fbpx

פנטזיה ושמה מאדים | השנה של כיבוש החלל | מאת עידו קינן

0

'לבד על מאדים', ספר המדע הבדיוני של אנדי וויר, וסרטו של רידלי סקוט שמתבסס עליו, 'להציל את מארק וואטני' בכיכובו של מאט דיימון, נקראים שניהם במקור האמריקאי 'The Martian'. נהוג לתרגם "Martian" ל"איש מאדים", למרות שפירוש המילה הוא מאדימאי, כלומר צורת חיים מאדימית, שלא בהכרח לובשת דמות אדם. אלא שהפעם 'איש המאדים' הוא תרגום מדויק – ובשלוש הפסקאות הבאות יש ספוילרים – משום שהמאדימאי המדובר הוא איש, האסטרונאוט וואטני, שננטש על ידי עמיתיו בעת פינוי חירום של הכוכב, משום שחשבו שהוא נהרג אחרי שאנטנה פילחה את חליפת החלל שלו ואת גופו. אלא שוואטני לא רק שלא מת, אלא חולץ בשיתוף פעולה בין סוכנויות החלל האמריקאית והסינית, אחרי שהצליח לשרוד על מאדים כמעט שתי שנות כדור הארץ באמצעות הידע שלו כבוטנאי ומהנדס מכונות, הציוד שהיה עמו וציוד שהושאר על ידי משלחות קודמות על כוכב הלכת.

"לא הייתה לי שום מטרה מלבד לשעשע את הקורא", טוען וויר בראיון ל'ליברל', אבל אפשר להתייחס לדבריו כהצטנעות: וויר תחקר ארוכות ועמוקות את ההיבטים המדעיים השונים של העלילה כדי שספרו יהיה מדויק ככל האפשר. לדוגמה, אף שלא נקב בתאריכים שבהם התרחשו האירועים בספר, הוא כתב אותו בצמוד לגיליון נתונים שבו כל האירועים מוקמו בתאריכים ספציפיים, שתואמים למסלולי הכוכבים, למרחק בין כדור הארץ למאדים וכיוצא בזה (בפוסט שהעלה בפייסבוק סיפר וויר כי חנון, כלשונו, בשם קני ריי, ניתח את המידע שבספר והצליח לפצח את התאריך שבו מתחיל הסיפור – 12 בנובמבר 2035).

הירידה לפרטים לא נשארה מאחורי הקלעים, אלא חלחלה גם לספר עצמו. כשוואטני מגדל על הפלנטה הצחיחה תפוחי אדמה – צמח המאכל הנפוץ שלא במקרה מהדהד הן את אדמת כדור הארץ והן את הרעב הגדול באירלנד – פורש הספר את תהליך הגידול שלהם, הניסוי והטעייה, היבול שמושמד בדרך לגילוי השיטה האופטימלית והחישוב המדויק של הקלוריות שהם יספקו לוואטני עד למועד חילוצו המתוכנן. רמת הפירוט היא כזו שמזכירה מבוא לתכנית סיוע לחקלאים בעולם השלישי. האם במסווה של ספר הרפתקאות מותח כתב וויר למעשה מדריך להארצה (טרה־פורמציה) של מאדים, כלומר התאמתו של כוכב הלכת למגורי אדם?

מאט דיימון בסרט 'להציל את מארק וואטני', על פי הספר 'לבד על מאדים'

מאט דיימון בסרט 'להציל את מארק וואטני', על פי הספר 'לבד על מאדים'

החיפוש אחר כדור הארץ 2.0

בתרבות הפופולרית, המאדימאים היו פעמים רבות מי שבאו להשמיד את כדור הארץ על יושביו. במציאות, ייתכן שמאדים הוא זה שיציל אותנו כשכדור הארץ כבר לא יוכל לקיים אותנו. במוקדם או במאוחר – אולי מאוחר מאוד, אבל רצוי שלא מאוחר מדי – נצטרך כנראה ליישב את החלל.

"יישוב כוכבי לכת הוא חלק מרעיון רחב יותר להתיישבות מחוץ לכדור הארץ במגוון דרכים: ירחים, אסטרואידים ואף בניית מתקני מגורים ותחנות שונות; רעיונות המתכתבים עם 'גליל או'ניל' (עיצוב מושבת חלל שפורסם על ידי ג'ררד או'ניל ב־1974, ע"ק) ודומיו", אומרת עדי ניניו גרינברג, מרצה מומחית לחלל ולוויינות, דוקטורנטית במעבדה לחקר שביטים בחוג למדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל אביב ובעלת המיזם החינוכי 'מצוינות בחלל'. היא מונה כמה מהסיבות, החל ב"מציאת תחליף לכדור הארץ במקרה של פגיעת גוף חיצוני בו", דרך "מיצוי המשאבים הרלוונטיים לחיים בכדור הארץ, יוקר הנדל"ן, צפיפות אוכלוסין", ועד ל"יצירת חברה חדשה".

"אני חושב שזה בלתי נמנע", מוסיף דידי חנוך, חובב ומתרגם מדע בדיוני ותיק ומו"ל הוצאת ספרי המדע הבדיוני 'נובה', שתרגם לעברית את ספרו של וויר בהוצאת 'הכורסא'. "אני חושב שאנחנו רבים מדי כאן. אני לא חושב שכוכב לכת אחד מספיק בשביל כמות האנשים בכדור הארץ. מעבר לכך, אנחנו לא ממש מתייחסים לכוכב הלכת שלנו בצורה היפה ביותר".

"כל עוד אנחנו תרבות של פלנטה אחת", מסביר ד"ר יואב לנדסמן, מהנדס חלל וגאופיזיקאי, "אנחנו חשופים לסכנות שקיימות בחלל לאוכלוסיית כדור הארץ ברמה הגלובלית, ואנחנו יודעים שהן קיימות, כמו פגיעת אסטרואיד גדול – משהו שקרה יותר מפעם אחת על כדור הארץ וגם על הפלנטות סביבנו. על כדור הארץ היו הכחדות המוניות שלא תלויות בחלל אבל תלויות בכדור הארץ. אנחנו תופסים את כדור הארץ כמקום שטוב לחיות בו, אבל שוכחים שברוב המקומות בו אנחנו כלל לא יכולים לחיות. הזיכרון שלנו תקף לזמן של התרבות האנושית, אבל במונחי זמן של כדור הארץ – זה כלום. רוב הזמן שבו התקיימו חיים על כדור הארץ הוא לא זמן שבני אדם היו יכולים לחיות בו. הייתה פה אטמוספירה ותנאים אקלימיים שלא מתאימים לחיי בני אדם. הסביבה שלנו מאוד דינמית, רק שבסקאלת הזמנים של ההיסטוריה האנושית זה לא משהו שאפשר לראות. אפשר לראות את זה בסקאלה גיאולוגית. כששינויים מהירים קורים בכדור הארץ – זה לא סבבה לחיות בו, בשום מקום".

| ואנחנו צריכים כוכבי גיבוי?

"כן", הוא משיב בהחלטיות. "גם מקום נוסף לחיות בו וגם מקומות נוספים לשמר בהם את הידע שצברנו. שלא נבזבז את כל אלפי שנות הציוויליזציה שנקנו בהרבה דם, יזע ודמעות".

| אתה מאמין שיש אפשרות להקים גיבוי כזה שלא על כוכב לכת אחר, אלא על כוכב מעשה ידי אדם – כמו בסדרה 'באטלסטאר גלקטיקה', שבה הסיילונים משמידים את כל הקולוניות על כוכבי הלכת וכל מה שנשאר מהאנושות נמצא על כמה ספינות חלל עצומות?

"עקרונית כן, אבל יש המון דברים שאנחנו לא יודעים. להקים בחלל עיר שלמה, בסקאלה של מיליון אנשים, זה משהו שהוא הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו יודעים לעשות היום. יש כל מיני רעיונות איך לעשות את זה, וכמה עבודות מאוד מושקעות שמפרטות איך לעשות את זה וכמה זה יעלה, אבל זה לא בסקאלה של מה שאנחנו מסוגלים לעשות עכשיו. די בטוח שאי אפשר יהיה לבנות את הכול מחדש שוב. אם כל האנושות תתגייס יחד לעשות דברים כאלה, אולי יהיה אפשר לעשות. אבל בחייך, אנחנו בקושי מצליחים לעשות דברים בשיתוף פעולה בינלאומי כשזה על גבי כדור הארץ".

"כדור הארץ הוא ערש האנושות, אבל אתה לא יכול לחיות בעריסה כל חייך", מצטט מדען הטילים ד"ר ויקטור צ'רנוב את קונסטנטין ציאולקובסקי, מאבות תחום הטילים ותכנית החלל הסובייטית (הציטוט המקורי כללי יותר: "פלנטה היא ערש המוח, אבל אתה לא יכול לחיות בעריסה לנצח"). אולם צ'רנוב, מרצה בטכניון וממגישי תכנית האינטרנט 'החללית', מאמין שהמיישבים הראשונים של פלנטות אחרות יעשו זאת מסיבות פרקטיות: "אני לא חושב שיש ארגון עולמי שאומר 'אנחנו צריכים להתכונן לאסון טבע שבמסגרתו אנחנו צריכים לברוח'. בדיוק כמו שבזמנו לא הייתה תכנית גדולה להקים את ארצות הברית, אלא אנשים שטו לשם מסיבות שונות, אני חושב שאנשים פשוט יטוסו לכוכבים אחרים. הנבואה ניתנה אתה יודע למי, אבל אני מעריך שמי שיקים את המושבות הראשונות לא יהיו ממשלות או ארגונים גדולים, אלא כמו הפוריטנים שהקימו את ארצות הברית – מי שירגיש נרדף או שיימאס לו מכדור הארץ, בהינתן הטכנולוגיה הנכונה, יקום ויברח. המסע הזה מסוכן מאוד, והסיכוי לשרוד, לפחות בהתחלה, נמוך מאוד. לא ממשלות ולא ארגונים גדולים ירצו לקחת אחריות. אבל כל מיני כתות שנרדפות על ידי האף־בי־איי, למשל, להן לא אכפת. האנשים שם יגידו, 'שווה לנו לקחת את הסיכון'".

הבלדה לכובש

הלו, יש שם מישהו?

בין אם אתם משתתפים אקטיביים בתכנית ספיישל של דודו טופז, חברי להקת פינק פלויד, דמויות של טינאייג'רים בסרטי אימה, מתמודדים בריאליטי 'דייט בחשיכה' או סטנדאפיסטים מהניינטיז בניסיון עבש לחמם את הקהל, אחת השאלות הגדולות והמסקרנות בתולדות האנושות היא "האם יש שם מישהו?". לפעמים אנחנו מקווים שאנחנו לבד, לפעמים חרדים מהמחשבה שאנחנו עשויים להיות לבד, אבל תמיד חשוב לנו לדעת אם יש כאן, חוץ מאיתנו, עוד מישהו. על הניסיון לענות על השאלה הזאת הודבקה ביולי האחרון תווית מחיר של 100 מיליון דולר.

האסטרופיזיקאי סטיבן הוקינג והפיזיקאי ומיליארדר ההיי־טק יורי מילנר הכריזו השנה על פרויקט Breakthrough Listen, שבמסגרתו יושקעו 100 מיליון דולר בשימוש בטלסקופים ובניתוח אותות רדיו ממערכות שמש רחוקות במטרה לגלות אם יש חיים אינטליגנטיים מחוץ למערכת השמש שלנו. "היקום לא רוחש חיים, אבל אנחנו ככל הנראה לא לבד", אמר מילנר בראיון למגזין 'טיים'. "לו היינו לבד זה היה כזה בזבוז של נדל"ן". "אין שאלה חשובה מזו במדע", הוסיף הוקינג, "חשוב לנו לדעת אם אנחנו לבד בעלטה. ייתכן שאי שם ביקום צופים חיים תבוניים באורות שלנו ומודעים למשמעות שלהם".

חודשיים אחרי ההכרזה של מילנר והוקינג חשפה נאס"א עדויות למים זורמים על מאדים. המשמעות המיידית היא אפשרות לקיומם של חיים כלשהם על כוכב הלכת הזה. ויש גם משמעות עקיפה: תנאים כמו מים זורמים, טמפרטורה ולחץ אטמוספירי הקרובים לאלו של כדור הארץ, וחישובי הזמן וכמות האנרגיה הנחוצים למסע אליו, הופכים את מאדים לכוכב הלכת המתאים ביותר לניסיונות היישוב האנושיים. מדי פעם אנחנו שומעים על מועמדים אחרים. אחד כזה הוא קפלר־b452, שהתגלה על ידי טלסקופ החלל המתקדם קפלר, שמטרתו העיקרית לגלות כוכבי לכת כשאלו עוברים על פני כוכבים אחרים ומצמצמים את כמות האור שמגיעה אלינו מהם. קפלר־b452 תואר בהתלהבות כ"בן הדוד הגדול והזקן של כדור הארץ".

התאומים. קפלר־452b וכדור הארץ // צילום: נאס"א

התאומים. קפלר־452b וכדור הארץ // צילום: נאס"א

"התגלית של קפלר־b452 אמנם הייתה מלהיבה", מסייג עפר מתוקי, דוקטורנט לקוסמולוגיה באוניברסיטה העברית, "אך נופחה מעבר לממדים האמיתיים שלה, גם על ידי התקשורת וגם על ידי אנשי נאס"א, שזקוקים לתשומת הלב על מנת להזכיר לציבור האמריקאי שהם קיימים ועושים דברים חשובים בתקווה שלא לאבד תקציב נוסף. קפלר־b452 גדול רק במעט מכדור הארץ, והוא כוכב הלכת הקטן ביותר שמצאנו, אשר מקיף כוכב דמוי השמש שלנו בתחום הישיב – האזור סביב הכוכב שבכל כוכבי הלכת שבתחומו יכולים להתקיים מים נוזליים על פני השטח. זה אכן גילוי משמעותי, אך הוא רק צעד בתהליך המדעי הארוך והקשה של חקר פלנטות, וישנם הרבה דברים שאנחנו לא יודעים לגבי כוכב הלכת ומשמעותיים מאוד ליכולת התיאורטית שלו לכלכל חיים – שגם אם כולם מתקיימים, עדיין יש המוני תנאים אחרים שלא נוכל לוודא אם מתקיימים עד שממש נגיע אליו – כמו אם כוכב הלכת מסתובב על צירו ביחס לכוכב שלו, אחרת צד אחד שלו יהיה רותח והשני קפוא, אם יש לו אטמוספירה, אם יש עליו מים".

בקיצור, קדימה למאדים.

האנתרופולוגית ד"ר סקיי גרוס, מנהלת תחום מדעי הרוח והחברה במשרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, אינה רואה הבדל מהותי בין הניסיון של האדם להגיע למאדים לבין מהלכים קולוניאליסטיים ואימפריאליסטיים שנעשו במאות הקודמות. היא בוחרת בסיפור הבדיוני של מארק וואטני כמשל. "הסיפור של האסטרונאוט בסרט 'להציל את מארק וואטני' הוא אפי – האדם מול הטבע. וואטני הוא מעין רובינזון קרוזו, מבודד, נענש על הניסיון האימפריאליסטי. נדמה כאילו נאמר לו: 'באת לכאן עם כל הטכנולוגיה, נראה אותך עכשיו מתמודד עם הטבע'. קולנועית, מיצינו את האיים הבודדים, בואו נמצא את המקום הבא. מטאפורית, יש פה עניין בתולי. בכל פעם שוואטני מגיע למקום חדש או מצליח לעשות משהו שהוא לא עשה לפני כן, הוא מכריז על כך או מסמן בכף רגלו, 'אני הראשון ש…', בדיוק כמו הקולוניאליסטים הראשונים. כשהוא מגדל תפוחי אדמה, הוא הופך את האדמה מבתולה לפורייה, כובש אותה דרך הדימוי הכי גדול שאפשר".

לדבריה, פעולותיו של וואטני עומדות בקנה אחד עם היצר האנושי לכבוש. "זה עניין של ניצול – לאו דווקא במובן הרע – כשאנו רואים בכוכב אחר מין מזווה שאפשר לקחת ממנו משאבים או שאפשר להתיישב בו, ולא יקרה שום דבר רע. בכיבוש החלל ברור מי הכובש, אבל עדיין לא ברור לנו בדיוק מי הנכבש, כי אנחנו לא יודעים אם יש במאדים חיים או לא, ואם יש – איך הם נראים. ועדיין, יש בכל זאת נכבש – האדמה והטבע, בניסיון המדעי להתאים אותה לנו. וזה בדיוק כמו אותם סיפורים ששמענו על כיבושים אחרים במאות הקודמות. כמו בכל דבר ובכל מקום, גם כאן יש יחסי כוח. ובדרך כלל מי שחוקר, בודק, בוחן – הוא זה שיש לו יותר כוח מול התופעה הנבחנת. התולדות יכולות להיות חיוביות, אבל ברמה המוסרית האדם צריך לשאול את עצמו גם את השאלות האלה. בלי קשר לכיבושים אלימים באופן ברור, מהיכרות עם ההיסטוריה ישנם לא מעט מקרים של אסונות אקולוגיים, אסונות אנושיים של פגיעה, לאו דווקא במכוון, אפילו כיבושים שנעשו כדי לקדם ולעזור שנגמרו רע מאוד. איך קולומבוס, למשל, יכול היה לדעת שהוא והספינה שלו יגרמו בטעות להרג כה עצום כשהדביק במחלות את הילידים? עשינו כמה פשלות בכדור הארץ, וזה יכול לקרות גם מחוצה לו. בהשוואה לתקופות במאות הקודמות שבהן חברה אירופית יוצאת לחקור בתרבויות שזרות לה – גם כאן יש עניין להכיר את הלא ידוע, לשלוט על העולם שמסביב כמה שיותר, לפרוץ גבולות".

השאלות הבאות שצריכות להישאל, לפי גרוס, עוסקות באופן ישיר במהות של אותו ניסיון התיישבות במאדים על סמך הטבע האנושי. "אתה יוצא מכדור הארץ בשם האנושות, נציג המין האנושי, מול משהו אחר. אבל במקרה של ניסיון התיישבות, מי ייכנס לחללית? מי יבחר את מי שנכנס לשם איתו? בסיפור התנ"כי, נח הוא זה שנכנס לתיבה ובוחר מי ייכנס ומי לא. הכוח נמצא בידי מי שיש לו את הטכנולוגיה – תיבה או חללית, זה אותו הדבר. על הירח הניפו את דגל ארצות הברית, אבל איזה דגל אתה מניח במאדים? וכשחוזרים לכדור הארץ, מה זה אומר כלפי ההמשך? הציוויליזציה החדשה, אם וכאשר, יכולה להיות גם 'בעל זבוב'. אם המטען שאנחנו מביאים לחללית הוא בני אדם, אנחנו ממשיכים בעצם מאותו מקום בדיוק. זה עשוי להיות טוב יותר לדורות הבאים מבחינת משאבים, אבל לאו דווקא ביצירת חברה אוטופית. אני לא חושבת שמשנה מקום משנה מזל".

כשגרוס נשאלת אם הפנטזיה על מאדים משקפת במובן מסוים את ייאושם של בני האדם מכדור הארץ ותליית תקווה מחודשת בכוכב הנמצא מרחק עשרות עד מאות מיליוני קילומטרים מכאן, היא אומרת, כי "ייאוש או תקווה בהקשר הזה נוגדים את הנטייה ההיאחזותית של תרבות המערב".

"אני לא חושבת שהנקודה היא ייאוש או צורך להתפשט הלאה, בשלב הזה. אני חושבת שאנחנו בשלב של סקרנות, עניין, תמריצים אסטרטגיים או פוליטיים של מדינות", מוסיפה ד"ר דגנית פייקובסקי, חוקרת בכירה בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון ופוסט־דוקטורנטית במכון דיוויס באוניברסיטת תל אביב. "אני רואה את זה כסוג של אבולוציה אנושית. אם אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהאדם הוא יצור סקרן וחוקר, שמעניין אותו לדעת ולגלות דברים חדשים – לאו דווקא עולמות חדשים, אלא מרחבים חדשים – זה חלק טבעי מכך. האדם יצא מהמערה והסתכל החוצה, רצה לדעת מה יש מעבר להר, העביר את הכפר לשם והמשיך הלאה. בין אם זה מונע רק מסקרנות ובין אם זה מלווה גם בצרכים, כמו עוד שטחי אוכל או מים וכדומה. זה הולך יחד עם התפתחות של טכנולוגיה. ברגע שהטכנולוגיה מאפשרת, האדם משתמש בה והולך קדימה. אם אנחנו מסתכלים על מגלי הארצות, בהתחלה היה קשה לחצות את הים. כשהיו אוניות זה התאפשר, ואז הממשל היה מוכן לתמוך בזה, וקיבלנו את ההתקדמות הבאה. מגלים את העולם החדש, חוצים את האוקיינוסים, עוד יבשות וכו'. למה בכלל לצאת לחלל? יש חלום אנושי, סקרנות, רצון לחקור ולהתקדם ולראות מה יש הלאה, ומגיעה נקודה שבה זה אפשרי, גם טכנולוגית וגם מצד גורמי הממשל, כי אתה צריך מימון בסדר גודל שרק מדינה יכולה לעמוד בו".

ספייסאיקס של אילון מאסק // צילום: איי־אף־פי, אימג'בנק

ספייסאיקס של אילון מאסק // צילום: איי־אף־פי, אימג'בנק

רגרסיה בכוח המשיכה

לפני 'לבד על מאדים' של וויר, הייתה זו הטרילוגיה של קים סטנלי רובינסון על מאדים שיצאה בשנות ה־90 – 'מאדים האדום', 'מאדים הירוק' ו'מאדים הכחול' – שתיארה תרחיש של יישוב מאדים על ידי תושבי כדור הארץ. הרבה לפני שניהם, המדע הבדיוני לא היה רק חלון הראווה לעתיד אפשרי של פריצה אנושית לחלל, אלא גם המנוע הרקטי שמאחוריה. "המדע הבדיוני של שנות ה־40–50 של המאה הקודמת עסק במידה מסיבית ברצון לצאת לחלל", אומר חנוך. "אפשר בהחלט לייחס לו מידה מסוימת של אחריות להחלטה של קנדי לצאת לירח. סופרי המדע הבדיוני כתבו את זה כפרופגנדה. רוברט היינליין אמר במפורש: הכינו בתופים בעידוד ליציאה לחלל".

אולם העיסוק המד"בי ביישוב החלל דעך עם הזמן, אומר חנוך. "בשנים האחרונות עסק המדע הבדיוני פחות בשאלה איך אנחנו יוצאים לחלל. אם בכל זאת היה עיסוק בחלל זה הופיע בדרך כלל כנתון – אנחנו כבר שם, הנה סיפורים בחלל. ככה זה ברוב הספרים והסדרות שעוסקים בחלל. אפילו סדרות כמו 'בבילון 5' ו'מסע בין כוכבים – הדור הבא', שתיהן עוסקות בגזע שנמצא בין עשרות למאות שנים אחרי היציאה לחלל, והתעסקו פחות באיך הגענו לשם. אם נלך לעולם משחקי הווידיאו, גם 'Mass Effect', אחת מסדרות המשחקים החשובות ביותר, מתחילה כמה עשרות שנים אחרי שהגענו לחלל והצטרפנו לחברה הגלקטית. ההתעסקות הזאת של וויר ורובינסון באיך מגיעים לחלל ואיך מיישבים אותו נדירה הרבה יותר ממה שהייתה באמצע המאה הקודמת".

ועדיין, הפעם האחרונה שבה היינו בירח הייתה לפני למעלה מ־40 שנה. הפוליטיקאים דחפו את המדענים להשיג תמונת ניצחון, רצוי עם דגל. אחרי שנגמרה המלחמה הקרה הופשרו היחסים בין המערב למזרח ואבד העניין המדיני והתקשורתי בחזיונות דומים – הקשר בין כדור הארץ לחלל כמעט קפא. עובדתית, אף אדם לא חזר לירח, הניח רגלו על מאדים או אפילו הגיע למרחק 600 קילומטר מעל אדמת כדור הארץ.

"אני חושב שהשאיפה לצאת לחלל ולהגיע למאדים ולמקומות אחרים לא באמת נעלמה", טוען לנדסמן. "אולי באופן שבו זה נראה בציבור באמת הייתה הדחקה. לאורך תקופה מאוד ממושכת לא היו בכלל סרטים שראו בהם אנשים בחלל. הייתה דעיכה של הז'אנר שעוסק במסעות בחלל ובשאיפה להמשיך את מה שהיה לפני כמה עשורים. אני לא יודע להסביר למה בדיוק, אבל בעיני מי שעוסק בתחום אף פעם לא הייתה דעיכה. הייתה תחושה של אכזבה מהתכניות הממשלתיות הגדולות של האמריקאים והרוסים, שבעבר ניסו להגיע לירח ולכל מיני מקומות והפסיקו".

חנוך קושר בין דעיכת תכניות החלל לבין הייצוג של הרעיונות שלהן בתרבות הפופולרית: "אני חושב שאסון המעבורת צ'לנג'ר וההקפאה ההדרגתית של תכנית החלל של סוכנות החלל האמריקאית השפיעו מאוד על הדמיון האנושי. נכנסה מידה מסוימת של ייאוש לעניין הזה. אני חושב שמדע בדיוני מייצג את השאיפות הקיימות בחברה יותר ממה שהוא מניע או משנה אותן, בדרך כלל. כשלאנשים לא אכפת מהחלל, גם למדע הבדיוני לא אכפת מהחלל".

"אני חושב שתמיד היה לנו עניין ביישוב כוכבי לכת אחרים", מתייחס וויר להתעניינות המתחדשת בסוגיית ההארצה של מאדים, "ומכיוון שמתחיל להיראות שזה נמצא בהישג ידנו, אנשים מתעניינים. אני חושב שאנחנו תמיד נלהבים לגבי אזורי סְפר ומקומות חדשים שאנשים מעולם לא ביקרו בהם. תמיד יש חלק מסוים של האוכלוסייה שרוצה לצאת ולחיות בטבע, לא משנה כמה בלתי סלחנית הסביבה הטבעית הזאת עלולה להיות".

פסים שחורים שנוצרו עקב זרימת מים עונתית במאדים // צילום: נאס"א

פסים שחורים שנוצרו עקב זרימת מים עונתית במאדים // צילום: נאס"א

קפיטליזם בשירות המדע

במרכז הסרט התיעודי 'יתומי אפולו' (2008) עומדים יזמים שניסו לקנות את תחנת החלל מיר ולהשתמש בה לצרכים פרטיים אחרי שהממשל האמריקאי קיצץ את התקציבים והפסיק להראות נכונות להמשיך את התכניות של פעם. "אותם היזמים אפילו מימנו משלחת אסטרונאוטים לשם, צילמו פרסומות בחלל, כולל הפרסומת של תנובה שהייתה הראשונה שצולמה בחלל, וכל מיני רעיונות חדשניים שהקדימו את זמנם", מספר לנדסמן.

מאז הצעד הקטן של ניל ארמסטרונג וזה של יצרנית החלב הסינית, חברות כמו גוגל הוקמו, יזמים כמו אילון מאסק התעשרו וההמון קיבל כלים להתאגד ביחד למימון משותף של פרויקטים – וכל אלה רוצים חתיכת שמים. השוק הפרטי מתחיל למלא את החלל שהמדינות השאירו בחלל, ובניגוד ליתומי אפולו, הם לא עושים את זה בשביל החלב של תנובה.

כניסת הכסף הפרטי לחלל מחזירה את הצבע האדמדם ללחיי המדע הבדיוני האקסוקולוניאליסטי. "רק בשנים האחרונות, עם חברות כמו ספייסאיקס (SpaceX) ומיזמים פרטיים שחושבים איך להגיע לחלל, התחיל שינוי מגמה שהספר של אנדי וויר מייצג – זה והתכנית המטורפת של הריאליטי למאדים, Mars One (ארגון ללא מטרות רווח שמתכוון להנחית את האדם הראשון על מאדים ב־2025, ע"ק). עכשיו שוב קורים דברים, אבל זה מגיע אחרי תרדמת די ארוכה", אומר חנוך. "לכניסה של השוק הפרטי בהחלט יש חלק בזה, ולמימון־המון בהחלט יש חלק בזה. אנחנו רואים פרויקטים של לוויינים ומיזמים פרטיים במימון־המון שהמטרה שלהם היא להגיע לחלל ברמה כלשהי, לצלם תמונות משם, לשלוח מסרים משם, כל מיני דברים כאלה, והם מציתים את הדמיון. מעניין שבסיפורים של היינליין משנות ה־40–50 הגעתה של האנושות לחלל הייתה ביוזמה פרטית. הוא לא האמין שממשלות יביאו אותנו לשם".

מאסק, ממייסדי פייפאל וטסלה, הקים ב־2002 את ספייסאיקס, חברה לייצור ולשיגור רקטות וכלי תחבורה חלליים, "עם המטרה הסופית לאפשר לאנשים לגור על פלנטות אחרות", כפי שנכתב באתר החברה. "ספייסאיקס הייתה החברה הפרטית הראשונה שנכנסה לתחום השיגורים של לוויינים", מספר לנדסמן. "בהתחלה הם ספגו המון ביקורת – למה להיכנס לתחום שיש בו מספיק חברות בעלות ניסיון ושאין סיכוי להתחרות בהן ולהוריד את המחירים? החזון של ספייסאיקס, בסופו של דבר, הוא מאדים – טיסות מאוישות למאדים עם אנשים שיגיעו כדי להתיישב שם. החזון לטווח הקצר הוא להוריד באופן משמעותי את מחירי הטיסות כדי שיהיה אפשר לדבר על טיסות זמינות ליעדים רחוקים כמו מאדים. הם הוכיחו את עצמם, עשו שיגורים זולים יותר, פיתחו טכנולוגיות חדשות, ולכן בעצם חשפו שהמחירים היו מופקעים בלי הצדקה. ספייסאיקס הפכה לחברת השיגורים המבוקשת ביותר כיום וליצרנית הטילים הגדולה ביותר בעולם".

ביוני האחרון התפוצץ שיגור לא מאויש של ספייסאיקס בפעם הראשונה אחרי 18 שיגורים מוצלחים ("לא היה תקדים לזה שמשגר מגיע ל־18 שיגורים מוצלחים לפני תקלה", מדגיש לנדסמן). למרות התקלה, בסוף נובמבר קיבלה ספייסאיקס תו תקן משמעותי – חוזה עם נאס"א, שבמסגרתו תשגר החברה אסטרונאוטים של סוכנות החלל האמריקאית לתחנת החלל הבינלאומית החל ב־2017, בדומה לחוזה שחתמה הסוכנות עם בואינג מוקדם יותר השנה. "היום רק סוכנות החלל הרוסית שולחת אנשים לחלל", מסביר לנדסמן. "כשהאמריקאים משגרים אסטרונאוטים הם עושים את זה באמצעות הרוסים, שקורעים אותם במחיר".

לנדסמן עצמו עובד בשוק הפרטי של החלל כמהנדס המערכת הראשי בעמותת SpaceIL, שמשתתפת באתגר גוגל לונאר אקספרייז – לבנות במימון פרטי חללית שתנחת על הירח, תנוע עליו חצי קילומטר ותשלח ממנו תמונות לכדור הארץ. הפרס לחברה הראשונה שתבצע זאת עומד על 30 מיליון דולר. "מה שקרה החל מהעשור הקודם זה שכל מיני אנשים שיש להם יותר מדי כסף הוכיחו בעצם שיש ביקוש לעשות כל מיני דברים פרטיים בחלל", הוא אומר. "אנשים החליטו שהם רוצים לבקר בתחנת החלל הבינלאומית כתיירי חלל, אז הם שילמו 20 ומשהו מיליון דולר כדי שיכשירו אותם וישלחו אותם לשם. היו שבעה שהספיקו לעשות את זה. התחילו לטוס לוויינים אזרחיים קטנים, התחום הטכנולוגי של לוויינים זעירים התחיל להתפתח, ניכר שיש לזה ביקוש וכל מיני חברות של יזמות בתחום החלל התחילו לקום.

"בתחילת שנות האלפיים הייתה תחרות של קרן אקספרייז, לבנות מטוס חלל שיגיע לתת־מסלול בגובה של 100 ק"מ, ינחת בחזרה ויבצע זאת שוב תוך שבוע או שבועיים. הזוכים, חברת סקיילד קומפוזיטס, הראו פוטנציאל של טיסות למטרות תיירות ובידור, משהו שאפשר לעשות ממנו ביזנס. חברת וירג'ין של המיליארדר ריצ'רד ברנסון התמזגה איתם ויצרה את וירג'ין גלקטיק – הם הולכים להטיס נוסעים לתת־מסלול לפני סוף העשור הנוכחי. אמנם קרתה להם תאונה לפני שנה, כשמטוס שלהם התפרק באוויר ואחד מטייסי הניסוי נהרג, אבל הם כבר בונים את המטוס הבא, וזה כנראה משהו שהולך לקרות: לא היו ביטולים אחרי התאונה וגם בונים שדות תעופה שמתאימים לזה.

"בכלל, יש המון השקעה בתחום תיירות החלל. חברות אחרות עובדות על מלונאות חלל, ממש טיסה למסלול לאיזושהי תחנת חלל שתשמש מלון נופש. חברות נוספות עובדות על טיסות לירח למטרות תיירות, והיום, בגלל שברור שיש לזה ביקוש, ישנם מיזמים רבים שעובדים על שיגורים עצמאיים ללא תלות בחברות המסחריות הגדולות, או על אמצעים נוספים, כולל מגורים".

| תחום תיירות החלל בעצם לוקח את השאיפה ליישב את החלל והופך אותה למין 'נשיונל ג'יאוגרפיק' לעשירים? בוא ניסע לחופשה בירח.

"נושא התיירות הוא רק לעשירים, זה נכון, אבל זו התחלה של תהליך. בשנות ה־50, כשהתחילו טיסות מסחריות מעבר לאוקיינוס, אף אחד כמעט לא היה יכול להרשות לעצמו לטוס. לפני 20 שנה אנשים גם לא כל כך טסו לחו"ל, זה היה נורא יקר. בתור ילד, אני זוכר שטסו לחו"ל רק אנשי עסקים. זה לא כמו עכשיו, שבכל רגע נתון יש באוויר חצי מיליון אנשים. כך זה יקרה בחלל. בהתחלה זה יקר, אבל כשעושים מזה ביזנס נכנסים עוד יזמים, המחירים יורדים, ובסופו של דבר זה מגיע למצב שכמעט כל אחד יכול להרשות לעצמו. הטכנולוגיה היום מתקדמת מהר יותר מכפי שהתקדמה לפני 70 שנה. תוך מספר שנים קטן זה יהפוך נגיש לציבור, לפחות בכל הנוגע לחלל הקרוב לכדור הארץ".

"יש משוגעים לדבר שבאים עם כסף פרטי ועם חלומות", אומרת פייקובסקי. "אני לא חושבת שהם מסוגלים לעמוד במה שדרוש בשביל זה, אבל הם מציבים את המחשבה ומעלים את זה לסדר היום. מה שהכסף הפרטי כן עושה זה לגרום למדינות לשאול את עצמן מה התפקיד שלהן בחקר החלל. האם יש לממשלות תפקיד, או שאפשר לעשות את זה בכסף פרטי? אם אילון מאסק יכול לעשות את זה בכסף פרטי, האם מדינה צריכה לעשות את זה? מה הדבר הבא שמדינות צריכות לעשות בתחום החלל? אולי לא צריך השקעה מדינתית בתחום הזה, כמו שקרה בתחומים אחרים. או שהמדינה אומרת, נלך למקומות שהשוק הפרטי לא נמצא בהם.

"זה חלק ממה שאנחנו רואים היום. השוק הפרטי, ברגע שיש לו את הטכנולוגיה, הכסף, העניין והמודל העסקי, דוחף את המדינות עמוק יותר לחלל. תסתכל על התכניות של נאס"א בעשר השנים האחרונות – זה מתאר את הכיוון הזה. את המסלול סביב כדור הארץ אנחנו כבר יודעים לעשות, הוכחנו את זה, ואפשר להכניס לשם את השוק הפרטי. נפסיק להתעסק עם הטווח הזה ונחשוב קדימה, עמוק יותר לתוך החלל. תכנית 'קונסטליישן' בתקופת ממשל בוש הייתה לחזור לירח ומשם למאדים. התכנית של אובמה כבר הייתה לוותר על הירח וללכת ישר למאדים. מדברים על מסע מאויש למאדים במרחק של 15 שנים מהיום. זה אפשרי".

הסופר־עשירים מיצו את כדור הארץ ועכשיו הם מחפשים מקומות חדשים לעשות בהם כסף, יגידו הציניקנים. הנה, יש חברות שמתכננות לכרות מחצבים, שנחשבים יקרים ונדירים על כדור הארץ, מאסטרואידים שעשירים בהם. "זה בשביל להביא זהב ופלטינה לכדור הארץ, או למשל לחצוב מחצבים לדלק בדרך למאדים במקום לסחוב את הדלק איתם מכדור הארץ", מסביר לנדסמן. "המטרה היא קפיטליסטית לחלוטין, וזה ייצור את הטריליארדרים הראשונים על כדור הארץ. במקביל, יהיה להם בחלל צי של טלסקופים זולים שיחפשו אסטרואידים, וזה גם יעזור לאתר אסטרואידים שמסכנים את כדור הארץ ולא ניתן לאתרם באמצעות טלסקופים שנמצאים על כדור הארץ. כלומר, העולם העסקי נותן דחיפה גדולה מאוד לעניינים מדעיים בלי כוונה ישירה".

מצד שני, כסף עלול לאבד את משמעותו במעבר לפלנטות אחרות. "השיקול הכספי, כמה המשימה הזאת תעלה – אם אנחנו מדברים על ארגון, כמו שאני חושב – לא משנה", אומר צ'רנוב. "זה יעלה המון, אבל הכסף בשבילם יהיה חסר משמעות. כי מה אני אעשה עם המון דולרים במאדים כשאין לי קשר עם כדור הארץ? אז במקרה כזה הם לא יחשבו לצורך העניין על יעילות בזבוז הכסף, או על איך ההשקעה תחזיר את עצמה. אם אנחנו הולכים להתיישב, הכסף מפסיק להיות בעל משמעות. אתה לא באמת יכול לסחור, אתה לא יכול לעשות מזה כסף. יש לך חלון של פעם ב־26 חודשים שבו אתה יכול לשגר למאדים בלי לבזבז המון דלק. לא תמיד תהיה תקשורת עם כדור הארץ, כי אתה בצד השני של השמש. אין שום משמעות להשקעה. ברגע שאנשים יחליטו לטוס למאדים, זה לא משנה מי הם היו בחיים הקודמים. לעושר שלהם לא תהיה משמעות. בהנחה שמישהו שם ישרוד ותקום חברה חדשה, היכולת שלך לתקן דברים, להמציא דברים, לארגן דברים, תהיה הרבה יותר חשובה מכסף שהיה לך בכדור הארץ או ממי שהיית בכדור הארץ. זה שהיית מיליארדר ואתה לא יודע לעשות כלום במו ידיך, יהפוך אותך לבן אדם מאוד לא מועיל ובתחתית החברה, וכנראה שלא ייקחו אותך. תחשוב על חברה שבה אפילו חמצן זה משאב יקר וקשה להשגה, אפילו לנשום עולה לך. מערכת השיקולים תהיה שם שונה, לפחות בהתחלה".

מושבה בחלל כחלק מתכנית 'גליל או'ניל'

מושבה בחלל כחלק מתכנית 'גליל או'ניל'

בדרך למאדים עוצרים בירח

"אנחנו בהחלט ניישב את מאדים בסופו של דבר", אומר וויר בהחלטיות. "זה רק עניין של זמן. האם זה יקרה בימי חיינו? אני לא חושב. אני חושב שתהיה משימה מאוישת למאדים בטווח של 40 השנים הקרובות, או משהו כזה. אבל אני לא חושב שיהיו שם תושבי קבע עוד הרבה זמן. תסתכל על הירח. היו לנו אנשים שם לפני כמעט 50 שנה ועדיין אין מושבה".

מושבה כזאת בדיוק נמצאת בתכנון בימים אלה, מספרת פייקובסקי: "סוכנות החלל האירופית פועלת להקים מושבת קבע, כמו תחנת החלל הבינלאומית, על הירח – אנשים באים והולכים. כמו מעבדת מחקר, בשיתוף פעולה עם רוסיה וסין".

הכפר הירחי נידון בכנס החלל העולמי שהתקיים באוקטובר בירושלים, בו השתתף לנדסמן. "אמרו שם שבדרך כלל כשיוצאים למבצע של שיתוף פעולה בינלאומי, מחפשים מכנה משותף כדי שכולם יהיו מרוצים, אבל הגיעו למסקנה שזה רק יטרפד הכול. הם רוצים להקים מקום שבו יהיה אפשר לגור ביחד על הירח, להשתתף בתשתיות, אבל שכל מדינה שמשתתפת תוכל להשתמש בתשתית הזאת בשביל מה שהיא חושבת שנכון לעשות, בלי לכפות משהו כללי על כולם. וזה מאוד יפה בעיניי. יש המון שוני בין התרבויות. אם אתה רוצה שיתוף פעולה עם הסינים, ההודים או הרוסים, במקום למצוא מכנה משותף נמוך ביותר, פשרה שאף אחד לא מרוצה ממנה, תן לכל אומה לעשות מה שהיא מוצאת לנכון – אם זה תיירות, אם זה לנצל את המחצבים של הירח. האמריקאים לא רואים את עצמם חלק מוביל בעניין הזה. המטרה שלהם היא מאדים, והם לא הולכים להתעכב על הירח בצורה משמעותית".

אבל אין דינו של קרוואן חלל זמני כדינה של התיישבות קבע בפלנטה אחרת. "הארצת כוכבי לכת, ירחים או גופים אחרים תחייב יצירת תנאים מתאימים, כגון אטמוספירה בעלת הרכב גזים תואם ליצורים חיים, טמפרטורות ולחצים מתאימים, מים זורמים בקביעות, הגנה מפני קרינה ועוד", מזכירה ניניו גרינברג. "יצירת תנאים אלה במרחב הפתוח היא אתגר מורכב שייקח זמן רב לממשו".

"להקים עוד התיישבות במקום חיצוני לכדור הארץ זה חזון שרוב האנשים מתקשים להתחבר אליו", מוסיף לנדסמן. "זה דורש ראייה לטווח רחוק מאוד, וקשה לראות שזה באמת הולך לקרות".

| אנדי וויר, בהינתן ההזדמנות, היית עוזב את כדור הארץ והולך לגור במאדים או בכוכב לכת אחר?

"לא, לא הייתי עושה את זה. אני כותב על אנשים אמיצים; אינני אחד מהם. פשוט אין לי את רוח הסְפר הזאת".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook