fbpx

איך ולמה הציתה פרשת הרפז מלחמת עולם בתקשורת?

כיצד יצרו גבי אשכנזי ואהוד ברק את זירת הקרב העיתונאית המדממת ביותר מאז קום המדינה? עמנואל רוזן עם כל גיבורי הפרשה.

0

"העיתונאים הבכירים בפרשה הזאת מפנים טענות פליליות אחד כנגד השני. אנשי מבקר המדינה, שגבו מהם עדויות, יצאו מזועזעים, אבל דבר לא קרה. אין בתקשורת הישראלית שכר ועונש" (רביב דרוקר).

"בפרשה הזאת, אף עיתונאי לא יכול להתגאות בהתנהלות שלו. אין בה צדיקים" (יואב לימור, פרשן צבאי).

"התנהלות התקשורת בפרשה נבעה בחלקה משיקולים אישיים וסקטוריאליים, שהיו לכאורה רחוקים מלהיות מקצועיים וטהורים, עד כדי הטיות מדאיגות ביותר" (האלוף במיל' יעקב (מנדי) אור).

באפריל 1951 קיבל אקירה קורוסאווה אוסקר על "ראשומון". על  "פרשת הרפז", הוא היה מקבל את הנובל. יפן, המאה ה-12. כ-900 שנה לפני שיואב גלנט ואבי בניהו הגיחו לאוויר העולם, הואשם טג'ומרו  ברצח הסמוראי טקהירו ובאונס אשתו מסקו. הרוצח, הנרצח, הנאנסת ועוד עד ראיה אחד, אובייקטיבי לחלוטין, סיפרו למצלמה של אקירה ארבעה סיפורים שונים בתכלית, על סיפור אחד, שאמורה הייתה להיות בו אמת אחת. עכשיו, לך תתמודד עם פרשה, שבה לא רק הרוצח והנרצח, אלא גם הפרשן והפרשנית, הכתב האובייקטיבי והכתבת נטולת הפניות, עיתון א' וערוץ ב' – כל אחד ואחת רואה בה את אותו הדבר, אבל אחרת. שומע משהו אחד, ורוצה להבין משהו אחר לגמרי.

צילום: תומר אפלבאום, הארץ

אז מאיפה אתה רוצה אדוני, מאיפה מתאים לך גברתי, לשאוב את המידע שלכם?  את התובנות וההבנה הפשוטה עצמה, על שאירע ב-2010 הסוערת בחצר של אשכנזי, בדירת הפאר של ברק ובמלחמת העולמות עמוסת האגו והשנאה, שניטשה ביניהם? האם מתאים לך מאמר נוקב של ארי שביט, או אולי טור אישי עמוס גילויים של בן כספית? האם תאזין ברוב קשב לאיילה חסון ב"יומן", או לרוני דניאל ואמנון אברמוביץ' ב"אולפן"? ואיך אתה מעדיף את עיתון הבוקר שלך, "ידיעות אחרונות" נניח? עם רונן ברגמן או עם יוסי יהושע? הבחירה שלך, ובכל זאת הערת אזהרה: אם תבחר בכולם, בחר לך גם נהג תורן. כי אם מבולבלים – לא נוהגים.

אפשר מן הסתם להביט בשורה התחתונה (או לפחות בזו שנכתבה אחרונה, עד להודעה חדשה), במרץ האחרון, כשהמשטרה עצרה וחקרה את שרי החצר הבכירים של אשכנזי, אבי בניהו וארז וינר. אפשר לכאורה כבר להעניק את הפוליצר לחסון ולגרש את כספית מן העיר. מבחינת "מחנה ברק" בתקשורת – הסיפור נגמר. בעצם, לא נגמר, כי הרע מכל, הם מבטיחים, עוד  לפנינו ולפני אשכנזי ושות. אבל מי צודק? מבחינתם אין ספק. באותו יום שישי שלאחר המעצרים, האולפן החד-מימדי של איילה חסון, נראה כמו משדר ניצחון שיכול היה להתקיים אחרי מלחמת ששת הימים. הר הבית בידינו וארי שביט תוקע בשופר. ושלא תהיה טעות: אף אחד במחנה השני לא היה נוהג אחרת, לו, למשל, יוני קורן היה נעצר לחקירה. בימים שבהם שופטים מתחפשים לפרשנים עיתונאיים, והעיתונאים הופכים לשופטים ולתליינים –  לא צריך יותר משני מעצרים מתוקשרים ומתובלים בהדלפות מטלטלות, כדי להכריע בנוקאאוט את פסק. לא צריך גם טיעונים לעונש.

מצד שני, זהו פתרון נוח מדי, שטחי מדי, "תקשורתי מדי", לסכם בו פרשה שהשלד שלה הוא מלחמה מבישה בין שר בטחון לרמטכ"לו (ולהיפך). אבל זרם הדם הלוהט, מוזן ממלחמת עולם רוויית לכלוכים, השמצות, שקרים, האשמות ודיסקרדיטציה חסרת תקדים, בשלולית המכונה "בכירי התקשורת הישראלית".  ה"דיסטורשן" צורם אוזניים. אסופת ההגזמות והידיעות השגויות טמטמה כל מוח ממוצע. למגינת ליבם של תומכי ברק  – לא היה נסיון פוטש של אשכנזי; לצערם העמוק של חסידי אשכנזי – מסמך המריבה לא נולד בלשכת ברק. ונוסיף כמובן: המשטרה חוקרת, נכון, אבל מישהו ראה כבר כתבי אישום?

לא, אין לנו בעיית זיכרון, אם תהיתם. לכלוכים וקרבות אגו בין רמטכ"לים לשרי בטחון היו מאז ומעולם, כמו גם המחסור באחווה ופרגון בבועת התקשורת. שלא לדבר על היכולת האנושית הבלתי נתפשת להודות בטעות כבר בפרשת לבון היו כאן מחנות עיתונאיים, שכל אחד בהם חתום על "האמת המוחלטת"; אחר כך היו אורי דן נגד איתן הבר ושאר העולם, ובאמצע, אי שם בסיקסטיז, כתב אורי אבנרי על "אינטר פרס", קבוצת עיתונאי שמעון שלנו (שהוא באמת היחידי שמחבר בין כל הפרשות כולם). הכל נכון. היה – אבל לא כזה. רמטכ"ל שמאשים שר בטחון בפלילים (וההיפך) ומחנה עיתונאי אחד שהופך את האחר לשקרן, נוכל ועבריין, ומתייצב בזה אחר זה בפני מבקר המדינה והמשטרה, ללכלך זה על זה. סליחה על הקלישאה, אבל "דבר כזה – באמת – עוד לא היה".

ישנם, בעיקר בקרב "מחנה ברק", עיתונאים הכופרים בהפיכת הקרב הזה למלחמה בין מחנות. הם טוענים שזהו עוד ספין ממטבחו של אבי בניהו. אחד מהם, מבכירי המחנה, אומר לנו: "האיש גאון. הוא יצר מצג שווא, כאילו ישנם כאן שני מחנות שווים של פוליטיקאים שמתמודדים בצמרת מפלגה. אין מדינה בעולם, שיש בה רמטכ"ל שנלחם בדרג פוליטי, כשלצידו צבא עיתונאים".

צילום: מוטי מילרוד, הארץ

הקרבות הופכים למלחמה

אבל היו מחנות והיו צבאות. ועוד איך היו. מימין, המחנה הגדול יותר. צבא-ההגנה-לברק, שיותר מאשר הגן על ברק, עסק בהשמדה של כוחות אשכנזי. בראש הכוח: איילה חסון-נשר, מגישת "יומן" בערוץ 1 ופרשנית מדינית; אלופי הפיקוד: דן  מרגלית, "ישראל היום" ו"ערב חדש", וארי שביט, פרשן "הארץ" ו"יומן"; מפקדי אוגדה: רונן ברגמן ואלכס פישמן, פרשני "ידיעות אחרונות"; מפקד חטיבה: אמיר בר שלום, פרשן ערוץ 1 וחבר בכיר בפאנל של אתם כבר יודעים מי; מפקד כוח מיוחד (ומתוחכם להפליא): אמיר אורן, "הארץ".

משמאל: המיליציה הקטנה יחסית של אשכנזי. המפקד: בן כספית, "מעריב" ואחר כך "סופהשבוע" וגם "עושים סדר", תכניות רדיו ופרשנות ב"שישי" של ערוץ 10; כוחות מיוחדים: אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל (שבזבזו המון תחמושת ביריית הפתיחה, וקצת נעלמו לנו לאחריה), מפקד גדוד: יוסי יהושע, כתב צבאי "ידיעות אחרונות"; האגודה למען החייל: הכתבים הצבאיים -למעט בר-שלום ועמוס הראל מ"הארץ", עליו אמר אבי בניהו (בשיחה עם גבי אשכנזי): "כל הכתבים, שיושבים עם ברק או מקבלים ממנו חומר, מדווחים לי  – חוץ מהראל".

והמיפקדות. לא רק העיתונאים מגויסים. גם המערכות נותנות גב. "ישראל היום", שכל כולו עם אהוד ברק (תזכורת: באותם ימים בן בריתו הפוליטי של פטרון העיתון נתניהו), הערוץ הראשון ורשות השידור, שחסון מכתיבה בהם את הקו, תוך עמידה מרשימה בפני לחצים (מוטי שקלאר, מנכ"ל הרשות לגבי אשכנזי המתלונן: "אין לי שליטה עליה"), ואפילו גלי צה"ל, שברק מתמרן בה בקלילות, עד כדי יצירת תקדים מרענן: פרשנית הרדיו המתחרה איילה חסון הופכת לקבועה בתוכנית הבוקר של התחנה, נחשו במקום מי? כספית כמובן. בצד השני, "מעריב" של כספית וקלמן ליבסקינד (חושף פרשת "קרקעות גלנט"), שהם אשכנזי מובהק ואנטי-ברק עוד יותר מובהק, וגם קצת חדשות 2 שגם אם משהו השתבש להם בסיפור "מסמך גלנט" שהפך ל"מסמך הרפז", עדיין לא יכולת שלא להרגיש שם לאן נוטה הסימפתיה.

טעימה קטנה, באמת קטנה מחילופי המהלומות חסון את כספית. בן כספית, "מעריב", 4/9/2011: "אולפן "יומן" מלא אתמול אנשים מזועזעים מגודל הזוועה, עוצמת הדרמה ופלצות הגילויים החדשים שהוצגו שם בפרשת הרפז. הכנתי את עצמי לזעזוע, אבל במקומו הגיע גיחוך.

"איילה חסון, בשיחה עם "ליברל": "ככל שניסיתי לחפור ולפרסם, עלו כוחות שהשמיצו ולכלכו אותי. עיתונאים כתבו בכל שבוע מאמרי הכפשה על "יומן", על אינטרסים. וזה בא בעיקר מכיוונו של כספית".

בן כספית ל"ליברל": "יש בפרשה הזו עיתונאים שיצאו לחופשות משותפות עם אשכנזי, עם ברק, עם גלנט. יש כאן עיתונאים שכמעט גרו בסלון ההוא באקירוב. מעולם לא הייתי אצל ברק בבית, ולא אצל אשכנזי (עד אחרי שהשתחרר ואז פגשתי אותו פעמיים לראיונות)." איילה חסון ל"ליברל": "אין לי שום קשרים חברתיים עם הזוג ברק. קשרי החברתיים היו בזמנו דווקא עם הזוג אשכנזי. ודאי שלא הנחיתי, כמו אחרים, אירועים פרטיים וימי הולדת של מעורבים וחשודים בפרשה הזאת" (מכוונת לכספית, שהנחה את מסיבת יום ההולדת של בניהו, ע"ר).

בפרשת הרפז היו הרבה עניינים ואירועים שניתן להדביק להם את הכותרת "לראשונה". בין היתר, "לראשונה", מתייחס המבקר בדו"ח שלו לתקשורת, כאילו (אבל רק כאילו) הייתה גוף מבוקר. הוא עושה זאת מתוך הבנה ברורה שבפרשה הזאת, העיתונאים לא רק סיפרו סיפור, הם היו בשר מבשרו. מתוך דו"ח המבקר: "צוות הביקורת נחשף לא אחת לפעילות עיתונאית יזומה, שבה הייתה הזדהות עם צד זה או אחר, תמיכה שהפכה למחנאות של ממש. תופעה לא בריאה, שלא נצפתה כמותה בעבר במימדים האלה".

כאשר כך הוא הדבר, כמה טבעי הוא שהתקשורת היא זו שריפדה את אבני הדרך בפרשה. אחרי תקופת המתנה מתישה, רצופה בפיגועים קטנים, היה זה יואב לימור, אז פרשן צבאי בערוץ 1, שהתכבד להכריז ברשת הקשר (אולפן "מבט"):  "נוע, נוע, סוף!". בפברואר 2010 הוא הפציץ: ברק החליט להעניק לשנוא נפשו אשכנזי, שנה חמישית בתפקיד. זהו, שלא. חולפות כמה דקות, המהדורה עדיין בעיצומה, והנה מגיעה ההכחשה הגורפת. לשכת ברק מודיעה שלא דובים ולא שנה חמישית, ומטילה את האחריות לידיעה השגויה על דובר צה"ל, בניהו. בניהו מצידו מכחיש, השעון מתחיל לתקתק, חודשיים אחר כך יודיע ברק רשמית על הסיום המתקרב של כהונת אשכנזי, בתוך כמה חודשים יהפוך הערוץ הראשון ל"ערוץ החסון", ובניהו יעיר באחת ההזדמנויות, שליואב לימור מגיעה פוליסת ביטוח מורחבת לשרירי הצוואר. "כשחסון ומעודדי ברק מדברים באולפן", יסביר הדובר, "ללימור לא נותר אלא לסתום את הפה ולהנהן בראש". אנחנו מצידנו נזכיר את קביעתו האמיצה של לימור, כיום מגיש "הבוקר של קשת", בשיחה איתנו: "אף עיתונאי לא יכול להתגאות בהתנהלותו בפרשה. אין בה צדיקים".

הסקופ שיצית את האש

"מסמך גלנט", שלימים יהפוך ל"מסמך הרפז", פורסם ב-6 באוגוסט 2010, חצי שנה אחרי הדרמה שחולל לימור. רוני דניאל ואמנון אברמוביץ' שחררו ב"אולפן שישי" של ערוץ 2, את סיפורו של מה שנראה באותו ערב כמסמך יחצ"ני, נושא לתפארת את לוגו "ארד תקשורת", לכאורה – מרקחת מבהילה משולחן שר הבטחון, שנועדה לפגוע בתדמית אשכנזי ולקדם, בין היתר, את מועמדות האיש של ברק, יואב גלנט, לרמטכ"לות. דניאל ואברמוביץ' אמנם הסתייגו, העלו את האפשרות שהמסמך אולי לא אותנטי, אבל לא היה שם מקום לספק: האיש הרע, פוליטיקאי ציני ונטול מעצורים, ברק שמו, פועל ללא בושה נגד קצין ולוחם, נגד הרמטכ"ל של כולנו. אצל מבקר המדינה ובמשטרה שמורים תמלילי השיחות שקיים דניאל עם אשכנזי יום לפני פרסום המסמך: "רוני דניאל: הם (ברק, ע"ר) יחטפו ביומיים שלושה הקרובים. אשכנזי: הם (ברק) חבורה של שקרנים. רוני דניאל: אמנון (אברמוביץ) עלה על כמה דברים. אנחנו נראה מסמך… הם יהיו במבוכה קשה. אני הולך להגיד שיש כאן לראשונה מעורבות של קמפיינרים ששיווקו לנו מפלגה ודירות, ועכשיו מנסים לקדם אינטרסים של מועמד לרמטכ"ל."

רבע שעה לפני תחילת התוכנית, התקשר איש מערכת לאייל ארד, וביקש תגובה. ארד ביקש לעלות לשידור, הוא היה מוכן אפילו לנטוש את ארוחת השישי ולבוא לאולפן. על פניו, חלומו הרטוב של כל עורך תוכנית. שכיר-החרב לכאורה של ברק, לא רק שאיננו מתחמק או שולח עורכי-דין ודוברים למרוח תגובה מטשטשת, אלא מוכן לבוא בעצמו ובגופו ולספק ליאיר לפיד באולפן, דרמה בשידור חי. ארד סורב. גולן יוכפז, עורך המשדר, לא רצה לדבר איתו, עורך המשנה אמר לו שהוא יכול להקליט תגובה של 25 שניות שתשודר בתוכנית. ארד הקליט הכחשה נמרצת. הוא אמר שהמסמך מזויף, וביום ראשון עם שחר התייצב בתחנת המשטרה  והגיש תלונה על עבירה פלילית, על זיוף.

ארד ל"ליברל": "שאלתי את אבי וייס (מנכ"ל חדשות 2), למה לא פנו אלי לתגובה באותו בוקר, אתה יודע מה? לא באותו בוקר. בחמש אחר הצהריים ולא ברבע לשמונה בערב. אולי, אמרתי, אולי הייתי משכנע אותם שהמסמך מזויף והסיפור כאן אחר לגמרי? וייס הסכים איתי. גם רוני דניאל הודה בפני שצריך היה לסייג את הפרסום, להיות זהירים יותר. אבל הייתה קונספציה. היה קו ברור, וצריך לומר את האמת: אם לא הייתי מתלונן במשטרה, אם הייתי מסתפק בתגובה המוקלטת שנתנו לי – הסיפור לא היה מגיע לאן שהגיע. כולם היו משוכנעים שברק את יוני קורן עומדים מאחורי זה, אייזנקוט היה מתמנה לרמטכ"ל והמסמך היה נקבר".

שאלתי את אברמוביץ' על ההתנהלות המערכתית ביום ההוא. הדבר האחרון שאפשר לומר על חדשות ערוץ 2, הוא שמדובר בכלי תקשורת פרוע, הדוהר בעיניים עצומות לעבר הסקופים, זונח בדיקת עובדות, אתיקה בסיסית או חוות דעת משפטית. אברמוביץ', שאגב משוכנע עד לרגע זה שלא הרפז כתב את המסמך, ושהנייר ההוא אמנם היה מזויף, אבל כן נוצר או לפחות הוזן מלשכת ברק, הסתפק בתגובה קצרה. אברמוביץ' ל"ליברל": "בכל הסקופים הגדולים, תמונת הסיום שונה מתמונת הפתיחה. מפרשת בר-און חברון ועד לפרשת קצב, המבחן לסקופים ולחשיפות הוא במה שהם חוללו, בהד, בשרשרת הפיצוצים, בתמונת החשיפה. על חשיבות החשיפה ותרומתה, הרשה לי להפנותך לדו"ח מבקר המדינה: 'לולא נחשף המסמך בתקשורת, היו אשר היו המניעים להבאתו, לא היה מתקיים הבירור היסודי שהיה צריך להתקיים ומורסת ההתנהלות הייתה עלולה להישאר במחשכים'".

צריך לומר: אין ויכוח על כך שצריך היה לפרסם את המסמך. זהו כמעט הקונצנזוס היחידי בין העיתונאים בפרשה. השאלה היא לא אם, אלא איך. ולמי כאן מגיעים הצל"שים. אברמוביץ'  סבור שהחשיפה, גם אם בטעות יסודה, תרמה הרבה מעבר למשקלה הסגולי הטהור. ארד, כפי שהבנתם, בטוח שהכל בזכות תלונתו. ב"מחנה ברק" לעומת זאת, חלוקת  הקרדיטים נראית אחרת לגמרי.

דן מרגלית, למשל, מספר שלקח לו זמן להבין שמדובר במסמך מזויף, וקצת יותר זמן לקלוט שאין כאן מלחמת גנרלים, אלא קרב לשכות. כשמרגלית, חברו של ברק, אומר "לקח לי זמן", הוא מתכוון ל-24 שעות. הבנה מהירה יש לאיש. ההבנה הולידה עשרות מאמרים, קו ברור ב"ישראל היום" וספר, "הבור", שנכתב יחד עם רונן ברגמן ושעושה לאשכנזי את מה שברק כל כך רצה: חיסול.

מרגלית ל"ליברל": "ראיתי את השידור ב'אולפן שישי'. בשבת הייתה לי שיחת טלפון קשה מאוד עם ברק. החלונות רעדו מהצעקות. אבל לקראת ערב הגעתי למסקנה שברק צודק ושערוץ 2 פרסם מסמך מזויף. ביום ראשון בבוקר פרסמתי ב'ישראל היום' שהמסמך הזה הוא 'מכתב זינובייב' (בבחירות בבריטניה ב-1924 פורסם מכתב מזויף, כביכול מאת גרוגרי זינובייב, מראשי הבולשביקים בברה"מ, שמכתים את 'הלייבור' כמפלגה פרו-קומוניסטית, ע"ר). דורי קלגסבלד התקשר אלי ואמר לי שאף אחד לא יודע מי זה זינובייב". קלגסבלד, נדגיש כאן, הוא לא רק עורך דין מוכשר, אלא גם חברו הקרוב של יואב גלנט, שבאותו בוקר יום ראשון צעיר וטרי, המסמך עוד נקרא על שמו למצערו.

או קחו למשל את ארי שביט. את "מרד הקולונלים" שלו הוא פרסם אמנם בעיתון לאנשים חושבים, אבל הטקסט הנוקב היה ברור גם לפשוטי העם, לא רק לקלגסבלד: "כיצד קרה שחבורה של קצינים הצליחה להשתלט ללא טנקים על אולפן הטלוויזיה המרכזי של המדינה, ליצור מצג שווא מבעית, להסית נגד הדרג המדיני ולחבל בתהליך הקריטי של בחירת מפקד הצבא על-ידי נציגיה הנבחרים של הדמוקרטיה." ("הארץ", 26/82010). לימים סיפר שביט, שהיה בחופשה בחו"ל כשהמסמך פרץ לאוויר. בניגוד למרגלית, הוא אפילו לא נזקק לדבריו לשיחה עם ברק או גלנט וגם כדי להבין. העובדות זעקו. את אחד המאמרים החשובים בקריירה שלו, כתב לדבריו על סמך ניתוח פשוט של העובדות, של מה שפורסם בתקשורת. רק אחר כך באו התדרוכים והאינפורמציה, הפרשנות הנחרצת והגורפת באולפן של חסון והכותרת הראשית ב"הארץ" המצטטת גורמי חקירה: "לשכת הרמטכ"ל אספה מידע מכפיש על שר הביטחון". ב"מרד הקולונלים" כותב שביט: "רק כאשר המשטרה נכנסה לתמונה, המזימה נחשפה. אך ורק מפני שדודי כהן (המפכ"ל) ויואב סגלוביץ (ראש אגף החקירות), הם קציני משטרה ישרים, אמיצים ומקצועיים, נחשפה הפרשה". אז אם ברק לא תדרך וקורן לא הדליף, האם יכול להיות ש"מחנה ברק", קיבל את המידע שלו מקציני המשטרה הישרים והאמיצים?

מתחפרים היטב בעמדות הקרב

תלוי את מי שואלים. ואם שואלים את חסון, למשל, התשובה ברורה. חסון ל"ליברל": התפנית מבחינתי הייתה, כשפורסם מסמך הרפז. חשדתי מיד שאשכנזי מעורב בזה. חשבתי שמדובר במסמך מזויף, אבל לא הבנתי את מידת המעורבות ואת חומרת הדברים. מה שהקפיץ לי את הפיוז וביסס את החשד שלי, היה בפגישה עם מקורב למפכ"ל דודי כהן. שאלתי: מה קורה עם החקירה, והוא אמר לי: 'אל תשאלי, אשכנזי עבריין'. אמרתי לו: עבריין?! הגזמת, אולי קומבינטור אבל לא עבריין. הוא אמר לי שהוא לא מגזים. התחלתי לחפור לעומק, הגעתי לסיפורים כמו 1,500 האסמסים שהיו בין רונית אשכנזי להרפז והבנתי איזה פוטנציאל יש בחקירה הזו, וגם מי מנסה לקבור אותה: אשכנזי, בניהו, היועץ המשפטי לממשלה ומי לא." חסון, אם כך, נעזרה במשורה, אבל כמו שביט (בטוח) ומרגלית (איך לא), אומרת לנו שאחרי הכל, זאת הייתה האינטואיציה, הידיעה הברורה מי כאן רודף ומי הנרדף.

ממש כמו אצל בן כספית. הוא נסע במכוניתו בנתיבי איילון, האזין לרדיו, שמע כיצד סיפור המסמך הופך לכתב אשמה נגד אשכנזי והחליט לכתוב את "חמקן", הספר שיתאר את ברק, כמי שגמר אומר לחסל את אשכנזי; כמחולל הגדול של הפרשה; הספר שיגדיר את מחנה ברק בתקשורת, כעיתונאים המתומרנים על ידי פוליטיקאים ומשמשים כשופרות שלהם. עד שיצא "חמקן", רופדו טוריו של כספית ב"מעריב" ואחר כך ב"סופהשבוע", בכתיבה חד-מימדית, רוויית יצרים ושנאה לא מוסתרת לברק. הוא הביא את זה מהבטן. "חמקן" פורסם 15 שנה אחרי ספר קודם בו לקח חלק: "אהוד ברק – חייל מספר 1", ששירטט על גבול ההערצה דמות מופת והעניק לכספית את התואר "כתב החצר של ברק". כל מי שמכיר את כספית, יודע עד כמה הספר הזה והנוכחות בחצר ההיא לא הרפו ממנו. גם לא העובדה שב-2007 פותה, לדבריו, לתמוך שוב בברק בפריימריס (כי עיתונאים, הרי, לא רק מסקרים פריימריס – הם גם בוחרים צד). "לידידי הטוב כספית", אומר עליו אייל ארד, "יש נטייה לקחת הכל באופן אישי". "כספית", אומר עליו עיתונאי בכיר המכיר אותו היטב, "מסור למקורותיו ורואה את העולם דרך עיניהם".

בן כספית ל"ליברל": "לא בחרתי ללכת עם אשכנזי. מתחתי ואני מותח עליו ביקורת, לפעמים חריפה, החל מהתבוסתנות שלו שסייעה לברק וללבני לבלום את אולמרט ב'עופרת יצוקה', דרך הקשר הפסול עם הרפז. אני מתמקד בברק כי לטעמי הוא המסוכן באמת לביטחון המדינה, ולא אשכנזי. כשראיתי שהפרשה הזו מסתובבת בכוונת מכוון, ושהפוקוס הולך לכיוון לא נכון, החלטתי שאני, שכשלתי כבר כמה פעמים ונפלתי ברשתו של ברק, אביא את הצד האחר. אחרי שברק זייף את הספר הראשון שלי עליו (כספית מכוון לשינויים ומחיקות שהוכנסו במהדורה בשפה הרוסית של "ברק – חייל מספר 1, ע"ר), החלטתי להטיל על עצמי עבודות שירות למען הציבור ולכתוב ספר, שיאיר את הצד האפל של הירח. בניגוד לאחרים, אני לא חושב שיש לי מונופול על האמת. הדבר היחיד שמניע אותי הוא המצפון ותפיסת הצדק שלי. יש בפרשה הזו עיתונאים שבתוכניות שהם מגישים ובכתיבות שהם כותבים, עוד לא הוזכרה פעם אחת העובדה שחוץ מהרפז, היחיד שנכשל בבדיקת פוליגרף בעניין, הוא יוני קורן".

פעם, לפני המבול, הגישו כספית וחסון ביחד את "היומן" של הערוץ הראשון. ענייני העסקת פרילנסרים ברשות השידור ותשלום נמוך, הביאו אותו לעזוב. את מקום אשכנזי מילאה אז ב"יומן" ציפי לבני, שחסון ניהלה נגדה מלחמת חורמה. כספית סיפר שחש לא בנוח, מול מה שהרגיש לו כחדור ברוח כמעט מיסטית. מעניין איך היה נראה "יומן" בימי הרפז, אם כספית היה מקבל העלאת שכר ונשאר. הכל אישי, רבותי וגבירותיי העיתונות, הכל אישי. מהצד האחד עיתונאי, שרואה בפעילותו שליחות, עבודות שירות וכפרת עוונות. הוא מתבצר בעמדתו חריף מתמיד, ואומר שיישאר בה גם אם הרמטכ"ל לשעבר יילך חלילה לכלא. מהצד השני, עיתונאית שאולפנה הוא מטה-קרב למען ברק. היא במרכז, לשמאלה ארי שביט ואמיר בר-שלום, לימינה קצינים בדימוס, שליבם על אשכנזי מר וחשבונם איתו ארוך. אין כניסה לבעלי דעה אחרת (חסון טוענת שניסיונותיה להביא לאולפן את אנשי אשכנזי, הסתיימו בסירוב).

חסון ל"ליברל": "ברור היום מי היה מחובר לאמת ולעובדות, ומי כשל בגדול בפרשה. הקטע הזה, שעיתונאים מטנפים על עיתונאים אחרים במקום להביא אינפורמציה, הוא מכוער. יש אנשים שכשהם נכשלים, הם זזים אחורה ואומרים מודה ועוזב. ויש אנשים שלא מסוגלים להודות. אולי הם היו מעורבים בפרשה, מעבר לסיקור העיתונאי".

בזה, חסון לא טועה. עד פרשת הרפז, עדויות עיתונאים בפני מבקר המדינה היו אירוע נדיר. בפרשה הזו הם התייצבו בזה אחר זה, חלקם ביקשו לבוא, אחרים נדרשו. חלק העידו, בתנאי שעדותם תישאר חסויה לעד, אחרים דרשו שגם עצם התייצבותם לא תיוודע. הם לכלכו זה על זה ללא מעצורים, רמזו על פלילים, אנשי המבקר יצאו מזועזעים. לא עיתונאים העידו בפניהם, אלא בעלי עניין, מעורבים ומערבבים. בשלב מסוים, שקל מבקר המדינה אפילו להקדיש בביקורת פרק שלם לתקשורת. צודק אמנון אברמוביץ', שיש בדברים שכתב המבקר שבחים על חשיפת הפרשה, אבל אלה מחווירים ליד הביקורת.

השיחה בין רוני דניאל לבין אשכנזי, יום לפני פרסום המסמך, הופכת אותו לדעתם לגורם משתתף, לא מסקר. תרשו לנו לנחש, ששיחות דומות של עיתונאים אחרים עם ברק, לא ממש נראו או נשמעו אחרת. על אברמוביץ' הם מספרים, שאחרי הפצת הטיוטה הראשונה, הוא כתב וגם אמר להם שפגש את יוני קורן חודשים לפני שנודע על המסמך, ושמע ממנו אחד לאחד דברים החופפים לתוכנו. מול המבקר, כשהם עוברים סעיף-סעיף, העירו אנשי המשרד לפרשן הבכיר, שצריך הרבה דמיון כדי להבחין בדמיון, שלא לדבר על הניסיון (שנראה להם פסול) להסיק מהדברים, שקורן עצמו כתב או הכתיב את המסמך. מכספית הם מקבלים המלצה להיפגש עם איש מפלגת העבודה דני בורוביץ'. כספית אומר להם שבורוביץ' נשלח מטעם קורן וברק סרי (דובר שר הבטחון דאז, ע"ר) לאסוף חומרים מכפישים על בניהו. בפגישה, בורוביץ' במקום להלל את כספית, שופך עליו קיתונות של ביקורת וביטויים קשים. אנשי המבקר מתרשמים שבורוביץ' אכן אסף חומר ואכן הגיש אותו לקורן ולסרי. הם גם יודעים ששניהם שמחו על השלל וניסו לעשות בו שימוש, אבל קובעים שהאיש פעל על דעת עצמו, ומעלים ספקות האם כספית לא חצה כאן גבול עיתונאי.

מי חבר של מי כאן?

בעיני המבקר, אין צדיקים בסדום התקשורתי הזה. בשני המחנות חוצים ופורצים את כל הגבולות. אף אחד מסעיפי תקנון האתיקה העיתונאי, לדידם, לא נשמר על ידי אף אחד מן הצדדים בסיקור הפרשה: בדיקת עובדות, אובייקטיביות, תיקון טעויות, ניגוד עניינים, שימוש באמצעים פסולים, חשיפת מקורות ועוד. הכל הוקרב. באחד הדיונים, טוען מבקר המדינה שמופנים אליו איומים עקיפים מצד עיתונאים. אין לכך הוכחה. כספית מפרסם, שבעיצומה של הביקורת, מטיס ברק את המבקר במסוק שלו. המבקר מכחיש.

רביב דרוקר, פרשן ערוץ 10, אומר ל"ליברל": אנשי מבקר המדינה יצאו מזועזעים. כנראה שחלק מהעיתונאים עשו כאן מעשים חמורים". כדי לפרט את רשימת ההאשמות והאשמות הנגד של גיבורי הפרשה בתקשורת, צריך את כל דפי הגליון הזה, לפחות. על מרגלית אמרו, שהוא ורעייתו בקשרי חברות עם בני הזוג ברק, "אפילו צעדו ברביעייה בגשר פונטה וקיו של פירנצה". על ארי שביט, סיפרו שהדירה ההיא באקירוב הייתה לו לבית שני. שברק מעריץ אותו (או לפחות גורם לו לחשוב כך, מומחיות ידועה של ברק) ושביט מצידו מחזיר ומחזיק כלפי השר לשעבר בקרדיט גדול, מספרים גם על נסיעה חברית משותפת ועליזה של חבורה, בה שביט וגלנט, לחופי תאילנד הקסומים. על חסון אומרים, שבעבר היא ובעלה שי בילו עם גבי ורונית אשכנזי בחוות העיסויים של "מצפה הימים", עד שהכל התהפך, ושבחברות עם ברק יש לבעל ולסוכן העל שי נשר חלק גדול, בשל חברות עם יוני קורן ואג'נדה אישית, שאף הובילה אותו לשגר חומרים לעיתונאים על הסכסוך הגדול, נגד אשכנזי. וכספית, שהוא חברו של אבי בניהו, עליו טוענים שקיבל מהאחרון מכל טוב הארץ, וכספית ידע להחזיר בהאדרת שמו של הדובר בטוריו ובספרו. ובסרטון מצולם שמופיע לתפארה באתר משרד הייעוץ של בניהו, בו הוא מעיד: "(לבניהו) מוח שפועל בקדחתנות, בסיטואציות הכי בלתי אפשריות (…) להיות חבר של בניהו, בין היתר, זה גם מאוד מצחיק".

חסון מודה בקשרים האישיים עם אשכנזי, לא עם ברק. שביט טוען כבר שנים שמעולם לא קיבל אף לא פיסת אינפורמציה מברק, למרות שהוא מקיים איתו קשר מקצועי, כולל בדירה ההיא באקירוב, ומאשר את סיפור הנסיעה עם גלנט אבל מציין שהייתה אחרי הפרשה. כספית אומר ש-50 מקורות היו לו ל"חמקן", ובניהו היה הקטן שבהם בניהו עצמו טען בשעתו, שהדליף לכספית מעט מאוד, ושבשל הקשר ההדוק של כספית עם אשכנזי, הוא לא היה באמת זקוק לו. אבל הכי מעניינת תגובתם הכמעט זהה של כספית ומרגלית, משני עברי המתרס, לשאלה הזהה שהפניתי אליהם. האם, שאלתי, פרשת הרפז לא מחייבת אתכם ואת העיתונאים כולם להפיק לקח ולחשב חשבון נפש, על עיתונאות שהפכה אישית וחצרית? על חברות עם מושאי הסיקור, על רקימת מזימות ותחבולות יחד עם המקור, שהוא גם החבר?

מרגלית ל"ליברל": "כל גדולי העיתונות האמריקנית קיימו קשרים חבריים עם נשואי הכתבות שלהם. אם יש עיתונאי שמרגיש שהוא לא יכול לעמוד בסתירה הזו, שלא יהיה חבר עם פוליטיקאים." (מרגלית, אגב, מביא להגנתו את סיפור עלייתה ונפילתה של חברותו עם אהוד אולמרט. אבל גם הסיפור הזה, צריך כנראה את דפיו של גליון שלם).

כספית ל"ליברל": "עיתונאי עם חוט שידרה, לא מייצר מחויבות למקורות שלו".

את סיום סיפורנו כאן, ניתן לאלוף במילואים יעקב (מנדי) אור, לשעבר האחראי על מערכת הבטחון במשרד מבקר המדינה, ומי שחקר לעומקה את פרשת הרפז. אור לוקח אותנו 40 שנה אחורה, אל מלחמת יום הכיפורים, ולשנים שקדמו לה. אל כתבי החצר, מלחכי הפינכה של הגנרלים, שידעו ולא כתבו, שהיללו וסגדו את מקורותיהם.

אור ל"ליברל": "התנהלות התקשורת בפרשת הרפז הזכירה לי לעיתים את שסופר על התנהלות הכתבים ערב המלחמה ההיא. אלא שבפרשת הרפז, אותה בדק מבקר המדינה לעומק, לא נבעה ההתנהלות מתוך פטריוטיות או הערצה לצה"ל ולא מנאיביות ושאננות, אלא בחלקה מתוך שיקולים אישיים, שבחלק מהמקרים היו לכאורה רחוקים מלהיות מקצועיים, טהורים ותואמים את האתיקה המקצועית – עד כדי הטיות מדאיגות ביותר".

מה שמזכיר לנו את מי בכלל שכחנו. את צרכן התקשורת המבולבל. את הקורא, את הצופה, את המאזין, שעד היום לא באמת יודע, ואולי בתוך המהומה הזאת גם לא ממש אכפת לו, מהי פרשת הרפז, אותה פרשה שחלק מהמסקרים אותה, התבלבלו ובעיקר הפכו אותה לסיפור של עצמם. לסיפור, שבו אשכנזי וברק והרפז ובניהו, הם רק התירוץ.

המבחן הכמותי של התקשורת בפרשה

בדיקה מיוחדת של חברת "יפעת מחקרי מדיה" עבור "ליברל", מגלה את ההיקף העצום שלו זכתה פרשת הרפז בתקשורת. כ-11 אלף ידיעות (עיתונות, אינטרנט, טלוויזיה ורדיו), במהלך 45 חודשי סיקור. ממוצע של 250 כתבות בחודש. למעשה, לא זכורה אף פרשה תקשורתית, מהבחינה הזו: גם בחודשים ה"שקטים", אין מגמת דעיכה, והיא ממשיכה להיות נוכחת בשיח התקשורתי. שלא לדבר, על שיאי החשיפה (ראו גרף).  רביב טל, מנהל מחלקת המחקר של יפעת מחקרי מדיה, אומר על המגמה הפרסונאלית בסיקור, בהקשר הזה:

"בכדי להבין את גודל האתגר הכרוך בהבנת הפרשה, מספיק לומר שלאורך ארבע השנים בהן היא מסוקרת, עסקו בפרשה למעלה מ- 500 כתבים ופרשנים שונים. סיקורה, כבר מראשיתה, מאופיין ב'מחנאות עיתונאית'. רק בחינת רוחב של הסיקור התקשורתי, על כלל מקורותיו, מתחיל לאפשר ולהבין את הפרשה, על היבטיה השונים".

החוקרת (ועיתונאית לשעבר) ד"ר ענת פלג מהמרכז לתקשורת ומשפט באוניברסיטת בר אילן, מסיימת בימים אלה יחד עם עמיתתה פרופ' רינה בוגוש, מחקר מקיף הבוחן בין היתר את הסיקור בפרשת הרפז. הנתונים מהדהדים וברורים. ערב הפרשה, אשכנזי היה "המאמי הלאומי", הרמטכ"ל השתקן שלא מתראיין ובונה את הצבא, בעוד שהכל מסביב עסוקים בסלילת דרכו לראשות הממשלה. מולו, הפוליטיקאי המושמץ והשנוא ביותר בתקשורת הישראלית , אהוד ברק. כך זה נראה למשל ב-2012: "ישראל היום" – 35 אחוז מהפרסומים מתייגים את אשכנזי כשקרן, פחות מאחוז אחד טוען כך כלפי ברק. "הארץ" – 10 אחוז נגד ברק, נתון יותר מכפול נגד אשכנזי, וגם ב"ידיעות אחרונות", שהחל את הפרשה בסיקור מאוזן יחסית, נרשמה באותה שנה נטייה ברורה לכיוון הקו של ברגמן (ברק) על פני זה של יהושע (אשכנזי). מהצד השני, בודד במערכה, "מעריב" עם 20-12 לטובת אשכנזי. "המחנאות בפרשת הרפז", אומרת פלג, "לא אפשרה לצרכן התקשורת הממוצע לדעת באמת מה קורה".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook