהבות, כמו זו של רוג'ר איברט ב'שיקגו סאן טיימס', שכתב כי "גדולתו של הסרט אינה בכך שהוא פותר את התעלומה הסובבת את רצח קנדי, אלא בניסיונו לתעל למסך הגדול את הזעם שחש חלק גדול מהציבור האמריקאי בעקבות הרצח, זעם שהפך לפסיכוזה לאומית"; ומצד שני נטען כי סטון עשה מעשה תועבה בהציגו ספקטקל קולנועי נואל ורצוף חוסר דיוקים היסטוריים: מבקר ה'ניו יורק טיימס' ברנרד וויינראוב, טען כי "סטון הלך רחוק מדי בניסיונו לשכנע את הקהל בגרסתו לרצח קנדי", ואילו מבקר אחר באותו עיתון כתב כי הסרט "רצוף סצנות היסטריות ומלווה בפסקול רועם שכל מטרתו לבלבל את הצופה הישר".
סטון עצמו הסביר כי רצה להציג עמדה מנוגדת לזו שנחשבת כעמדת הממשל, אולם הטענה המרכזית שעמדה נגדו לא עסקה כלל במטרה ובמהות אלא בטכניקה שלו – מיזוג של קטעים היסטוריים וקטעים מבוימים באופן שבו לא ניתן להבחין מה מבוים ומה אמיתי, ולכן התמונה המתקבלת נראית אמינה ממש כסרט תיעודי בעוד היא למעשה מסולפת ושקרית. וכאן מגיעה המסקנה העיקרית שנובעת מצפייה ב'ג'יי.אף.קיי: תיק פתוח': אין לקבל את מה שניבט אלינו מן המסך הגדול כדברי אלוהים חיים ויש להתייחס בספקנות ולעתים אף בחשדנות לסרטים העוסקים באירועים היסטוריים.
–
לצד הסרטים ישנן גם כמה מיני־סדרות כמו 'אישה בשם ג'קי' (1991) ו'משפחת קנדי' (2011), שעסקו במישרין או בעקיפין בנשיא האהוב וברציחתו. למעשה, עד היום כמעט כל סדרת טלוויזיה שעלילתה מתרחשת בשנות ה־60 מתארת את תגובת הציבור האמריקאי לרצח ומציגה בדרך כלל אומה מוכה המבכה את מנהיגה. רצח קנדי, כמו אירועים היסטוריים נוספים, מאפשר ליוצרים לזגזג בין התגובות השונות של הגיבורים – שיושבים בדרך כלל בסלון מול מקלטי הטלוויזיה – לאותו אירוע מכונן. ב'מד מן', למשל, רצח קנדי היה הקש ששבר את הזוגיות של הדרייפרים, כאשר בטי מודיעה לדון כי היא רוצה להתגרש אחרי שהוא לא מצליח להכיל את אבלה על מות הנשיא.
מישל אשפורד, יוצרת 'הסקס של מאסטרס', נשאלה בראיון ל'אינדי ווייר' מדוע עלילת הסדרה פסחה על רצח קנדי. "חשבתי שיש לי רעיון גדול – לסיים את העונה השנייה אחרי נאום ההשבעה המרגש של קנדי, שעומד שם למעלה, נאה, כמו כוכב קולנוע, בניגוד מוחלט לאייזנהאואר הקשיש והמשעמם, אומר שהלפיד עבר לדור החדש, וכולם חדורי התלהבות – ומשם לחזור בתחילת העונה השלישית לנובמבר 1963 כשכולם בוכים מול מסך הטלוויזיה", אומרת אשפורד, "אבל כשסיפרו לי שב'מד מן' כבר השתמשו ברצח קנדי הבנתי שאולי זה לא היה רעיון כל כך גדול".
למה דווקא רצח קנדי זכה לכל כך הרבה התייחסויות תרבותיות בקולנוע? לדברי פרופ' רון רובין מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, היה זה האירוע שהתחיל את מה שמכונה "מדורת השבט" – קהל הצופים יושב בביתו וצורך את משדרי הטלוויזיה המסקרים את מה שקרה. רציחתו של קנדי – שידע עוד בחייו לנצל את התקשורת לצרכיו באופן מופתי – עיצבה מחדש את תפיסת העולם של הסיקור החדשותי בארצות הברית ובעולם כולו. השילוב של ההתייחסות התקשורתית לקנדי בחייו כאל מדינאי שהוא בעצם כוכב רוק ואייקון תרבותי, לצד היכולת של התקשורת בעידן הטלוויזיה להגיע לכל בית בסיקור מותו (בניגוד לרצח לינקולן), הביא לטלטלה הגדולה ביותר שידעו האמריקאים במשך עשרות שנים ומספק את ההסבר לעיסוק התרבותי הבלתי נגמר ברצח.
חלק מהסרטים שעוסקים ברציחות פוליטיות אינם מסתפקים רק בהצגת המנהיג שנרצח, אלא עוסקים במעגלים הנוספים. הסרט 'בקו האש' של וולפגנג פיטרסן (1993) מתמקד בסיפורם של המגינים האנושיים, אלו שמוכנים "לחטוף כדור" בשביל המנהיג שעליו הם שומרים. בסרט מגלם קלינט איסטווד את שומר הראש שהיה לצד קנדי שעה שנרצח. הוא מנהל משחק של חתול ועכבר עם רוצח מטורף שרוצה להתנקש בנשיא וקורא לעצמו בות', ממש כמו רוצחו של לינקולן. בות' מזכיר שוב ושוב לשומר הראש המזדקן את כישלונו במניעת רצח קנדי ומזכיר לצופים כי השדים מרצח קנדי עדיין רוקדים בחשיכה למרות שעברו עשרות שנים מאז. הסרט גם מתעכב על הדמות אשר בדרך כלל אינה זוכה לייצוג הולם בסרטי הז'אנר – דמותו של הרוצח, אותו מגלם באינטנסיביות ובפסיכוטיות הולמת ג'ון מלקוביץ'.
סרט יוצא דופן בשל העובדה שרובו ככולו עוסק במתנקש פוטנציאלי – ואולי מסיבה זו נשכח במהרה – הוא 'מלכודת לנשיא' (2004). הסרט עוקב אחר סיפורו האמיתי של סם ביק, סוכן מכירות אשר חייו מידרדרים. כדי לצאת מהסחרור שאליו הוא נקלע מחליט ביק להתנקש בחיי האיש שלדעתו אחראי למצבו הרע – הנשיא ריצ'רד ניקסון. ניקסון נראה רק דרך מסכי הטלוויזיה כשהוא נואם, ובכל פעם ביק מתייסר יותר ויותר. בסופו של דבר מחליט ביק לחטוף מטוס ולהתנגש בבית הלבן, אולם תכניתו נכשלת והוא נהרג בניסיון החטיפה. שון פן מציג דיוקן לא שגרתי של אדם מן היישוב שהמציאות הלא פשוטה של חייו דוחפת אותו למעשה של ייאוש. הצגה זו של המתנקש באור חיובי – שמעורר אמפתיה בקרב הצופים – אינה אופיינית לסרטי הרצח הפוליטי, שבוחרים בדרך כלל בפתרון הקל ומתייגים את המתנקש מהרגע הראשון כאיש הרע.
פרק ג: פיהרר, ארכיבישוף ונשיא על הכוונת
[ יורים ובוכים וצוחקים ]
ב־52 השנים שחלפו מאז רצח קנדי הפך נושא הרציחות הפוליטיות לתת־ז'אנר קולנועי. במקרים מסוימים בחרו יוצרי הקולנוע להתייחס לנושא בתור יצירה פיקטיבית בעלת השפעה אפקטיבית שניתן להביע באמצעותה דעה על מצב פוליטי מסוים תוך שהם משוחררים מכבלי ההיסטוריה ומספקים לצופים הנאה נטו, ומבלי שיצטרכו להתנצל על חוסר רגישותם באשר לשימוש במקרה אמיתי שמכיל בתוכו מטענים רגשיים.
הסרטים האלה מאופיינים לרוב בעלילות סבוכות – כמו ב'על הכוונת' (2007), שמתאר סיטואציה שבה מתנקש אמריקאי בדימוס (מארק וולברג) נקרא לדגל כדי לטרפד ניסיון לחסל את נשיא ארצות הברית בזמן שמאחורי הקלעים מתגבשת תכנית לרצוח את הארכיבישוף האתיופי ולהפליל את המתנקש התמים, בדיוק כמו בסרט 'מצ'טה' (2010) המציג תרחיש זהה; ובעלילות מופרכות – כמו בסרט שביים מייק ניקולס, 'יומו של הדולפין' (1973), שבו נגנבים שני דולפינים מאולפים במטרה לרצוח בעזרתם את הנשיא האמריקאי.
בפתיחת סרטו הנשכני 'בננות' (1971) מתאר וודי אלן את רצח נשיא המדינה הדרום־אמריקאית הפיקטיבית סן מרקוס שמתבצע בשידור חי. את האירוע משדר האוורד קוסל, מבכירי שדרי הספורט האמריקאים בכל הזמנים, שמנסה בין היתר לדובב את הנשיא שנורה ולהוציא ממנו תגובה. אלן לקח את תופעת הרציחות הפוליטיות שרווחה במדינות הדרום־אמריקאיות והביא אותה לכדי אבסורד. הריחוק מארצות הברית מאפשר לאלן לנקוט גישה מלגלגת משהו כלפי התושבים המקומיים של רפובליקת הבננות, בניגוד גמור לרצינות התהומית שהפגינו היוצרים האמריקאים כשעסקו ברציחות פוליטיות מבית. הסצנה אפקטיבית ומעוררת מחשבה גם במרחק 46 שנים, בעיקר משום שהיא מציגה בבוז את הקרקס התקשורתי סביב אירועים פוליטיים שרק הלך והתעצם לממדים האבסורדיים שמאפיינים אותו בימינו. אף שמתבקש לראות בסצנה הזו תגובה של אלן לרצח קנדי, הוא עצמו הכחיש כל כוונה פוליטית וקונספירטיבית שיוחסה לקטע וטען כי בסך הכול מדובר בסרט קומי שמטרתו האחת היא לגרום לצופה לצחוק.
סרטים אחרים אמנם משחזרים אירועים שקרו באמת, אבל נראים כמו כל סרט מתח הוליוודי עלילתי ונוטים להתרחק מרגשות לאומיים, או לחלופין בוחרים להתמקד בהתנקשות במנהיגים שנויים במחלוקת או בנבלים מובהקים. אחד הסרטים הללו הוא 'מבצע ואלקירי' בכיכובו של טום קרוז (2008), שמתבסס על 'קשר ה־20 ביולי', אותו ניסיון של קבוצת קציני ורמאכט לחסל את היטלר במטרה לעצור את המלחמה.
לפעמים הקו שמפריד בין המציאות לדמיון מיטשטש או נפרץ. 'נשיא על הכוונת' ('The Day of the Jackal'), ספרו של פרדריק פורסיית, מגולל מזימה להתנקש בחייו של נשיא צרפת שארל דה גול. הספר מתחיל בניסיון ההתנקשות האמיתי בדה גול מתחילת שנות ה־60, אך רוב עלילתו נדרשת לניסיון החיסול הפיקטיבי של דה גול על ידי 'התן', רוצח שכיר שנעזר בחפרפרת מתוך שירותי הביון הצרפתיים. העיבוד הקולנועי הראשון של הספר, בבימויו של פרד זינמן, יצא ב־1973 ונחשב עד היום לאחד מסרטי הרציחות הפוליטיות הטובים אי פעם. זינמן, שביים בין היתר את 'בצהרי היום' המופתי, מצליח לנצח ביד אמן על סצנות המשדרות תחושת בהילות, למרות שמדובר בעלילה בדיונית.
