הייתי שם. בעצרת האחרונה, הגורלית, כמה שעות לפני פתיחת הקלפיות: אקורד הסיום של הקמפיין. למרות המתח העצום, הסנטור הצנום, האלמוני לחלוטין עד לפני כמה חודשים, שמר על חינניות מדהימה. הגוף הקפיצי, משחקי הקול, החיוכים עם השיניים הצחורות, הפלרטוט עם הקהל. סמל סקס? אין ספק בכלל.
לילה ירד על השדה הפתוח בווירג'יניה. ים של אנשים תחת ים של כוכבים. אם היו יכולים הם היו קוטפים אותם עבורו. מקובל לתאר אירועים כאלה במונחים של הופעת רוק. אבל בשום הופעה לא ראיתי תגובות כאלה. כל הלצה שלו וכל משפט סוחף עוררו גלי חשמל בקהל. אנשים עמדו ובכו. ועדיין ולמרות הכול, רק מעטים האמינו שברק אובמה יכול, שהם יכולים. Yes we can? בטח, אבל לא באמת. הרי הוא ממוצא זר עם שם מוזר, הרי הוא ליברלי כל כך. לא, זה לא ילך. הרי הוא… שחור.
גם החגיגות ופרס נובל והרפורמות, ואפילו הניצחון בבחירות לקדנציה השנייה, לא הצליחו לשנות את התחושה הבסיסית, בוודאי בקרב מתנגדיו – בארצו וגם כאן – שזה לא אפשרי, לא באמת. כי איך? איך אפשר לעשות רפורמות חברתיות במעוז הקפיטליזם? למשל, לשבור את האובססיה האמריקאית נגד ביטוח בריאות לכולם, או את האובססיה החריפה אפילו יותר כלפי הומואים ולסביות? הוא בטוח יתגלה כנשיא חלש, כזה שלא עמד בים הציפיות. הרי הוא טירון. אחד שבכלל נולד בהוואי, וגדל באינדונזיה, ואבא שלו מוסלמי מקניה. זה בכלל אמריקאי זה? הוא הרי… שחור. בכיר אמריקאי אמר לי אז משהו שנחרת בזיכרוני. "אצלכם בישראל יהיה קודם ראש ממשלה ערבי, לפני שפה יהיה נשיא שחור". אז אמר.
הדבר המסעיר ביותר שיצא מוושינגטון בשבועות האחרונים לא היה פסקי הדין על הנישואים הגאים או על רפורמת הבריאות של הנשיא. מה שמרעיש את המערכת שם, וגם כאן, זו ההכרה הכללית בהצלחת הפרויקט הפוליטי שלו. סוף־סוף, אחרי הרבה מהמורות וגם אכזבות, נוסף סימן קריאה לסיסמת הקמפיין ההוא: כן, אנחנו יכולים! כנגד כל הסיכויים והתחזיות. זה חשוב לא רק ל"לגאסי", למורשת של אובמה כאחד הנשיאים הבולטים, אלא זה חיוני להמשך הדרך. קיבוע תודעתי של הנשיא השחור הראשון ככישלון מהדהד עלול להיות חטוטרת נוראה על סיכוייה של הילרי קלינטון להיבחר לנשיאה הראשונה.
עכשיו פתוחה בפניה הדרך, כפי ששנים רבות לא הייתה פתוחה בפני מועמד דמוקרטי. אבטלה נמוכה, התאוששות כלכלית, והכול תוך פתיחות כלפי נשים, מהגרים, להט"ב – עם רוח גבית מנשיא מכהן וגם נשיא לשעבר ובעל שלא איבד את האייקוניות שלו… כל זה אומר שהרפובליקנים יצטרכו קוסם אמיתי מול מתמודדת במשקל כבד כמוה. כי קלינטון מגיעה למקפצה מצוידת בנכסים שאובמה היה יכול רק לחלום עליהם. עם שם חזק, ניסיון עשיר, מנגנון פוליטי משומן, וגם הרבה כסף פרטי ויופי של מאגר תורמים, היא יכולה להתחיל לתכנן את שינויי הדקורציה בבית הלבן.
מבט אל הצד השני לא מגלה בינתיים שום קסם ושום קוסם. בניגוד למה שמצטייר בישראל, בעיקר בגלל המסננת השלטונית והתקשורתית של הימין, השינויים החברתיים בארצות הברית יוצרים קושי הולך וגובר לרפובליקנים. זה תהליך מרתק. תוחלת החיים המתארכת מדגישה עוד יותר סוגיות של בריאות ורווחה – עקב אכילס של הימין. חלקים נרחבים בארצות הברית כבר מזמן אינם "לבנים", ודאי שלא פרוטסטנטים ואנגלו־סקסים. הארץ ההיספנית העצומה, הקהילה הגאה, השחורים, המהגרים החדשים מקוריאה והודו… ומולם הרפובליקנים שהופכים למפלגה מגזרית. אנשי האתמול.
תהליכים כאלה עלולים להיות טראומטיים. ואכן, יש מתח גזעי ופחד מהשינוי. אבל כאן באה לביטוי הגדולה של אובמה: רוח אופטימית של חופש. זו המורשת שישאיר. צפיתי בנאומו בצ'רלסטון לזכר קורבנות הטבח שביצע צעיר לבן בכנסייה שחורה בעיר. לפתע החל לשיר. 'חסד מופלא': ההמנון הבלתי רשמי של האדם הפשוט, בדרך כלל שחור ועני. מעטים יודעים שכתב אותו סוחר עבדים שהפך לכומר. לשיר הייתה השפעה גדולה על התנועה לביטול העבדות. ועכשיו, אדם שחור הוא נשיא המעצמה העולמית, והוא שר. חסד מופלא. הקול העמוק, הטיית הגוף, המבט החודר. עברה בי תזזית. נזכרתי. זה אותו החשמל מהעצרת בווירג'יניה. הוא לא איבד את זה. יריביו איבדו את זה מזמן.
–
צילום: אימג'בנק
–
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית
