fbpx

קונטקסט ושפה: האלמנות והיתומים של פועלי הדפוס

0

הזירה ההיסטורית // רפי מן

.

"יושב היה אדם שתקן, לוחץ מנענעים והמכונה הומה, מצלצלת, מניעה זרועותיה הארוכות, ומפליטה תוך כדי כך, בקטעי זמן קבועים, יצוקי עופרת של שורות, בהן נראו אמות האותיות", כך תיאר ד"ר יוחנן בדר, חבר הכנסת ומי שהיה עורכו הראשון של עיתון 'חרות', את זיכרונות נעוריו ממכונת הסְדָר, הליינוטייפ, בעיתון מקומי בעיר בפולין. "עמוק במכונה המתה האש בהתיכה את המתכת, רעשו הגלגלים, סאנו זרועות הפלדה. החשות החשה רק האדם, אשר בתנועותיו המהירות והעדינות כלכל את כל הפלא הזה".

עוד שנים רבות אחר כך, בבתי הדפוס בישראל ליווה "זמר הליינוטייפ", כלשונו של בדר, את תהליך ייצורו של העיתון. הידיעות הגיעו מהכַּתב בכתב יד או בהדפסת מכונת כתיבה, עברו תחת ידי העורך שתיקן ושינה בסימנים בכתב יד, ונשלחו לסַדָּר, שכונה "הבוחער הזעצער" במורשת היידיש. הוא ישב ליד המכונה שהפיקה שורות עופרת לוהטת, שעומדו ידנית והפכו ללוחות הדפסה אשר נתכסו בדיו.

בין עיצומים לאיומי שביתה מיעטו העיתונים להזכיר את פועלי הייצור שלהם. הצצה נדירה לעולמם הביאה ב־1951 כתבת 'מעריב' תקווה וינשטוק במדורה 'פרנסות בישראל'. הם אמנם פועלים, כך כתבה, אך חשים עצמם במעמד גבוה יותר, כמעט כבעלי מקצועות חופשיים או אמנים. רבים מהם בחרו בעיסוקם מתוך אהבה לאות המודפסת. פועלי הדפוס בעיתון חשו עליונות על עובדי דפוס הספר, שהרי מיומנות מיוחדת נדרשה לעבודה בלחץ הדדליין, בשעות הלילה.

לשהות הממושכת בקרבת העופרת הלוהטת היו השלכות על בריאות העובדים. אחרי מאבקים זכו עובדי הדפוס ב"תוספת חלב". המשקה הלבן אמור היה לצמצם את פגיעת המתכת, אך לימים התנפחה תוספת החלב בכמה עיתונים לשוברי קנייה נדיבים בחנויות מזון. זו עוררה את קנאתם של העיתונאים, אשר בדרך כלל הרוויחו פחות מעמיתיהם ליד המכונות. מנגד טענו פועלי הדפוס שכתבים ועורכים יכולים לנפנף בתעודות העיתונאי, לזכות בהנחות במקומות שונים וגם לחלטר בזמנם הפנוי בעבודות אחרות כתרגום ספרים או מתן הרצאות.

עובדי הדפוס נותרו בדרך כלל מאחורי הקלעים, אך במרוצת השנים היה ארגונם לאחד מאיגודי הפועלים החזקים ביותר. כמו לעובדי חברת החשמל, גם להם הייתה אצבע על השאלטר – כפתור ההפעלה של מכונת הדפוס. באפריל 1955, כאשר עובדי דפוס 'הארץ' תבעו שיפור בתנאי העבודה, הם לא הפעילו את נשק יום הדין אלא רק סירבו לעבוד שעות נוספות. הוצאת העיתון התאחרה, ובדפים רבים נותרו חללים, כתמים לבנים. מדובר ב"פעולות בלתי חוקיות שמטרתן לחבל בהופעת העיתון", קבע המו"ל גרשום שוקן, ושיגר מברק לראש הממשלה משה שרת שבו ביקש, כפי שדיווח 'מעריב' בעמודו הראשון, "להפעיל את מלוא השפעת הממשלה להטלת משמעת הסתדרותית על פועלי הדפוס".

באותה השנה החלו להסתמן השינויים בענף. "בתי הדפוס הופכים למעבדות", כתב מזכיר ארגון עובדי הדפוס צבי אסף. "לא עוד יתהלכו פועלי הדפוס בחלוקים אפורים מוכתמי צבע ואכולי אבק עופרת. המסדרות החדישות של העתיד ייהפכו למעבדות צילום".

אלא שלהתפתחות הטכנולוגית היה מחיר. בעשורים הבאים עקבו בישראל אחרי שביתות ממושכות בבתי הדפוס של עיתונים בארצות הברית, בקנדה, בבריטניה ובמדינות נוספות. בכל המקומות הללו, ואחר כך גם בארץ, ביקשו עובדי הדפוס לשמר את מעמדם ושכרם גם כאשר חלק מהמיומנויות הייחודיות שלהן הפכו מיותרות. למתבונן מהצד הם נראו כעגלונים שמבקשים לחסום את דרכן של המכוניות. בשלבים הראשונים לא הייתה למו"לים ברירה והם נכנעו, אבל עם הזמן נחלש כוח האיגוד. את האיש השקט והמיומן שישב ליד המכונה הרועשת החליפו תוכנות מתוחכמות ומקשים חרישיים.

**********

הזירה הלשונית // רוביק רוזנטל

.

כוחם הפוליטי של פועלי הדפוס אבד כאשר מהפכה טכנולוגית גורפת פקדה את עולם הדפוס בזמן קצר. עד שנות ה־60 לערך שלטה עדיין ברמה השיטה שנקראה בעברית בֶּלֶט. השיטה הייתה בנויה על שורות עופרת בולטות שנוצקו בליינוטייפ. האותיות ספגו דיו, הדיו עבר אל הנייר, וכך התקבלו עליו אותיות מודפסות. שיטת הבלט הייתה שיטתו של גוטנברג, והיא לא השתנתה בעקרונותיה מאז המאה ה־15. הדפסת הבלט דרשה מכונות ענק, עופרת רותחת ומסוכנת לבריאות העובדים, ומקלדות רחבות. כל שורה בעיתון הורכבה מאמהות דפוס מנחושת שנעו זו אחר זו בדרכי הליינוטייפ, נפגשו עם העופרת הלוהטת ויצרו שורה יצוקה. עמוד עיתון בשלב שלפני ההדפסה היה מורכב משורות העופרת הצמודות. העמוד שקל עשרות קילוגרמים, ואת המעמדים אפשר היה לזהות באולם הדפוס על פי גבם הכפוף. נפל מגש העמוד על הרצפה, והיה צריך לסדר אותו מראשיתו; אלף דַפָּסִים לא יכלו לסדר אותו. את הטקסטים המנוקדים (בפי העובדים 'ניקוד', במלעיל) עימדו עובדי דפוס מיומנים במיוחד, ששלפו אות־אות על ניקודה מארון מגירות. התמונות והאיורים נשלחו אל הצינקוגרפיה הסמוכה, שבה הכינו מהם גלופות, שנהגו בפי עובדי הדפוס 'גלופות' במלעיל. הגלופה הייתה לוח אבץ צרוב מנוקד בנקודות צפופות, שיצרו אפקט של תמונה, או קווי מתכת שיצרו איור. הגלופות הודבקו על לוח עץ כדי שיתאימו לגובה שורות העופרת.

המהפכה הגיעה בשתי זרועות, בערך באותו זמן. כעורך צעיר מאוד של שבועון הקיבוץ הארצי בראשית שנות ה־70, ואחר כך עורך מוסף 'על המשמר' בשנות ה־80, ראיתי איך שתי המהפכות מחסלות דור שלם של פועלים גאים. המהפכה הראשונה הייתה דפוס האופסט, שפותח מרעיון הדפס האבן, הליתוגרפיה. העיקרון הבסיסי שלו הוא ההתנגדות בין שמן ומים. את מכונת הענק והעמודים הכבדים החליפו לוחות דקים של מתכת קלה, שפותחו באמצעות צילום. למהפכה הזו חברה מהפכת המחשבים. את פועלי הדפוס, שאצבעות ידיהם התאימו למקלדות הליינוטייפ, החליפו נערות דקות־אצבעות וזריזות. פועלי הדפוס הפכו בחלקם למנהלי עבודה, ואחרים למאבטחים ומגישי קפה. רובם נטשו את המקצוע.

פועלי הדפוס בשיטה הישנה היו גם גרפיקאים לעת מצוא. הם קבעו היכן להניח את התמונות, בחרו את אותיות הכותרת והכניסו במקומות הדרושים 'איניציאל', היא האות הגדולה בפתח כתבה. להזחה הקלה של השורה הפותחת פסקה קראו 'אבזץ' ולעתים בעברית 'כניסה'. גם איניציאל וגם אבזץ הן מילים בגרמנית, ללמדך מהיכן הגיע המקצוע למקומותינו. לטקסט המוקף במשבצת לצורכי הבלטה קראו 'בּוּקסה', בלעז קופסה. במילון הדפוס של האקדמיה ללשון משנת 1933 נקרא האיניציאל 'אות פותחת'. במילון התקשורת שיצא לפני שלוש שנים ושעמדתי בראשו יחד עם פרופ' רפי ניר ז"ל קראנו לאיניציאל 'אות רבתי', ולאבזץ 'זיחַ'.

המעמדים הצטיינו בפתרון בעיות המטרידות מעמדים עד היום, אבל ללא פתרונות ממוחשבים וקלים לתפעול. שלושת מונחי המפתח של בעיות העימוד נלקחו מחיי המשפחה: 'יתום', 'ממזר' ו'אלמנה'. שורה יתומה היא שורה ראשונה של פסקה, המופיעה כשורה אחרונה בטור. השם הוא תרגום מאנגלית: orphan. שורה אלמנה היא מילה ראשונה או מספר קטן של מילים המסיימות פסקה ומופיעות כשורה ראשונה בטור חדש, וגם היא באה מאנגלית: widow. 'ממזר' שימשה במצבים דומים. איך מטפלים בחבורה המעצבנת הזו? משחקים עם הטקסט, מרחיבים או מקצרים. בשיטה הישנה אפשר היה גם לרווח בין שורות באמצעות כפיסי עץ דקים שאפשרו לסגור את העמוד במסגרתו הקבועה, הקרויה בלשון הדפוס 'גריד', ובעברית של האקדמיה 'מתווה עיצוב'. על כל אלה, עיתונאים כעובדי דפוס, שלט המלך הלא מעורער של העיתונות המודפסת: הדדליין. אנחנו קראנו לו במילון החדש 'שעת נעילה'.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה

.

צילום: באדיבות עיתונות יהודית היסטורית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook