מייסד ויו"ר 'הפורום החילוני' לא המציא את המילה "הדתה". לפני ארבע שנים הבין פרומן שהמילה, שנמנמה באקדמיה שנים רבות, מתאימה בדיוק לתיאור התהליך הזוחל שעובר על החברה החילונית, מבלי שתרגיש כמעט. תהליך שאינו בדיוק החזרה בתשובה ואינו בדיוק כפייה דתית, המושגים מקובלים עד אז. מרגע שנפוצה, כבר קשה לצייר תמונה מדויקת של מערכת החינוך ושל צה"ל בלעדיה. היא הדליקה נורות אזהרה בזו אחר זו, עד שכל המרחב הציבורי נראה כעץ כריסמס מהבהב. "הדתה" נתנה הקשר אחד לפתיחת שערי הצבא לרבנים־מטיפים, להכנסת גרעינים תורניים ועמותות ימין דתיות לבתי ספר בערים חילוניות; לתוכניות לימוד שמביאות טקסט חילוני רק כדי להציגו כאחיו המפגר של הטקסט הרבני. ואז נפקחו העיניים, והחילונים יכלו לצאת לקרב מאסף, לפני שילדיהם יהפכו למודל של היהודי החדש על פי סמוטריץ'.
פרומן ידע לרתום את כוח המדיה החברתית. בא נפתלי בנט, שבמשמרת שלו התפוצצה המורסה, אמר בכעס "הדתה שמדתה", וליאור שליין בנה חצי קריירה על הצירוף הזה. ההורות החילונית האחראית כוללת היום לא רק בדיקה שהילדים שלך לא גולשים לפורנו, אלא גם וידוא שמערך השיעור ליום השנה לרצח רבין לא מועבר במקרה על ידי עמותה דתית שנכנסה לכיתות, ושהילדה שלך לא נשלחה הביתה אחרי מסדר צניעות לאורך מכנסיה, ושהבן החייל לא רותק בגלל סנדוויץ' גבינה במקרר. בבחירות, כשליברמן רץ עם הסיסמה "לא למדינת הלכה" וכחול לבן הבטיחו "ממשלת אחדות חילונית", הקרקע שפרומן פעל לדשנה הייתה מוכנה. אפילו כבר לא היה צריך להגיד: "הדתה".
