אני זוכר את זה כאילו זה היה שלשום. עבדתי אז כסגן עורך עיתון 'העיר', נכנסתי למערכת בסביבות חמש אחרי הצהריים, יום שלישי, לפני ליל סגירה, וראיתי את כולם מסתכלים על הטלוויזיה במרכז המערכת. שם הוקרנה תמונה של מגדלי התאומים, מאחד מהם מיתמר עשן. לא הבנתי עדיין מה קורה, לא שמעתי כלום (בשלב הזה רק מטוס אחד, שחשבו שהוא מטוס קל, התנגש במגדל הדרומי), והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש, לשבריר שנייה, הייתה "מאיזה סרט זה, לעזאזל".
לכאורה, רפלקס של מבקר קולנוע, שחושב מתוך אינסטינקט ראשוני שכל מה שהוא רואה על מסך הוא קטע מסרט ולא פיסה מהמציאות. בפועל, לא ממש. אני לא מסוגל לנתק את מתקפת הטרור הגרנדיוזית באמריקה של 2001 ממה שקרה בקולנוע האמריקאי בחמש השנים לפני כן. אירועי 11 בספטמבר היו הוליוודיים בקנה המידה שלהם: הם תקפו מונומנטים וידעו לעשות את זה כך שמצלמות הטלוויזיה יקלטו הכל בזמן אמת. הטרוריסטים לא רק רצו להשמיד ולהרוג, הם גם רצו לייצר אוצר דימויים חדש. איקונוגרפיה של טרור. וזו חשיבה קולנועית, שהם אימצו, אני חושב, מתוך הוליווד עצמה.
רגע לפני הפיגועים, בקיץ 2001, יצא סרטו של סטיבן ספילברג 'אינטליגנציה מלאכותית', שהציג לקראת סופו חזון עתידני ופוסט־אפוקליפטי של מנהטן, אחרי שהוצפה בעקבות המסת הקטבים. גלי הצונאמי, כך אנו מבינים, מוטטו את מגדלי התאומים, שנראים בסרט כשהם שבורים, אחד שעון על רעהו. ואותה אווירה נשמרה גם בשנים שקדמו לכך. 'פיסמייקר' (1997), הסרט הראשון של דרימוורקס, אולפן הקולנוע שהקים ספילברג עם חבריו, עוסק במרדף של ג'ורג' קלוני וניקול קידמן אחר טרוריסט שמגיע למנהטן חמוש בפצצת אטום ניידת. ב'פגיעה קטלנית' (1998), שהופק על ידי ספילברג, מתרסק מטאור ענק על כדור הארץ ויוצר את גלי הצונאמי שמחריבים את כל מנהטן, כולל מגדלי התאומים. ב'ארמגדון' (1998) של מייקל ביי החריבו שברי מטאור את אטרקציות התיירות הגדולות בעולם. 'המצור' (1998) של אד זוויק נפתח בסצנה שבה טרוריסטים מוסלמים ממוטטים גורד שחקים בדאונטאון מנהטן. וכל ההרס הזה הגיע אל המסכים בסך הכל שנתיים אחרי שחייזרים החריבו את האמפייר סטייט בילדינג ואת הבית הלבן גם ב'היום השלישי' של רולנד אמריך וגם ב'הפלישה ממאדים' של טים ברטון. אחרי חמש שנים של דימויים חוזרים ונשנים של הרס, עד כמה קשה היה לטרוריסטים להחליט לעשות לסרטים האלה רימייק גם במציאות?
—–
ההלם בעקבות אירועי 9/11, ובייחוד קריסת מגדלי התאומים, גרם להוליווד להתיישר מיד לקצה השני. חדוות ההרס של השנים 1996–2001 הוחלפה בכמה חודשים של מתינות ורגיעה. התגובה המיידית הייתה להעלים ממסכי הקולנוע כל זכר למגדל התאומים, או סרטים העוסקים בהרס או בפיגועים. צילומים של מגדלי התאומים נחתכו או נמחקו מהסרטים 'ספיידרמן' (הראשון), 'זולנדר' ו'בדיוק כשהתאהבנו', שיצאו בחודשים שאחרי הפיגועים. חזיונות של הרס, שהיה יכול ליצור אצל הצופים תגובה פוסט־טראומטית (לדעת האולפנים), צומצמו או נדחו.
הדחקת ומחיקת מגדלי התאומים נמשכה שנה אחת בדיוק. בסוף 2002 הם חזרו בסרטים כמו 'עיר ליד הים' (שצולם במנהטן ובברוקלין בימים שלפני 9/11) ו'כנופיות ניו יורק' של מרטין סקורסזה. האחרון, כמו גם 'מינכן' של ספילברג (2005) הוסיפו את המגדלים באופן דיגיטלי כמעין הצדעה להם. השימוש במגדלים ב'מינכן' היה חלק מהמסר של הסרט, שמתרחש בתחילת שנות ה־70 (כשהמגדלים עדיין נבנו) ועוסק במבצע של המוסד לחיסול הטרוריסטים שביצעו את הטבח באולימפיאדת מינכן. גיבור הסרט הוא סוכן מוסד שמבין כי הוא רק מזין מעגל של אלימות: הם עושים פיגוע, אנחנו מחסלים אותם, הם נוקמים עם פיגוע אחר, אנחנו מחסלים אותם, וכן הלאה. את נאום הפרישה שלו הוא עושה, בסצנה האחרונה בסרט, כשבאופק נראים מגדלי התאומים, רגע לפני השקתם. המסר של ספילברג והתסריטאי טוני קושנר היה ברור: מעגל האלימות הזה מסתובב עד היום – אירועי 9/11 הם חלק ממנו. בשלב הזה, אמריקה הייתה כבר שרויה שנתיים בתוך מלחמת עיראק השנייה, שהתחילה כאקט של נקמה נגד מבצעי הפיגוע.
אירועי 11 בספטמבר הפכו פופולריים בקולנוע האמריקאי – גם בסרטים שעוסקים באירועים עצמם, כמו 'טיסה 93' ו'מגדלי התאומים' של אוליבר סטון (שניהם מ־2006), אבל בעיקר בסרטים שחגים סביבם, כמו 'צלף אמריקאי', 'כוננות עם שחר' וסרטי התעודה של מייקל מור 'באולינג לקולומביין' ו'פרנהייט 9/11'. אלא שנדמה כי הקולנוע האמריקאי, מאז תחילת מלחמת עיראק ב־2003, התחיל להתייחס קצת אחרת לעניין. האמריקאים התחילו להבין שג'ורג' בוש עשה עליהם סיבוב: היו לו אינטרסים כלכליים בשדות הנפט של עיראק והוא ניצל בחסות שקרים בוטים את הבהלה ואת הפטריוטיות של פוסט הפיגועים כדי ליזום פלישה לעיראק (שהתבררה, בדיעבד, שלא קשורה כלל לפיגועים). את השפעות השקר הזה ממשיך הקולנוע האמריקאי לעכל עד היום.
—–
שימו לב מה קורה בשנים האחרונות בסרטי הפעולה האמריקאיים: נעלמה החלוקה הקלאסית ל'טובים' ו'רעים'. אין יותר 'רע'. סדרת סרטי ג'ייסון בורן, שנולדה שנה אחרי אירועי 9/11, היא סימפטום לכך: זהו סיפורו של סוכן CIA שמגלה שהאנשים הרעים הם אנשי הארגון עצמם. הסרט החמישי בסדרת בורן, שיצא השנה, אומר באופן בוטה את מה ששאר הסרטים רק רמזו לו: בכל פעם שיש פיגוע איפשהו בעולם, קודם כל תחשדו ב־CIA, שמנסה לחסל מטרות ומביים פיגועים. זה ממשיך אפילו בסרטים חדשים כמו 'סטארטרק: אל האינסוף', שבו מתברר שאותו משמיד עולמות זדוני, שמולו עומדים קפטן קירק וצוותו, הוא בעצם קצין צבא סורר שהחליט להשתמש בטקטיקות המלחמה שהוא למד נגד האימפריה שלימדה אותו. סדרת 'סטארטרק', תחילה בטלוויזיה ('מסע בין כוכבים') ואז בקולנוע, עסקה ב־50 שנות קיומה בהגדרת 'האחר'. יש 'אחר', טענה הסדרה, יש חוצנים שזרים לנו באופן מוחלט ויכולים להיות טובים או רעים. הסדרה הזאת לימדה אותנו לא לפחד מהשונה ומהזר, אבל גם הדגימה שוב ושוב שפערי מנטליות ותרבויות יכולים להביא למלחמה בגלל חוסר הבנה. ולכן הרע יהיה תמיד החוצן, השונה, זה שלא מבין את דרכי בני האנוש, השוחרים לפיוס ולשלום. ועכשיו, 50 שנה אחר כך, פתאום הדמות שהורסת את האנטרפרייז מכריזה מלחמה נגד פדרציית הכוכבים וטוענת שכל המפעל הזה אינו אלא אימפריאליזם מחויך, היא בשר מבשרו של הממסד הצבאי 'שלנו'. זו אמירה רדיקלית בסדרה כזאת, והיא מגיעה רק כעת, בתקופה שבה אף אחד כבר לא יודע להגיד מי הטוב ומי הרע, מי הקורבן ומי המפגע.
אמת, הוליווד עוד לא הצליחה לתרגם את הטראומה של 9/11 ליצירת מופת. לפעמים, כמו במקרה של 'צייד הצבאים', 'אפוקליפסה עכשיו' ו'פלאטון' (ביחס למלחמת וייטנאם), נדרש פרק זמן של כמה שנים כדי לעכל את הטראומה ולעבד אותה לסרט שהוא לא רק רצף כרונולוגי של אירועים אלא גם חוויה קולנועית אמיתית. לפעמים, כמו במקרה של 'להציל את טוראי ריאן' (ביחס למלחמת העולם השנייה), זה לוקח 40 שנה ויכול להגיע רק מבני הדור השני – לא אלה שזוכרים בעצמם, אלא אלה שגדלו על המיתולוגיה. לפעמים, כמו עם 'טיטאניק', זה לוקח 100 שנים, כשהסיפור כבר הופך לפולקלור. כרגע, רק סרט תיעודי כמו 'איש על חבל' וסרט עלילתי כמו 'על חבל דק', שמביאים את סיפורו של אמן ההליכה על חבל פיליפ פטי ועוסקים בסיפור שקרה באמת על גג מגדלי התאומים ערב פתיחתם, מסוגלים באמת להסתכל על המגדלים, בעצב ובגעגוע, אבל בלי לתת להם ליפול.
'איש על חבל', שבוים בשנה שעברה בידי רוברט זמקיס, הוא כולו מזמור הנצחה למגדלי התאומים, בלי לספר במילה את האסון שקרה שם 25 שנים אחר כך. זה אומר שאחת לכמה שנים יחזור הקולנוע האמריקאי אל מדרכות מנהטן ואל מגדלי התאומים, כשהם עומדים וכשהם קורסים, וינסה לעבד מתוך האירוע הזה רגע שיהיה גם בעל חשיבות קולנועית וגם בעל אמירה אנושית עמוקה ומתוחכמת יותר מ"כמה נורא". זה יקרה, זה תמיד קורה. קריסת מגדלי התאומים הפכו למיתוס ויזואלי חזק מכדי שהקולנוע יוכל אי פעם להתעלם ממנו או להדחיק אותו.
.
צילום אילוסטרציה: הסרט 'איש על חבל', אימג'בנק
.
למבצע מנויים אטרקטיבי וחדש – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
