fbpx

קווים לדמותה של העלייה השלישית דרך דמותו הרדופה של בעל תחנת שידור // מאת אלה גברילוב

כשהדמוקרטיה שלך מתה

0

"כמה הזוי שזה נשמע, לישראל יש על מה להודות לולדימיר פוטין. בגללו מגיעים לכאן אנשים שיתרמו הרבה למדינה הזאת". בביתו בקיסריה, ארקדי מאיופיס נראה ונשמע נינוח. למי שאינו מכירו, פניו לא יסגירו את סיפור עלייתו לארץ ואת הנסיבות שבגינן זו קרתה.

במובנים רבים, מאיופיס הוא פניה של "העלייה החדשה". גל שלישי, חדש, של עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, שהולך ומתגבר בשנים האחרונות. ברובם עירוניים, משכילים, מבוססים יחסית. גם ארקדי מאיופיס (54) כזה. הוא היה מייסדה ובעליה של TV2 – חברת הטלוויזיה העצמאית הוותיקה ואולי הידועה ביותר ברוסיה. TV2 הייתה אחת התחנות הראשונות שנפתחו עם תום העידן הסובייטי בשנות ה־90, והאחרונה שנסגרה בעקבות המאבק של משטר פוטין בחופש הביטוי והעיתונות.

לפני 25 שנים, כשהחומות נפלו והאימפריות התמוטטו, כשגורבצ'וב ירד מהבמה והעולם למד להכיר את בוריס ילצין, היה מאיופיס כתב טלוויזיה צעיר בעיר הולדתו טומסק. חצי מיליון תושבים, עיר בינונית־קטנה בקנה המידה הרוסי. אבל בזכות ריבוי האוניברסיטאות שבה, נחשבה טומסק למרכז ההשכלה והרוח של סיביר. בשלהי שנות ה־80 עוד לא שודרו חדשות בשידור חי בערוצים הממלכתיים. אבל הייתה זו תקופת ה"פרסטרויקה", הרפורמות הבשילו בכל עיר וספר, ובעלי יוזמה צצו ברחבי המעצמה השוקעת. אז, בגיל 29, החליט מאיופיס להקים תחנת טלוויזיה משלו ולעשות את הדברים אחרת. הוא לא היה היחיד; ברחבי ברית המועצות כבר החלו לצוץ כמה תחנות אזוריות כאלה. אבל בטומסק הרחוקה, אף אחד מעמיתיו לא היה מוכן להסתכן יחד איתו. כמה חברי ילדות, לעומת זאת, הסכימו להתגייס להרפתקה.

כך הפך, במסגרת המיזם, קצין משטרה לצלם, פיזיקאי נהיה עורך, ופרופסור לפילוסופיה החל לעסוק בניהול פיננסי. רובם לא ידעו דבר על עסקי השידור, אבל חלמו לעשות טלוויזיה שהצופים ברוסיה טרם הכירו.

ראשית פילחו מאיופיס וחבריו את קהל הצופים לפי תחומי עניין, והחלו להפיק תכניות לקהלי יעד שונים: תכניות מוזיקה, תכנית גינון, אפילו תכנית לבעלי כלבים; אבל בראש ובראשונה – התמקדו בחדשות. השנים חלפו והתחנה הקטנה צמחה, ואז נכנסה לרוסיה קבוצת Internews, עמותה אמריקאית שתמכה בפיתוח תקשורת חופשית במדינות מתפתחות. הקבוצה הזו החליטה להתמקד בלימוד אנשי הטלוויזיה הרוסים, בערים השונות, את רזי המקצוע – הטכניים לצד הערכיים. באופן טבעי, Internews נאלצה להפסיק את פעילותה ברוסיה לאחר עליית פוטין לשלטון.

השנים היפות, השנים הרעות

לאט ובהתמדה הפכה TV2 האזורית לאחת התחנות המקצועיות והידועות ברוסיה, בעיקר בזכות הרמה הגבוהה של החדשות ותכניות האקטואליה. התחנה פעלה על בסיס עצמאי ולא נתמכה על ידי שום גורם ממשלתי. כאן, מאיופיס מדגיש שהתחנה לא נתמכה גם בידי תנועות מהאופוזיציה: "המטרה הייתה לייצר חדשות בצורה אובייקטיבית ומקצועית, ללא חשש לגרום אי־נעימות לכל צד, על פי אותם ערכים דמוקרטיים שלמדנו בתחילת דרכנו".

בתחילת שנות האלפיים רכש את השליטה בחברה מיכאיל חודורקובסקי (גילוי נאות: חודורקובסקי היה שותפו העסקי של מו"ל 'ליברל' לאוניד נבזלין). החברה התרחבה ושגשגה כלכלית. אלא שלא חלף זמן רב עד שהגיעה הטלטלה מכיוון השלטונות. חודורקובסקי נרדף ולבסוף נאסר, ומאיופיס מיהר לרכוש את החברה בחזרה, מחשש שיאבד אותה. אז, עוד חשבו איש הטלוויזיה ועמיתיו שהסכנה חלפה.

הם טעו. באותו זמן כבר החל הקרמלין לדכא בנחישות ובשיטתיות את התקשורת החופשית. רוב התחנות המקומיות נסגרו, או הפסיקו להיות רלוונטיות. בטומסק, בינתיים, העניינים התנהלו כמעט כרגיל. TV2 המשיכה לשגשג, עד שנותרה תחנת הטלוויזיה האזורית העצמאית היחידה במדינה. כתבים של התחנה שידרו יותר ויותר תחקירים על התנהלות הממשל המקומי והמשטרה, והמתח בין התחנה והמשטר, כצפוי, גבר בהתאם.

בערבו הצונן של 19 באפריל 2014 חשך בפתאומיות המסך של צופי TV2. קטיעת השידור לוותה בהודעה כי מדובר ב"תקלה טכנית בחברת הכבלים". ה"תקלה" לא תוקנה במשך חודשים ארוכים. "הרעיון היה ברור. הם רצו למוטט אותנו כלכלית וחשבו שאם לא נוכל לשדר במשך כמה חודשים, לא נעמוד בהוצאות ונסגור את התחנה. אך בזכות זה שלא היה לנו מקור מימון אחד, אלא נתמכנו על ידי עשרות עסקים קטנים, הצלחנו לשרוד", מסביר מאיופיס.

כשחזרה התחנה לשדר, העלתה המדינה הילוך ופשוט שללה ממנה את רישיון השידור, כשבמקביל הכריזה חברת הכבלים שלא תחדש את החוזה שלה עם TV2. בצעד נדיר ביחס להיסטוריה המודרנית של הדיכוי הרוסי, יצאו תושבי טומסק וערים אחרות לרחובות. אפילו במוסקבה הפגינו אלפים נגד סגירת הערוץ. זה לא עזר.

מאיופיס המיואש כבר קיבל בשלב הזה התרעות הולכות וגוברות על כך שחייו וחירותו בסכנה. יום לפני השידור האחרון, ב־8 בפברואר 2015, הוא עלה על טיסה לישראל.

ביום אחד איבד ארקדי מאיופיס את החברה שבנה במשך רבע מאה. הוא היה יכול לקחת מרוסיה רק תמונות ודרכון – השאר היה אבוד. למזלו, בארץ כבר היו לו משפחה ובית. שנים לפני כן החליט להשקיע בנדל"ן בישראל ובנה בית בקיסריה. באחד הביקורים כאן פגש אישה ישראלית, התאהב, התחתן והביא עמה ילדים לעולם. רעייתו של מאיופיס לא הייתה מוכנה לעזוב את ישראל ולעבור לרוסיה, כך שבמשך כמה שנים דילג איש הטלוויזיה בין שתי המדינות. לאחר סגירת התחנה הוא הפך לאזרחה של זו שבה היה קודם לכן רק תייר קבוע.

פני העלייה כפני האימפריה

מהגרים מבחירה, בכל העולם כמעט, רגילים לעשות את הצעד המכונן הזה בגיל צעיר יחסית, ולבנות את חייהם החדשים באופן טבעי. אבל מה עובר על איש עסקים בגיל העמידה, שביום אחד הופך למובטל, וגם תושב חדש במקום בו אין לו ידע של השפה או של המנטליות המקומית? אחרי כמה חודשים וחשיבה משפחתית משותפת מאומצת, נולד מיזם חדש בבית מאיופיס: המותג Yoffi, עסק משפחתי שמייצר "מתנות טעימות" – מאכלים ישראליים טבעיים, בדגש בריאותי, באריזות מעוצבות. בתו של מאיופיס, ליזה, שהייתה מפיקת טלוויזיה במוסקבה, עשתה גם היא עלייה והצטרפה לאביה. כעת הם בונים יחד את העסק החדש.

איך טייקון תקשורת מחליט ללכת על מאכלים מעוצבים? על השאלה הזו עונה מאיופיס במשפט הפשוט: "כי אין פה". גם את העסק הקודם הקים ללא ידע קודם בתחום, ומה שחשוב לא פחות – מאיופיס אינו הנציג היחיד של העלייה האחרונה שאינו מסוגל לשבת ולחכות למתנות מהמציאות, אלא יוצא לחפש אתגרים חדשים.

גל העלייה השלישי ממדינות חבר העמים שונה ממה שהכרנו קודם. הפעם הראשונה שבה נפתחו שערי "אימפריית הרשע" הייתה בשנות ה־70, אז הגיעו כ־160 אלף יהודים. זו הייתה עלייה ציונית, אידיאולוגית, שפניה הם המסורבים והגיבורים, וכל באיה כמעט סולדים מהמשטר הסובייטי וחולמים על חופש. בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90, עם שקיעתה והתמוטטותה של ברית המועצות, הגיעה החירות לרוסיה – ולצידה גם עוני, פשע ואנטישמיות. מפעלים נסגרו, חנויות עמדו ריקות, ורבים רק חיפשו את מי להאשים. כששערי האימפריה נפתחו שנית, מיליון וחצי "יהודים ואחרים" מיהרו להגר לחלקת הארץ שיש מי שסיפרו עליה שהיא זבת חלב ודבש. רבים בתוכה היו ציונים, כמובן, אבל התווית שדבקה בה נגעה יותר לפרקטיות של החיים וההישרדות. או כמו שכינו אותה חלק מהצברים: "עליית הנקניק".

הצדדים המבוססים והמשכילים יותר של החברה הרוסית היו נוחים גם ליהודים. אלה ביקשו לחכות ולראות אם מולדתם תהפוך באמת לדמוקרטיה שונה ומשגשגת. יהודים רבים החליטו להישאר בביתם. לא מעטים מהם היו חלק אינטגרלי מהמנוע המוביל של החברה הרוסית: אנשי עסקים, תקשורת, פוליטיקאים ואמנים. רובם הצליחו לבנות לעצמם חיים מוצלחים, וגם כשהתקוות לחירות ודמוקרטיה התפוגגו, ואת מקומן תפס דיקטטור חובב צילומים עצמיים בעירום חלקי, עדיין הרגישו רובם כאזרחי העולם. רבים מהם ביקרו תכופות בישראל, וחלק מהם אפילו היו די מרחיקי ראות ובעלי משאבים כדי לרכוש כאן נכסים.

ההרעה החריפה ב־2014, כשבמקביל לסיפוח חצי האי קרים ופלישת החיילים הרוסים לאוקראינה החליט הממשל לחזק את הפטריוטיזם בקרב אזרחיו. "חיזוק הפטריוטיזם" התבטא בעיקר ברדיפת הקהילה הלהט"בית, רצח אנשי אופוזיציה ודיכוי חופש הביטוי. כך דחפו המלחמה באוקראינה והמציאות המידרדרת לעלות לישראל לא רק אלפי יהודים מאזורי הקרבות באוקראינה, אלא גם אלפי יהודים מרוסיה שנמלטו מאימפריית הרשע, גרסה 2.0. זוהי "עליית פוטין".

עולים מ"סוג" אחר

הישראלי הממוצע עוד ממעט להיתקל בהם. כמו כל עולה חדש, אתה מתחיל בקונכייה מגוננת ומגלה לאיטך, כעולל טרי, את הסביבה החדשה. אם אתה מבוגר יחסית, נטייתך היא להישאר בקונכייה. לתת לדור הבא להיטמע ולהפוך ל"ישראלי מלא". כך גם ב"עליית פוטין", שרובה המכריע מורכב מאנשים נאורים, אקדמאים, חילונים ובעלי הישגים בתחומים מגוונים. ועדיין, נראה שהרקע השונה של רוב העולים האלה מניע אותם לפעולה. רבים מהם החלו לפעול מיד אחרי הגעתם ארצה, כדי להשיב לעצמם קורטוב של מעמד ומידה מספקת של רלוונטיות. ארקדי מאיופיס הוא אחד הבולטים, בתוך כמה אלפים טובים כאלה.

ויש מי שייתן סימנים נוספים בעלייה השלישית הזו, שמבדלים אותה מקודמותיה. וזה בזכות העובדה שמיליון המהגרים שהגיעו בגל הקודם נשאו בגנים שלהם את העידן הסובייטי. בשבילם, בהכללה כמובן, ערכי דמוקרטיה, שוויון וחירות היו קשורים אולי גם לאי־ודאות, עוני ופשע. קל לצאת מהכלא, אך קשה להוציא את הכלא מהאדם. אמנם קליטת המוני העולים של שנות ה־90 נחשבת מוצלחת ביחס לעליות קודמות, אבל עוד ייקח זמן להבין את הצדדים הסוציולוגיים והפסיכולוגיים של המונים מתרבות אחת, שנטמעים במהרה בתרבות אחרת ועוסקים בעיקר בהישרדות. למסה כזו, קשה להפנים במהרה את העקרונות של מדינה דמוקרטית. מדינה, שמצידה לא עשתה יותר מדי כדי לתרום לשינוי המצב הזה.

נציגי העלייה האחרונה הגיעו מארץ אחרת ולארץ אחרת. בשנות ה־90 הם היו אלה שבנו את הדמוקרטיה ואת החברה האזרחית ברוסיה ובמדינות חבר העמים. עבורם, דמוקרטיה וחופש נשארו הנכס היחיד שהם לא מוכנים לאבד. התהליך לא יהיה מהיר, אבל האופי השונה של העלייה הזו ודאי ישפיע על הלך הרוח הכללי של המגזר הרוסי־ישראלי בכללותו.

"יש כאלה שעדיין מתלבטים אם לעלות", מסכם מאיופיס, "הם מחכים לראות אם אני ועוד אנשים כמוני יצליחו כאן. אני חש את התמיכה שלהם כל הזמן, ומבין שהיא נובעת גם מהעובדה שהצלחה שלי תעורר בהם תקווה ותעודד אותם לעלות לארץ".

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook