ב־2015 מצאתי עצמי בתפקיד אלוהים. גילגי, הכלבה הקשישה שלנו, חלתה בסרטן העצמות והווטרינרית סיגל אמרה שמדובר במחלה אלימה, סופנית וכואבת. שצריך להרדים אותה. "ככה אני נוהגת בכלבים שלי כשהם חולים מאוד", אמרה, "בזה מותר החיה על האדם, אותה אפשר לגאול מייסוריה בטרם הידרדרות". היא גם הזהירה אותי שההחלטה לא תהיה קלה, כי גילגי היא כלבת לברדור, ואלה עד הרגע האחרון נחמדים וטובים ומרצים. "עד נשמתה האחרונה היא תכשכש בזנב, תשמח אליך, אבל אל תתבלבל. היא סובלת. תגאל אותה מייסוריה". יצאנו מהמרפאה אובדי עצות. גילגי הגיעה אלינו כגורה, היא הילדה הקטנה של הבית, הבנים שלי לא זוכרים עצמם בלעדיה. כבר חודשים שהיא הולכת בצליעה כבדה, אוכלת מעט, דועכת. לא בוכה, לא מייללת. שתקנית. תמיד הייתה. למה לא לחכות שהסוף יבוא לבד?
ליוויתי את שני הוריי אל מותם, שניהם דעכו בייסורים, כל כך רציתי אז לעזור להם למות, ולא יכולתי. נאלצתי לראות אותם כואבים, בלי תקווה, בלי הקלה. גילגי, למרות שראינו בה בת משפחה לכל דבר, היא בסופו של דבר חיה. וההחלטה על מותה הופקדה בידיי. אחרי התייעצות משפחתית החלטנו לדחות את ההרדמה וליצור סביבה מעין הוספיס ביתי. קיווינו שגילגי עצמה תסמן לנו מתי היא רוצה למות. למשל, כשתפסיק לאכול. עד המחלה גילגי הייתה זללנית כפייתית. אכלה בשקיקה כל מה שעמד בדרכה. כשהיה נשפך אוכל על הרצפה, הייתי מזעיק אותה והכול היה מנוקה בשניות. שואב אבק. כשהיינו מכינים בבוקר סנדוויצ'ים לילדים צריך היה להשגיח בשבע עיניים, כי רק תסובב את הגב – היא תחטוף כריך. כשחלתה הפסיקה לאכול. עכשיו החלטנו לתת לה את כל המאכלים שתמיד אסרנו עליה. טונה, בשר טרי, עוגיות לכלבים. במקביל ביקשנו מהרופאה משככי כאבים. כל יום שלושה משככים לכלבים ועוד שלושה כדורי מורפיום חזקים, שבני אדם משתמשים בהם. הכדורים והאוכל המשובח עזרו. גילגי חזרה לאכול קצת וללכת.
ההוספיס כלל טיולים קצרים בפארק. הטיולים היו האהבה הגדולה שלה. לנו זה היה מחזה שובר לב לראות אותה צולעת בכבדות בפארק, אבל היא הייתה מאושרת. מכשכשת בזנב, מתחככת בכלבים אחרים. מדי פעם הייתה רואה חתול, שוכחת את מצבה ומתחילה לרדוף אחריו. אחרי כמה שניות הייתה נופלת שדודה, מתנשמת בכבדות, מובסת, מניחה לחתול לברוח ממנה בלגלוג. ואז היה מגיע כלב שהיא מכירה, ובן רגע היא הייתה מצליחה לקום וללכת אליו. מדהים מה חברה עושה אפילו לכלבים.
עברו שבועיים. מצבה הידרדר מיום ליום. פתאום ההחלטה שניתנה בידיי נראתה כבדה כל כך. ביני לבין עצמי החל דיון על אגואיזם. האם להרדים חיה אהובה זה חסד או אנוכיות? כל החלטה נראתה לי אנוכית. להרדים אותה זה אגואיסטי כי קשה לראות אותה במצבה, לא נוח לטפל בה כשהיא נכה ופגועה, מצד שני להשאיר אותה בחיים ולתת לה לסבול זה גם אנוכי, כי אולי זה נובע מהקושי שלי להיפרד ממנה ובגלל זה אני משאיר אותה בחיים, לסבול. אחרי שלושה שבועות גילגי כבר לא הייתה מסוגלת ללכת לפארק. בבית עוד הצליחה לקום וללכת מעט. אני מגביר את מינון המורפיום, וזה עוזר קצת. מה הדבר הנכון לעשותו? גילגי, תני סימן.
זה קרה בבת אחת. חזרתי מהעבודה וחיכיתי שתקום אליי. החזרה של בן משפחה הביתה הייתה תמיד טקס בשבילה. בימיה הטובים הייתה קופצת עלינו בהתלהבות, מכתימה את בגדינו בכפות רגליה המלוכלכות מהבוץ בחצר. גם כשחלתה הייתה מקפידה לקום בקושי רב, לצלוע אלינו. ואז יום אחד, אחרי כמעט חודש, הגעתי הביתה וגילגי כבר לא יכלה לקום. היא ישבה מבוישת בפינת הבית. כשקראתי לה, כשכשה בזנבה ונשארה לשבת. נפנפתי לה בנתח בשר, והיא עדיין לא יכלה לקום. נתתי לה מורפיום וחיכיתי. אחרי שעה קמה בכבדות וניגשה אליי, נשכבה לידי, התבוננה בי. העיניים הגדולות שלה היו עצובות כפי שלא ראיתי אותן אף פעם.
גילגי נרדמה כשהראש שלה על הברכיים שלי. נזכרתי שקראנו לה גילגי כי כשהגיעה אלינו הייתה גורה קטנה ופרועה, כמו הילדה השוודית השובבה גיבורת ספרי הילדים (הידועה יותר בשם בילבי). במשך השנים המצאנו לה עוד המון שמות חיבה. האהוב עליי ביותר היה טובליבות, נגזרת של המילים "טוב לב". עד הרגע האחרון הייתה כזו, ואני מקווה שכך נהגנו בה גם אנחנו, בהחלטה האחרונה שקיבלנו.
*** ואם כברו בפרידות עסקינן, גם הטור הזה נפרד מקוראיו. היה לי לעונג. לא מתחייב שלא לחזור.
