רפי מן – הזירה ההיסטורית
"הבימה" נגד "השבועון המסוים"
אני התכוונתי לעיתונות מסוימת, מסוימת מאוד. לזו המשמיצה, הצהובה, השופכת קיתונות בוץ "וסיאוב על חפים משפע", ניסה יגאל מוסינזון להסביר. אבל המראיין רפאל בשן סירב להרפות: "אוקיי, יגאל, אבל הצופים בהצגה אינם מחויבים לתפוס את רזי הרזין והטעמים הכמוסים עמך. הקהל שומע – עיתונות, ודי לו בכך".
השנה היא 1958. בשן, איש "מעריב", בכיר המראיינים בעיתונות הישראלית באותן שנים, לא היה היחיד שהצליף במוסינזון. העיתונות כולה סערה בעקבות העלאת מחזהו "זרוק אותו לכלבים" בתיאטרון "הבימה". מוסינזון התכוון לתקוף על הבמה את "העולם הזה", "השבועון המסוים" בלשונו של דוד בן גוריון, אבל העיתונאים חששו שמחזה יכפיש את כולם. יש סכנה, הזהיר ב"הארץ" המבקר חיים גמזו, "שהקהל יראה בהצגה זו התקפת מצח נגד העיתונות החופשית בכללה".
מוסינזון מיקם במרכז העלילה עורך־עיתונאי חסר מצפון (שגילם מישה אשרוב), אשר תמורת סטייקים עסיסיים במסעדה מתגייס לשירותו של איש עסקים מושחת (שמואל רודנסקי), ומכפיש בפרסומים חסרי שחר את שמו של איש עסקים אחר (אהרן מסקין) צדיק וישר דרך. בנו הצנחן של קורבן ההשמצה (יוסי בנאי) מסרב להבליג וסוגר חשבון עם העיתונאי בתקיפה אלימה.
רוביק רוזנטל – הזירה הלשונית
השפה הרזה והקטלנית של "העולם הזה"
"העולם הזה" היה בית ספר לעיתונות עבור עיתונאים רבים, ולזכותו ייאמר שאלה שיצאו ממנו הביאו לעיתונות את הטוב (עצמאות, מקצועיות וביקורתיות) ובדרך כלל שכחו את הרע (נטייה מודעת למניפולציה ולסנסציה). לצד המסורת העיתונאית יצר השבועון שפה משלו, שהיא שפתו של אורי אבנרי. לשפה הזו היה תחביר משלה, קצב משלה, סגנון שנגד לחלוטין את הכתיבה העיתונאית באותם ימים. את הסגנון של העיתונות העברית בראשית ימי המדינה עיצבה תפיסה שהיה בה ניגון משנאי ואפילו עגנוני, לצד משפטים מסורבלים, בדרך כלל גרמניים. אבנרי, על אף שהגיע גם הוא מגרמניה, יצר סגנון קצבי, ענייני, יבש אבל בשום פנים לא משעמם.
כדי להשיג זאת מחק אבנרי לחלוטין כל בדל סגנון אישי של הכותבים, ועשה זאת בשיטה שיש שיראו בה פאשיזם עיתונאי: כל מי שהגיע לכתוב ב"העולם הזה" כתב באותה דרך, באותם משפטים, כלומר, כולם היו אורי אבנרי, או כפי שכתבה פעם אריאנה מלמד, כולם היו בניו, גם בשדה הלשון. בשלב הראשון היה אבנרי עובר ומשכתב ולא השאיר משפט שלא הוכתם בעט
האדום שלו. בשלב השני, הכותבים למדו לכתוב כמוהו. לכתיבה האחידה הזו היה כוח עצום. היא הייתה אפקטיבית, מעין מטר חצים המושלכים לעברו של הקורא ומשאירים אותו חסר
נשימה, והיא העניקה לשבועון המאוד מסוים הזה סגנון ייחודי, מבודל מכל יתר העיתונים.
רוצים לקרוא את טורם המלא של רפי מן ורוביק רוזנטל? הירשמו לקבלת גליון מתנה