לעומת זאת, 'התן', עיבוד קולנועי נוסף לאותו ספר, בכיכובם של ברוס וויליס, ריצ'רד גיר וסידני פואטייה (1997), המיר את דה גול בנשיא אמריקאי, ספג ביקורות שליליות והוכתר כאחד הסרטים הגרועים של אותה השנה. ועדיין, העובדה שהספר זכה לשני עיבודים במרחק של כחצי יובל מלמדת כי רציחות פוליטיות נחשבות סחורה קולנועית חמה זה עשורים רבים.
פרק ד: גנדי
[ אובדן דמות האב והולדת ילדי הנרות ]
גם על היבשת האסייתית לא פסח העיסוק הקולנועי ברציחות פוליטיות. בפסטיבל קאן 2015 זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר הו שיאו־שיאן הטייוואני על סרטו 'המתנקשת', אשר במרכזו רוצחת המתמחה בחיסולי מושלים ושליטים. ב־2002 ביים ז'אנג יימו, מבכירי במאי סין, את 'גיבור', שמגולל את סיפורם של כמה מתנקשים הזוממים לרצוח את קיסר צ'ין (הממלכה שקדמה לסין).
דרך ארוכה עבר יימו מאז היה אחד ממבקרי המשטר החריפים ועד הפיכתו לאחד האנשים החזקים והמשפיעים בתרבות הסינית. ב־1994 יצא סרטו 'סיפור חיים', המבקר בחריפות את המהפכה של מאו ואת השלטון בסין. הסרט נאסר להקרנה בסין, ועל יימו עצמו נאסר לביים סרטים במשך שנתיים והוא נשלח למעצר בית ממושך. אחרי שסיים לרצות את עונשו הפך יימו מפויס יותר. לא במפתיע החל לביים אפוסים היסטוריים שמהללים ומאדירים את השלטון. ב'גיבור' נעשה הבמאי הביקורתי והמיליטנטי לאחד שמטיף לאמונה בשלטון ובעומד בראשו והצטרף למגמה המציגה באור חיובי את השליט בסרטים העוסקים ברציחות פוליטיות.
באחת הסצנות היפות ב'גיבור' פורצים לארמון המלכותי מתנקש ומתנקשת. לאחר דו־קרב חרבות אקרובטי עוצר נשימה, מניף המתנקש את חרבו לעבר הקיסר, אך להפתעת חברתו הוא רק שורט אותו ונמלט מהמקום. לשאלתה מדוע לא הרג את הקיסר, מסביר לה המתנקש כי מדובר באבי האומה ובלעדיו ישרור תוהו ובוהו בממלכה.
אחת ההתייחסויות הרווחות בתרבות היא תפיסת המנהיג כ"אבי האומה", ולאור זאת רציחתו נתפסת כ"אובדן אב". ביטוי נוסף לכך ניתן למצוא ב'גנדי', סרטו המונומנטלי ועתיר הפרסים של ריצ'רד אטנבורו (1982). הצהרתו של אטנבורו כי חלום חייו היה לביים סרט על גנדי והעובדה שהסרט הופק בשיתופה ובעידודה של הממשלה ההודית הובילו לכך שהדימוי הכמעט מיתי של גנדי יישמר ואף יתעצם, ואכן הסרט ברובו הוא שיר הלל לאדם שהצליח לאחד תת־יבשת ולהוציאה לעצמאות.
הסרט מתחיל בסצנת רציחתו של גנדי. המתנקש ניגש אליו ויורה בו שלוש יריות מטווח אפס. כמו בסרטים רבים העוסקים ברצח פוליטי, הצופה זוכה להצצה חטופה ברוצח, שמוצג כדמות צללים יותר מאשר אדם. אין הסבר למניעיו ואין התעכבות מיותרת על עברו וחייו. לעומתו יזכה מהטמה גנדי, בכיכובו של בן קינגסלי, להצגה מקיפה בת שלוש שעות על המסך. ההתעכבות על המנהיג לעומת ההתעלמות מהרוצח שוב מטה את הכף לעבר הזדהות עם המנהיג ודרכו. הקולנוע, כחלק מטיפולו בטראומה של הרצח, יחבק את הצופה בהציגו לו תמונה מעמיקה ונרחבת של מנהיגו האהוב, אותה דמות אב שהלכה לעולמה בטרם עת.
הקונספציה לפיה רצח מנהיג מסמל אובדן אב היא פן נוסף בתחושת הזעזוע וגודל השבר של אזרחי המדינה או עדת המאמינים. הריגת האב מולידה תחושת אובדן קולקטיבית לצד יתמות אינדיבידואלית, שבאות לידי ביטוי בתופעת ילדי הנרות שנחקקה גם בזיכרון הלאומי הישראלי בעקבות רצח רבין. כל מי שחש יתום – חש צורך עז להדליק נר בכיכר, או כמנהג ימינו לשתף ברשתות החברתיות הגיג או זיכרון פרטי, משל היה המנהיג אביו הביולוגי. ויש כאן עוד נקודה שניתן לחדד: תחושת אובדן האב מנתקת את ההקשר האידיאולוגי ומאפשרת גם לאנשים מחוץ למחנה הפוליטי של אותו מנהיג להתחבר לתחושת האבל ולהרגיש יתומים.
פרק ה: רבין
[ התמודדות דוקומנטרית, בריחה עלילתית ]
מיד אחרי רצח יצחק רבין הפציעו על המסכים סרטים רבים שעסקו בחייו ובמותו של ראש הממשלה. כולם היו סרטים תיעודיים: 'חייל בצבא השלום', שהוקרן מיד בתום שבוע האבל; '119 כדורים ועוד 3', שהציג את התארגנות הימין הקיצוני מהטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ועד רצח רבין (1996); ולאחרונה, במלאות 20 שנה לרצח, הציף את המסך זרם של סרטים חדשים, ביניהם בלטו 'סיגריה אחרונה עם רבין' ו'רבין: במילותיו שלו'.
היוצרים הדוקומנטריים לא היססו לרגע לפני שפשפשו בגנזכים אחר פיסות היסטוריה מתועדות של רבין והעמידו את מצלמותיהם מול חברים, בני משפחה, אנשי צבא ומומחים שונים שרק רצו לדבר, לפרוק, להתריע, לבקר ולהספיד. לעומתם, יוצרי הקולנוע העלילתי לא הצליחו להתמודד עם הנושא. הפצע הטרי ואווירת הנכאים בישראל לא אפשרו להם לייצר אדפטציות שונות לסיפור שנגמר בטרגדיה לאומית רגישה ונפיצה כל כך.
הראשון ולמעשה היחיד בשנים הראשונות מאז רצח רבין שהעז בכל זאת להשתמש בו היה אסי דיין, בסרט העלילתי הקצר 'המדריך לכיסוי תחת', בבימויו ובכיכובו (1998). בלב הסרט עומד מאיר, איש שמאל שמנצל את עצרת השלום כאליבי לבגידה באשתו גליה. כשהוא חוזר הביתה מהמאהבת תוך שירת 'שיר לשלום', לא מודע כלל להתנקשות, הוא שומע מבעד לדלת את אשתו בוכה בטלפון: "איך הוא יכול לעשות את זה דווקא בעצרת נגד אלימות? ועוד אומרים שרבין בוגד?". גליה, כמובן, מתייחסת לרוצח יגאל עמיר. מאיר בטוח שאשתו מתכוונת אליו, הבעל הבוגדני. למזלו של מאיר, מיד אחרי שהוא נכנס לביתו ומנסה לפצוח בווידוי על הרומן, מודיעים בטלוויזיה כי רבין מת. למאיר נופל האסימון. הוא מבין שאשתו לא יודעת על הבגידה ומשחרר אנחת רווחה. יותר משהוא מתחרט על הבגידה, מצטער מאיר על אותה תחושת שחרור שגרמה לו הידיעה על מות מנהיגו האהוב בעקבות נטרול המוקש הזוגי.
בסרט 'הכול מתחיל בים' (2008) של איתן גרין ישנה סצנה שבה מנסה המורה לאנגלית לשחזר בכיתה את הרצח ומחפש תלמידים שיתנדבו לגלם את רבין, פרס ושומרי הראש. המורה נתקל בבעיה כשהוא מחפש תלמיד שיגלם את הרוצח, ומתנדבת לכך דווקא תלמידה. הוא מסביר לה שיגאל עמיר הוא בחור ומציע לה לגלם את לאה רבין. "לאה רבין, בחיים לא", היא משיבה. כל הסצנה הזו, שצולמה 13 שנים אחרי הרצח, מתנהלת באנגלית רצוצה ובאווירה משועשעת, אגבית, נקודתית, נוגעת־לא־נוגעת בעניין עצמו. ובכל זאת, היא ראויה לציון משום שהיא הראשונה להתייחס לרצח רבין מבין הסרטים העלילתיים באורך מלא.
הסרט 'סרק סרק' (2012) של חיים בוזגלו לקח את רצח רבין צעד אחד קדימה. ראשי השב"כ, רדופי טראומה מרצח רבין, מנסים למנוע את הרצח הפוליטי הבא במרוץ כנגד השעון, לפני שראש הממשלה אריאל שרון יעלה לנאום ביד ושם. הסרט, שמתחיל בהצגת שחזור רצח רבין על ידי עמיר, משלב קולאז' של קטעים דוקומנטריים שבהם בולטת התלהטות הרוחות בישראל בימים שלפני הרצח. הטראומה מרחפת כעננה שחורה מעל כל גיבורי הסרט, ובסופו של דבר שרון ניצל מניסיון ההתנקשות. במובן מסוים בוזגלו מרגיע את הצופה, מראה לו כי הופקו המסקנות הביטחוניות מרצח רבין ומספק לו נחמה פורתא: שנית ראש ממשלה לא ייפול.
רק ב־2015 אותר הסרט הראשון שמתייחס לרצח הפוליטי שזעזע את ישראל. 'רבין: היום האחרון' של עמוס גיתאי מתאר, כפי שמובן מכותרתו, את היום האחרון בחייו של רבין ושל הדמויות סביבו, משחזר את הרצח בכיכר מלכי ישראל, סוקר את שאירע בבית החולים איכילוב מהרגע שבו הגיע אליו רבין הפצוע, ואף עוסק בדיוני ועדת שמגר שחקרה את הרצח. בסרט משולבים קטעי ארכיון, צילומי חובבים, קטעי חדשות וסצנות מבוימות, ממש כמו הקוקטייל שרקח אוליבר סטון ב'ג'יי.אף.קיי: תיק פתוח', ובעצם דורש מהצופה ביקורתיות כלפי הדיוק העובדתי וההיסטורי של מה שמוצג לפניו. למרות שגורל המנהיג נחקק בדברי הימים והצופה במקרה זה הוא "יודע כל", מעניקים אותם סרטים המשחזרים את הרצח את הקתרזיס לצופה, בכך שהם מאפשרים לצפות ברצח שוב ושוב על המסך, להשלים עם המאורע ההיסטורי ולנסות להשתקם ולהמשיך הלאה.
פרק ו: בוש
[ מבקשים נחמה, לא נבואת זעם ]
ב־2006 הופק בבריטניה סרט סנסציוני בשם 'מותו של נשיא', המתאר את רצח הנשיא ג'ורג' וו' בוש ב־19 באוקטובר 2007. הסרט נחשב לחריג ולשנוי במחלוקת מבין סרטי הז'אנר, בשל עיסוקו ברצח פוליטי עתידי של מנהיג מכהן.
מבחינה טכנית ואמנותית ניתן למצוא ב'מותו של נשיא' את כל הסממנים המאפיינים את סרטי הז'אנר: המנהיג ה"נרצח" מוצג באופן אוהד בעזרת ראיונות שנערכים בסגנון מוקומנטרי עם שחקנים המגלמים בכירים במערך האבטחה ובבולשת, עוזרים ומקורבים; החשוד ברצח, אדם ממוצא סורי המשתייך לארגון אל־קאעידה ומורשע במשפט בזק, מוצג באור שלילי; הכאוס וההלם ששוררים לאחר הרצח הן בקרב האזרחים והן בשלטון; וכמובן שילוב מתעתע של קטעי ארכיון אותנטיים עם קטעים מבוימים, כולל תיעוד של רגע הרצח עצמו ואפילו גזירת קטעי ארכיון מההספד שנשא דיק צ'ייני בהלוויית רונלד רייגן והדבקתם מחדש באמצעים דיגיטליים על הלוויית בוש.
מבחינה מהותית, הסרט לא מסתפק רק בנבואת זעם בדמות רצח פוליטי, אלא מספק אמירות חברתיות והשלכות פוליטיות עתידיות כחומר למחשבה, מציג את דרכי הפעולה הפזיזות של התקשורת, בוחן את השפעת מדיניות החוץ בכלל והמלחמות בעיראק ובאפגניסטן בפרט על החברה הרב־גזעית בארצות הברית, ומאתגר נושאים חשובים כמו חופש הביטוי ואובדן הפרטיות של האזרח הקטן במעצמה הגדולה בעולם. בכתוביות הסיום של הסרט נכתב כי צ'ייני, שמתמנה לנשיא אחרי מותו של בוש, מנצל את האווירה הציבורית כדי להחיל את 'חוק הפטריוט' ולהגדיל את סמכויות החקירה של גורמי אכיפת החוק מול אזרחי ארצות הברית והתושבים הזרים.
הסרט ספג ביקורות קשות מכל עבר ורוב גופי השידור בארצות הברית ובבריטניה נמנעו מלשדר אותו. הילרי קלינטון הצהירה שמדובר בסרט "בזוי ושערורייתי", והוסיפה כי "העובדה שמישהו בכלל חושב להרוויח מתרחיש נורא שכזה עושה לי בחילה".
"מטרת הסרט אינה לספק לצופה קתרזיס ומפגן של פטריוטיות", טען במאי הסרט גבריאל ריינג', "אלא להעלות נושאים כמו חופש הביטוי וזכויות הפרט בעת משבר. הסרט מעלה שאלות קשות ומטרתו להטריד את מנוחתו של הצופה".
הבעיה היא שהאנושות עדיין מלקקת את הפצעים מרציחות פוליטיות שאירעו במציאות. הרציחות של לינקולן, קנדי, רבין, גנדי ומנהיגים אחרים עדיין צרובות עמוק בלב כל אומה ואומה. הצופים לא רוצים לחוות שוב את הטראומה. הם לא מעוניינים לחזות במנהיג חי, אם זה בוש, אובמה, פוטין או נתניהו, הופך למת באמצעות תסריט אימים ואפקטים ממוחשבים. הם לא מסוגלים להתמודד עם שאלות שברומו של עולם, תשובות נוקבות, מסקנות מרחיקות לכת ונבואות זעם. הם לא כמהים לדעת מה עתידות להיות ההשלכות הפוליטיות וההשפעות החברתיות של הרצח הפוליטי הבא. הם בסך הכול מבקשים למצוא קצת נחמה.
