בהתייחסו למשבר הקורונה, הניף בנימין נתניהו ידיים בריאיון לדנה ויס ואמר: "קודם כל בעזרת ה', כולם צריכים להתפלל לבורא עולם". ויס קטעה אותו: "בעזרת מכון ויצמן… בית המקדש המודרני של הציונות נמצא במכון ויצמן". כאן, בקליפת אגוז, מונח היסוד להבנת משבר הקורונה כטלטלה לתקוות האדם המודרני. כגודל ההבטחה, עומק המשבר: מראשיתה נוסדה המדינה המודרנית על בשורת המדע ותבונת האדם כמסילה לעתיד יציב ובטוח. וכאן שורש המשבר, בממדיו הרחבים שמעבר למגפה כבעיה רפואית. בכור המחולל אותו, המשבר טמון בפער המתגלה בין הבטחת המדינה המודרנית לניהול יעיל, מתוך ראיית נולד, גם לנוכח איומים קשים – לבין האקראיות וההפתעה, המותירות לעיתים גם את המודרניות שבמדינות בחוסר אונים.
כך תיאר הסוציולוג הצרפתי ברונו לאטור את העידן המודרני: "חוקי הטבע איפשרו לנאורות הראשונה להרוס עד היסוד את יומרותיהן חסרות הבסיס של הדעות הקדומות האנושיות… כל מחשבות העבר נעשו אוויליות או משוערות… בא שחר זוהר". גם הרצל, בספרו 'מדינת היהודים', חזה מדינה מודרנית, שהידע המדעי הוא התשתית לניהולה המוצלח: "ליסוד מדינת היהודים כפי אשר אראה לי, דרושים תנאים מדעיים ברוח העת החדשה (ההדגשה במקור, ג"ה). לו מוטל עלינו היום לצאת ממצרים, לא כאבותינו התמימים היינו יוצאים (שלפתע לא מצאו מים לשתות). בראשונה נחקור לדעת את מספר היוצאים וכוחם…".
זו תמצית ההבטחה ליציבות, שגשוג וביטחון בחסדי המדע ותבונת האדם. אם בכל זאת משהו יצא משליטה, אין זה חלילה – על פי דת התבונה – מפני יומרת יתר של ההבטחה, אלא רק מכיוון שמישהו כנראה התרשל, לא מימש נכון את אחריותו, לא פנה בזמן למומחה המתאים – מה שנוטים לכנות "מחדל" ומזמינים בעקבותיו ועדת חקירה.
הפילוסוף הצרפתי פול ויריליו, בספרו 'המרחב הביקורתי', תיאר בהרחבה כיצד החשיבה הרציונלית־מדעית ביקשה להשיג שליטה בעולם התופעות, מתוך מגמה המבקשת לשלוט גם בבלתי ניתן לשליטה. אולם ההליכה שבי אחר ההבטחה הגדולה של הטכנולוגיה והמדע תביא לדבריו עד לכדי תאונה רחבת ידיים – "תאונה אינטגרטיבית", שתשנה לא רק את תפיסת האדם את הטכנולוגיה, אלא גם תביא אולי לסיום החשיבה המודרנית: "הפרויקט המודרני יגיע לקיצו בעקבות 'התאונה השלמה' (Integral Accident)". מובן שויריליו לא ייחל לתאונה מסוג זה. אלא שהוא התריע מפניה. אין אפוא לתהות על כך, שציפיותיו של אדם מודרני מן המדע ומן המדינה מוצאות עצמן נחבטות שוב ושוב מול המציאות המתריסה, והפעם לפנינו לא סתם תאונה גלובלית.
אלא שאחרי שזה קורה, המבחן להנהגת המדינה הוא קודם כל ביכולתה להתנהל נכון בתוך מה שכבר קורה. כיצד לנקוט, למול ההתהוות העוצמתית במלוא ממדיה, החלטות ופעולות נחרצות, המתאימות באופן ייחודי לשעת המבחן שהיא שעת חירום. ופה, בין היתר, בעיית המדינה המודרנית: ברגע שכבר התרחשה התאונה הגדולה, היא מתקשה בהתמודדות. בגלל כבלים נוהליים וחוקיים שונים, בגלל אילוצים, בגלל התניות קוגניטיביות תקדימיות, בגלל אי־הבנת האירוע בהיותו חסר תקדים. בגלל ניסיון לשלוט באופן ריכוזי בהתרחשות, שלא ברור אם בכלל ניתנת לשליטה.
חרטומי מצרים, מובילי המדע בתקופתם, ידעו להכיר במכות מצרים: "אצבע אלוהים היא". הענווה נדרשת במצבי משבר שכאלה לא רק בין אדם לאלוהיו, אלא גם בין האדם לכוחות הטבע. כאן מתחילה הדרך להתמודדות באירוע, בהכרה כי לא הכל נתון לשליטת האדם. אנשי המדע הגדולים יודעים עד כמה גם הדרך המדעית נדרשת כאן לענווה עמוקה, ולציפייה לישועה מבורא עולם.
