fbpx

קיצור תולדות האוכל בקולנוע // מאת רון פוגל

מתקופת הצנע לעידן השפע והשף

0

סיפורים טובים הם סיפורים שיש בהם אוכל. אילולא היה מעורב תפוח במפגש בין חוה והנחש לא היינו יורדים לשורש הפיתוי ששינה לעד את מערכת היחסים בין האדם לאלוהים. הניתוק בין המעמדות בימי המהפכה הצרפתית לא היה מוסבר טוב יותר בלי המשפט השערורייתי "אם אין לחם – יאכלו עוגות". אף ילד לא היה הולך לאיבוד ביער אם החיות לא היו מכרסמות את פירורי הלחם, אף מכשפה לא הייתה מצליחה לגרום לילדים להתפטם אילולא היה ביתה עשוי ממתקים ואף רומנטיקן לא היה מאמין באהבת נצח אם שלגייה לא הייתה נוגסת תחילה בתפוח מורעל.

בדיוק כמו ספרי ההיסטוריה, שיעורי התנ"ך ואגדות העם הגרמניות, כך הקפידו גם מספרי הסיפורים הוויזואליים לגעת באוכל. משחר הקולנוע היה ברור ליוצרים כי אוכל הוא לא רק צורך קיומי־ הישרדותי. האוכל יכול לשמש תפאורה אסתטית, להוות אלגוריה למצב חברתי ולבסוף להתקיים כתת־ז'אנר – סרטים שעוסקים באוכל עצמו.

סצנת הנעל ב'הבהלה לזהב', 1925

סצנת הנעל ב'הבהלה לזהב', 1925

אמריקה המדושנת, איטליה המורעבת

לא תמיד השקיעו יוצרי הקולנוע מחשבות עמוקות מדי בנוגע לאוכל. הצופים, שהיו רעבים בעיקר לבידור זול, ידעו שובע כשמישהו החליק על קליפת בננה או כשפאי קצפת הוטח בפנים. הקשר הקולנועי הראשון בין עוגת קצפת לקומדיה הופיע בסרט הקצרצר 'מר פליפ' (1909). מאוחר יותר צ'רלי צ'פלין הפיל על מכנסיו כדורי גלידה ('ההרפתקן', 1917), באסטר קיטון ורוסקו ארבוקל החליקו על רצפת מסעדה מקומחת כשמעליהם עופות מתעופפים ('הטבח', 1918) ולורל והארדי תמצתו את העניין בסצנה שמתחילה בקונדיטור שמחליק על קליפת בננה ומסתיימת בקרב רחוב שכולל הטחה המונית של עוגות קצפת בפרצוף ('קרב המאה', 1927).

מי ששבר את מחסום הסלפסטיק הקולינרי היה צ'פלין. ב'הבהלה לזהב' (1925), אחד הסרטים הראשונים שהפכו את העיסוק בקולנוע למטאפורי, עסק צ'פלין בצדדים הנוגעים ללב של האוכל – ברעב, בחסך, במה שמסוגל אדם לעשות בשביל ארוחה טובה. בסצנה בלתי נשכחת מבשל הנווד את אחת מנעליו ומגיש אותה לשולחן כארוחת גורמה. את השרוכים הוא מגלגל כספגטי ואת הנעצים שמחברים בין הסוליה לנעל הוא מוצץ כמו היו עצמות עוף.

כעבור כמה שנים הפכה סצנת אוכל לאחד הגורמים שהניעו את קוד הייז (צנזורה עצמית שהחילו אולפני הקולנוע על עצמם כדי למנוע הגבלות חיצוניות). הסצנה המדוברת, שזכתה לכינוי 'סצנת האשכולית', מופיעה בסרט 'אויב הציבור' (1931): גנגסטר, בגילומו של ג'יימס קאגני, תופס במהלך ארוחת בוקר חצי אשכולית ומטיח אותה בזעם על לחיה של חברתו.

מעבר לאוקיינוס גילם האוכל בסרטו של מרסל פניול 'אשת האופה' (1938) את אבן היסוד של חיי משפחה מאושרים. הסרט מגולל את סיפורו של אופה שמפסיק לאפות לאחר שאשתו ברחה עם רועה צעיר. אנשי הכפר הרעבים מתגייסים כדי להחזיר אליו את אשתו. בסצנת הסיום, אחרי שהתאחדו השניים, מתלוננת האישה כי קר לה, והאופה מדליק את התנור. הם עומדים מחובקים מול מה שאיחד אותם – התנור, מקור האוכל והחום, סמל לאהבה ולמשפחה.

למעט הבלחות בודדות, היחס הקולנועי לתחום האוכל נותר בדרך כלל פשטני וישיר. שינוי מסוים חל בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. האמריקאים פצחו בחגיגת צריכה, עברו להתגורר בפרברים וגילו את מוצרי המטבח המשוכללים. אווירת השפע השתקפה במופעי ראווה הוליוודיים היסטוריים, כמו 'שמשון ודלילה', 'קוו ואדיס', 'עשרת הדיברות' ו'בן חור', שתיארו משתים מפוארים. באותם ימים נלחמה תעשיית הקולנוע על חייה מול המכשיר החדש, טלוויזיה, ולכן ניסתה לפצות בוויזואליה מרשימה, כמו למשל סצנות זלילה סביב שולחנות עמוסים בכל טוב.

כאנטיתזה לפאר הקולינרי של הספקטקלים ההוליוודיים הופיעו סרטי הניאו־ריאליזם האיטלקי – קולנוע שתיאר את המציאות האפורה, ההישרדותית והסגפנית של פשוטי העם. באחת הסצנות היפות של 'גונבי האופניים', סרטו של ויטוריו דה סיקה (1948), נכנסים האב ובנו למסעדה ומסתפקים, בשל מצבם הכלכלי הרע, במים ובחתיכות מוצרלה, כאשר לידם סועדת משפחה בשולחן עשיר במטעמים. האוכל, שמייצג את הבדלי המעמדות, הוא הקש ששובר את גבם של השניים, והם עוזבים את המסעדה בבושת פנים ושבים לייאושם.

אוכל, אסלה, עבד, זונה

שנות ה־60 וה־70 הדגישו את הוליווד החדשה, שהשתחררה סוף סוף מכבלי הצנזורה, ואת הגל הצרפתי החדש, שמרד במוסכמות. גם העיסוק באוכל עבר טרנספורמציה ותיפקד ככלי בידי מהפכנים חברתיים שחפצו לבעוט בישבנה של הבורגנות השבעה.

המניפסט 'האסתטיקה של הרעב', שכתב הקולנוען והמהפכן הברזילאי גלאובר רושה ב־1965 מטיף ליצירת קולנוע חדש, כזה שינבע מתוך רעב תרבותי, כפי שמהפכות חברתיות נולדות מתוך רעב פיזי. "כשהתרבות של הרעב תתקוף את היסודות שלה עצמה, היא תוכל להתגבר על מגבלותיה", כתב רושה. "הביטוי התרבותי האצילי ביותר של הרעב – זו אלימות". בדומה לניאו־ריאליזם האיטלקי, אפשר לראות בסרטיו את המחסור במזון כסמל לניצול בני המעמד הנמוך בידי האליטות.

הבמאי הספרדי הסוריאליסטי לואיס בוניואל, שפעל בעיקר בצרפת ובמקסיקו, ביקר בסרטיו את הבורגנות, השלטון והדת באמצעות לא מעט סיטואציות שעוסקות באוכל. ב'וירידיאנה' (1961) מסיימים קבצנים ארוחת מלכים שהוכנה להם בידי נוצרייה אדוקה ומיד פוצחים באורגיה פרועה על רקע נעימה מתוך 'משיח' של הנדל. ב'המלאך המשמיד' (1962) מתגלה בסיומה של ארוחה דשנה כי הסועדים לכודים בתוך הבית, וכשנגמרים האוכל והמים – פורצות המריבות. מבקר הקולנוע רוג'ר איברט פירש את הסרט ככתב אישום נגד המעמד השולט בספרד בימי פרנקו: השליטים – לאחר שהביסו את יריביהם – אינם מסוגלים להפסיק לחגוג את הניצחון, ובסופו של דבר החגיגה מעבירה אותם על דעתם ונחשף פרצופם האמיתי.

ב'סוד הקסם הבורגני' (1972) תיאר בוניואל את ניסיונותיהם הכושלים של כמה חברים לארגן ארוחה – בכל פעם צץ גורם מפריע. לבסוף, כשהם מתיישבים לאכול, מגיעים למקום מתנקשים ויורים לכל עבר. בין הסועדים ישנו שגריר מושחת, שמתחבא מתחת לשולחן אך מתעקש לטעום עוד מנתח הבשר, גם אם פירוש הדבר כי התנהגות זו תעלה לו בחייו.

ב'רוח החופש' (1974) יושבים כמה חברים על אסלות סביב שולחן ועושים בטבעיות את צרכיהם בעודם דנים בענייני היום. כאשר אחד הנוכחים חש ברעב, הוא מתפנה בנימוס לחדר צדדי כדי לאכול. ברמה העקרונית אין דבר הגיוני מזה; הרי רק מוסכמה חברתית הפכה חלק אחד של חילוף חומרים לדבר שנהוג לעשות בקבוצה, וחלק שני לדבר שנהוג לעשות בסתר. מבחינת בוניואל, הדבר הפרוורטי האמיתי שעושים הבורגנים הוא לא ההליכה לשירותים אלא אופן האכילה.

גם 'הזלילה הגדולה' (1973), סרט גרוטסקי בבימויו של מרקו פרארי, עוסק בקלט ובפלט של גוף האדם. ארבעה חברים – טייס, שופט, מנהל טלוויזיה ושף – נפגשים לסוף שבוע של פורענות במטרה לאכול עד מוות, מילולית. האירוע כולל בין היתר אורגיות, תחרות אכילת צדפות, נפיחות, בעיות עיכול וצינורות מתפוצצים שמציפים את הבית בצואה.

אחת מסצנות האוכל הכי ביקורתיות, מרתיעות ומעוררות אי־נוחות מצויה ביצירת המופת של פדריקו פליני 'סטיריקון' (1969). במרכז העלילה, שמתרחשת ברומא העתיקה, מוזמן סטודנט צעיר, שמחפש משמעות לחייו, למשתה בבית אחד מעשירי העיר. הסעודה מתוארת בסרט כגיהנום עלי אדמות המלא בהררי אוכל, נשים עירומות ועבדים יפי תואר המשמשים מושא לתשוקות העשירים הנואפים. נקודת הקיצון של 'סטיריקון' מופיעה לקראת סיומו, כאשר משורר שהלך לעולמו מותיר לקרוביו צוואה – לאכול את גופו מתוך כבוד לו ולפועלו.

מוטיב זה של קניבליזם, שנמצא גם בסרטי אוכל אחרים ('אוכלים את ראול', 1982; 'דליקטסן', 1991), מתריע מפני התבהמותו המוחלטת של האדם – מיצור תבוני לחיה הנשלטת על ידי דחפים. אין רגע שמעיד על חברה שחצתה את כל הקווים האדומים מאשר הפיכתו של האדם עצמו למזונם של בני אדם אחרים. באותו הקשר ראוי לציין גם את הסרט הדיסטופי 'סוילנט גרין' (1973), שמתאר עולם עתידני הנשלט על ידי חברת ענק שמספקת לתושבים מזון מחומרי גלם סודיים. בסוף הסרט מתבררת האמת המטרידה – המזון מורכב ממתנגדי השלטון, בני אדם.

בהוליווד לוהק האוכל באותן שנים לתפקידים מגוונים. 'ווילי וונקה ומפעל השוקולד' (1971), לכאורה כמעשייה תמימה, עוסק בנושאים כמו דחיית סיפוקים ובנורמות חברתיות. 'הטנגו האחרון בפריז' (1972) קושר בין אוכל למיניות באותה סצנה שבה משתמש מרלון ברנדו בחמאה כדי לקיים מין אנאלי עם מריה שרייבר. וודי אלן, בסרטו 'הרומן שלי עם אנני' (1977), סוגר חשבון עם משפחתו כשהוא חוצה את המסך לשניים ומתאר זו מול זו ארוחה משפחתית יהודית צעקנית וברברית לעומת ארוחה וואספית מעודנת ואסתטית.

החגיגה של באבט, 1987

החגיגה של באבט, 1987

טמפופו, קושמרו וטעמים אחרים

בשנות ה־80, ימי נשיאות רונלד רייגן, נשבו בארה"ב רוחות השפע של הקפיטליזם. בהתאם, הוסטה תשומת הלב הקולנועית ממחאה באמצעות קולינריה להתמקדות באוכל עצמו. בעידן שבו שלטו שוברי הקופות, הרגישו יוצרי הקולנוע כי כעת הם יכולים להביא למסך צבעים וטעמים גם מבלי לתבל אותם באמירה ביקורתית. את אתרי צילומי הסרטים החלו לפקוד יועצים קולינריים שהדגישו אסתטיקה, אופן אכילה ושילובים מדויקים של מנות. לראשונה, אפשר היה לדבר על ז'אנר חדש – סרטי אוכל.

בבריטניה, למרות ערכי הכלכלה הדומים של ממשלת מרגרט תאצ'ר, דווקא לא ויתרו על הנימה הביקורתית. הסרט 'טעם החיים' של חבורת מונטי פייתון (1983), שעוסק בסוגיות כמו חיים מול מוות ושמרנות דתית מול מתירנות מינית, מבקר גם את התרבות ההדוניסטית של צריכת מזון כפייתית באמצעות סצנה שבה אדם עב בשר לא מתאפק מלהכניס לפיו עוד אוכל למרות שהוא שבע מזמן – ומתפוצץ על שאר הנוכחים במסעדה. לעומתו, 'הטבח, הגנב, אשתו והמאהב', סרטו הפרובוקטיבי של פיטר גרינוויי מ־1989, בועט במדיניות התאצ'רית. הסרט כולו הוא אורגיה קולינרית של יופי וזוועה על רקע משולש רומנטי שבמרכזו ניצבת הלן מירן. זירת ההתרחשות היא מסעדת גורמה המעוצבת בסגנון ציורו המפורסם של הצייר ההולנדי פרנס האלס, 'משתה הקצינים של המיליציה של סנט ג'ורג"; התלבושות עוצבו על ידי ז'אן פול גוטייה; האוכל הוא שחקן מרכזי ופוטוגני במיוחד; המוזיקה הולחנה על ידי מייקל ניימן, שיופתע לגלות כי הנעימה 'Memorial' ליוותה את הסיכום העולמי של מהדורת חדשות השבת בהנחיית דני קושמרו. גרינוויי פירש את סרטו כאלגוריה לבריטניה של אשת הברזל: הטבח מייצג את עובדי המדינה הכנועים, הגנב את תאצ'ר עצמה, המאהב את השמאל האופוזיציוני והאישה את בריטניה הנאנסת.

אבל שני סרטי האוכל הבולטים בשנות ה־80 לא היו אמריקאיים או בריטיים – 'טמפופו' היפני (1986) ו'החגיגה של באבט' הדני (1987). אמנם אפשר לראות בשניהם ממשיכי דרך של סרטי האוכל הביקורתיים מהעשורים הקודמים – 'טמפופו' מהווה ביקורת שנונה על החברה היפנית ו'החגיגה של באבט' מבקר את הנוקשות של הדת הנוצרית – אולם הדבר הבולט ביותר באותם הסרטים זהו האוכל עצמו, שנוכח בכל סצנה, מצולם לעילא ונחקק כמיצג קולינרי.

'טמפופו', בבימויו של ג'וזו איטמי, מגולל את סיפורה של בעלת מסעדה אלמנה שמנסה בעזרת שני חברים להפוך למבשלת הנודלס הטובה ביפן. הסרט נע בין שלל ז'אנרים קולנועיים – סרטי גנגסטרים, קומדיות עממיות ומערבונים. כמעט כל סצנה בו היא מלאכת מחשבת קולינרית: סצנת "נשיקה", שבה מעבירים גבר ואישה מפה לפה חלמון חי עד שהוא נשפך מפיה של האישה ונוזל על בגדיה הלבנים בדימוי ברור לקתרזיס מיני; אם המשפחה מתמוטטת ומתה אך לפתע מתעוררת לחיים כדי להכין ארוחת ערב אחרונה; ארוחה שבה מזמינים העובדים בדיוק את המנה שהזמין הבוס הגדול – בירה ודג – עד שהמתמחה הזוטר והלא צייתן שובר את הנורמה ומזמין סטייק משובח ובקבוק יין יוקרתי, לתדהמת הנוכחים.

'החגיגה של באבט', בבימויו של גבריאל אקסל על פי סיפור קצר של איזק דינסן (שם העט של קארן בליקסן, שכתבה את 'זיכרונות מאפריקה'), עוסק בפליטה בשם באבט שמגיעה לכפר דני קטן ומשמשת סוכנת בית של שתי אחיות זקנות. כשבאבט זוכה בסכום כסף גדול, היא מחליטה להתקין ארוחת פאר לכבוד אנשי הכפר הסגפנים והשמרנים. הציר העלילתי מתמקד בקונפליקט שבין הקהילה הנוצרית האדוקה, שמקפידה על חיי רוח ומתנזרת מהנאות חומרניות, לבין הסעודה האמנותית שמכינה באבט, המבקשת לתת ביטוי של עונג פיזי הרמוני לחמשת החושים. הבמאי מדגיש לאורך הסרט את הקור, הניכור והאפרוריות של אנשי הכפר אל מול המטבח החמים והמזמין של באבט. הסועדים מתחייבים לעצמם כי לא יעלו על דל שפתיהם כל מילה הקשורה לאוכל; "ננהג כאילו לא ניתן לנו חוש הטעם", הם אומרים. בהתחלה, כאשר אחד מהם מהלל את האוכל, משיבים לו השאר בדברי תפילה, אבל עם כל מנה הם מתרככים. בסופו של דבר, הם מבינים בזכות באבט כי אהבה והנאה אינן חטא, הם נפתחים זה לזה ולבסוף אף מודים בחולשותיהם וביצריהם האנושיים. אחד משחקני החיזוק של 'החגיגה של באבט', שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, הוא יאן פדרסן, שף מסעדת היוקרה הדנית לה קוקוט, שליווה את הבמאי לאורך הסרט – מה שניכר בצילום הקולינרי המרהיב של הארוחה ובמנות האסתטיות של באבט.

לשריף החדש יש שלושה כוכבי מישלן

בשני העשורים האחרונים נעשו יותר סרטי אוכל מאשר בכל מאה שנות הקולנוע שקדמו להם. יש לא מעט הסברים לפופולריות ההולכת וגואה של הז'אנר – החל בעליית רשתות המזון המהיר שתאם את אורח חיים קפיטליסטי, עבור בתהליך הגלובליזציה שהנגיש מתכונים מכל העולם בקליק אחד והצמיח מיליוני בלוגים קולינריים, וכלה בפריחת תכניות לייף סטייל וריאליטי הבישול בטלוויזיה שהעלו את השפים לדרגת מגה סלבריטאים.

השף הפך לגיבור קולנועי, האקדוחן האולטימטיבי של המערב הפרוע הקולינרי, הסמוראי של המטבח, גיבור־העל של עולמות הבישול והאפייה. לפעמים הוא מוצג כאמן, לפעמים ניחן ביכולות כמעט על־אנושיות, לפעמים מטיל אימה, עריץ בארמונו, המטבח. 'אוכל, שתייה, גבר, אישה', בבימויו של אנג לי, מתאר מערכת יחסים בין שף לשעבר ושלוש בנותיו, שבאה לידי ביטוי בארוחות שהוא מכין להן פעם בשבוע בזמן שהן תרות אחר אהבתו מחוץ לצלחת; 'לילה גדול', בבימויו ובכיכובו של סטנלי טוצ'י, עוסק בשני אחים איטלקים, האחד שף מבריק והשני מנהל פרגמטי, שמנסים להציל את מסעדתם הכושלת בלילה גורלי אחד; 'דינר רש', שצולם במשך 21 ימים במסעדתו של במאי הסרט בוב ג'יראלדי, מתמקד בכמה טיפוסים שמגיעים למסעדה אופנתית בניו יורק ובוחן את הפיכת השף מבן תמותה לכמעט אלוהים; הסרט הגרמני 'המטבח של מרתה' משרטט תהליך פנימי שעובר על שפית מקצוענית, פדנטית ונטולת רגשות עד שהיא תצליח בסופו של דבר למצוא נחמה גם במנת פסטה פשוטה; 'הטעם של עדן' מציג שף מתבודד, שזוכה להצלחה בזכות האופי הארוטי שהוא מעניק למטבחו, אך במקביל מתקשה ליצור קשר עם סביבתו.

לצד השף התפתחו בקולנוע גם דמויות נוספות מעולם האוכל. 'שוקולד', סרט בבימויו של לאסה הלסטרום, מספר על שוקולטיירית שמגיעה עם בתה בת השש לעיירה בצרפת ומעוררת פחד שמא השוקולד ישחית את הקודים המוסריים של אנשי המקום השמרנים – עלילה שמתכתבת במובן מסוים עם 'החגיגה של באבט'; 'רטטוי', שזכה באוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר, מבליט את סיפורו של עכברוש בשם רמי שחולם להיות שף, אך גם נוגע עמוקות בעובדי המסעדה הזוטרים, מעביר את המסר של "כל אחד יכול", הבסיס של ז'אנר תכניות ריאליטי הבישול, ומייחס חשיבות נכבדה לדמות מבקר המסעדות מעורר האימה שעל פיו יישק דבר; 'ג'ולי וג'וליה', בכיכובה של מריל סטריפ המגלמת את חלוצת תכניות הבישול בטלוויזיה ג'וליה צ'יילד, נותן הצצה לעולמם של בלוגרית האוכל ג'ולי פאוול, שמחליטה להכין בתוך שנה את מאות המתכונים מספרה של ג'וליה 'אמנות הבישול הצרפתי'.

'רטטוי', 2007

'רטטוי', 2007

במקביל לנסיקת השפים, גרמה האובססיה הקולינרית גם לחיפוש אחר ריחות וטעמים קולנועיים מהמזרח הרחוק, מדרום אמריקה ומהמזרח התיכון. אותם הסרטים מאופיינים בחושניות ואף בבוטות שמזכירה לא פעם את הקולנוע הקולינרי המערבי של שנות ה־60 וה־70, לפני שהפך מתוחכם ומעודן יותר.

ממקסיקו הפציע 'כמו מים לשוקולד' (1992), שקושר באופן הישיר ביותר בין אוכל לאהבה ומין. טיטה, הצעירה מבין שלוש אחיות, נאלצת להיפרד מאהובה פדרו ולהישאר ברווקותה כדי לטפל באמה, על פי המסורת המקובלת במקום. אם זה לא מספיק טרגי, האם משדכת את פדרו לאחות הגדולה, וטיטה אף מתבקשת להכין את עוגת החתונה. הסרט מתייחס לטיטה האומללה כאל מכשפה רבת עוצמה – התבשילים שלה משפיעים על הסועדים מאחר שהיא משקיעה בהם את הרגשות שלה; עוגת החתונה, שמכילה את דמעותיה, תגרום צער לכל מי שאכל אותה.

מהאקלים הים־תיכוני הגיע 'אהבה, פלפל וקינמון' (יוון, 2004), העוסק בשורשים הנוסטלגיים של האוכל, שמוצג כסממן מרכזי בזהותו של כל אדם. משפחתו של פאניס, נער יווני שגדל באיסטנבול, מגורשת על ידי השלטון הטורקי ועוברת לאתונה, למעט הסב שמסרב לעזוב. פאניס, שלמד מסבו את אמנות התיבול והפך לבשלן ביוון, חוזר אחרי 35 שנה לעיר הולדתו כדי להתאחד עם שורשיו.

מהמזרח הרחוק אפשר לציין את סרט האימה עוכר השלווה 'דמפלינגס' (הונג קונג, 2004), שבמרכזו אישה ששומרת על נעוריה באמצעות אכילת כופתאות ממולאות במרכיב סודי – עוברים מתים שהיא לוקחת ממרפאת הפלות שבו היא עובדת; 'השף הגדול' (דרום קוריאה, 2007), סרט מלא בהומור שמושפע מאינפלציית תכניות ריאליטי הבישול, מעמיד במרכזו תחרות בישול יוקרתית אשר הזוכה בה יוכרז כשף הממלכתי ויקבל במתנה את הסכין ששימשה את השף של קיסר קוריאה בימי קדם; 'לאנץ' בוקס' (הודו, 2014), סרט שמתמקד באוכל כמספק רגעי נחמה על רקע הקיום השגרתי המדכדך, מתאר מערכת יחסים שמתחילה בטעות בזיהוי בין אישה נאה, שמכינה תבשילים ביתיים, לפקיד אפרורי, שמקבל ממנה קופסת אוכל מדי יום; 'אן' (יפן, 2015), סרט קטן שמתחיל כסרט אוכל ומתפתח לדרמה נוקבת שנוגעת בשאלות של חיים ומוות, מגולל את סיפורה של בשלנית יפנית, מאסטרית להכנת מחית שעועית מתוקה שנועד למילוי החביתיות היפניות הידועות בשם דוריאקי, המגלה כי היא חולה במחלה קשה שתמנע ממנה את מלאכת הבישול.

נקניקיות או לא להיות. משהו לקינוח

דרך ארוכה עבר המין האנושי מהרגע שבו ביית את האש ועשה בה שימוש יומיומי, שסייע לו לשרוד טוב יותר, לחיות בריא יותר ולחסוך זמן יקר להכנת ארוחות, ועד שביצע בחומרי הגלם אקט מולקולרי כדי להנדס מחדש מנות זעירות.

דרך ארוכה עשה גם הקולנוע מההתייחסות הקומית והאגבית לאוכל בתחילת דרכו ועד לסרטים שמתרכזים בשפים, כמו 'משחק באש' עם בראדלי קופר ו'שף' בבימויו ובכיכובו של ג'ון פאברו. גדולי הבמאים ההוליוודיים הפליאו לתאר ארוחות משפחתיות שיצקו תוכן לסרטים הגדולים בהיסטוריה – מ'הסנדק' של פרנסיס פורד קופולה ועד 'החבר'ה הטובים' של מרטין סקורסזה; סצנות קולנועיות שעסקו באוכל באופן סימבולי או שולי הפכו לנחקקות ביותר בתולדות הקולנוע – סצנת הארנב ב'חיזור גורלי', שיחת המילקשייק ב'ספרות זולה', הארוחה הארוטית ב'תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים', וזה לא נגמר עד שמג ראיין תגנח במעדניית כץ וסועדת אחרת תזמין "את מה שהיא לקחה"; תחלואי תעשיית המזון המהיר נפלו קורבן בידי קולנוענים כמו מורגן ספרלוק, שהאביס עצמו במשך חודש בארוחות מקדונלד'ס ותיעד זאת בסרטו 'לאכול בגדול' (2004), וכמו ריצ'רד לינקלייטר, שהציג את התנאים הסניטריים הגרועים במפעל בשר אמריקאי בסרטו 'פאסט פוד ניישן' (2006), שהתבסס במידה מסוימת על הממצאים שהופיעו בספר בעל שם זהה מאת העיתונאי החוקר אריק שלוסר.

והנה עכשיו חומר הגלם קם על יוצרו: סרט האנימציה 'מסיבת נקניקיות', שעלה למסכים השנה, הגדיל לעשות כאשר האניש את מוצרי המזון, הפך אותם לגיבורי העלילה ובחן את סוגיית "ומה אם לאוכל יש רגשות". המתח הדתי בין יהודים למוסלמים מוצג בסרט דרך מערכת היחסים החשדנית בין בייגל יהודי לפיתה ערבית; המתח הגזעי בין האמריקאי הלבן למקסיקנים ולאסייתים מונצח בעזרת תיבול חריף שמקפיץ מיד את כל הסטריאוטיפים; המתח המיני מתבטא בזוגיות שבין פרנק הנקניקייה וברנדה הלחמנייה. וזה יכול לעבוד מסיבה אחת פשוטה: אוכל וקולנוע הם החיים.


סרטים ששפים אוהבים

ישראל אהרוני | שף (הירו ראמן בר)

ישראל אהרוני | שף (הירו ראמן בר)

"טמפופו. לא רק בגלל האיכות הקולנועית והקולינרית. הסרט בוחן את התרבות היפנית דרך הקולינריה. הוא לא מתייחס לאוכל כתחום 'סגור', אלא מתאר אותו כחלק מפסיפס תרבותי נרחב".

מאיר אדוני

מאיר אדוני | שף (כתית, מזללה, בלו סקיי, לומינה)

"רטטוי. גאוני בעיניי להעביר את המסר של הטירוף, הדיוק והווירטואוזיות של המטבח בצורה שמתאימה לבני 2–100".

רן שמואלי | שף (קייטרינג שמואלי, קלארו, אביגדור)

"החגיגה של באבט ושף עשו עליי רושם עז בנושא האוכל. אפשר לציין גם את משחק באש עם בראדלי קופר – פחות בגלל האוכל, יותר בגלל הסיפור והמקצועיות".

דיוויד פרנקל | שף (פרונטו)

"דינר רש מצליח לתפוס את האווירה ואת האינטראקציה בין הצוות לקהל בלילה אחד במסעדה ניו יורקית נחשבת. האנרגיה שרואים בסרט היא אמינה לגמרי, והסרט ממחיש שכל יום הוא אופרה אחרת במסעדות כאלה. מה שהכי תפס אותי בסרט זה המשפט: מתי הפכה ארוחה במסעדה איטלקית בניו יורק למופע ברודוויי?".

אבי קונפורטי | שף (טופולופומפו, צפרה, זוזוברה, מוזס)

"טמפופו הוא סרט האוכל הראשון שנחשפתי בו לאוכל בצורה ויזואלית. ראיתי אותו בגיל 18 או 19. הכנתי לעצמי ארוחה לפני הסרט, כדי לא להרגיש רעב במהלכו".

ויקטור גלוגר | שף (קלואליס)

"החגיגה של באבט: בגלל הקסם שבו, בגלל הארוחה שהיא בעצם הסרט ובגלל הנאיביות של באבט. דינר רש: בגלל האינטראקציה בין מבקרת המסעדות לבעלים ולשף, בגלל האווירה הסנובית של המסעדה הניו יורקית הנחשבת, ובגלל מי שמתבונן בטירוף מהצד, שהוא בכלל רוצח שכיר".

ניב גלבוע | מבקר מסעדות

"הזלילה הגדולה הוא לא סרט אוכל במובן המקובל, אלא יותר סרט מורבידי על גרגרנות, חטאים ורצון למות​ באורגיית אכילה. האוכל, שבדרך כלל מביא ומשמר חיים, הופך בסרט לרוצח אגרסיבי, עם האידיאולוגיה המתבקשת והצילומים הנפלאים של זלילה שאינה נגמרת".

שי שגב | מבקר אוכל ויין

"דמפלינגס, שעוסק באישה שלוקחת עוברים ממרפאת הפלות ואוכלת אותם כדי להישאר צעירה. המשיכה לסרטי אוכל היא ארוטית, קלוז־אפים של מנות יפות יכולים לגרום לאורגזמה ויזואלית ולא רק פותחים את הבטן, אלא בעיקר יוצרים השראה וסקרנות".


 

צילומי שפים: עופר וקנין, תומר אפלבאום, מוטי מילרוד, דניאל צ'צ'יק, 'הארץ', בוצ'צ'ו

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook