בסוף נובמבר התארחה איילת שקד, שרת המשפטים, בכנס חקלאים בעמק יזרעאל. היא בחרה לספר על כך לעוקביה בטוויטר, לאו דווקא מזווית של אהבת החקלאות – אלא לציין כי מפלגתה, בניגוד למחנה הציוני, לא נטשה את ההתיישבות העובדת. כלומר, הגעתה לאירוע אינה רק הצהרת תמיכה של שרה במחויבות שלה לכל אזרח, אלא נוכחותה בכנס היא אנדרטה חיה לכך שמישהו אחר לא אוהב את החקלאים. שקד אינה היחידה שמודדת אהבות קודמות ומלבה שנאות חדשות. "מה אהבה קשורה לכך?" שאלה אותנו בצרידות טינה טרנר בשנות ה־80, והיום אנחנו מנסים להבין מה אהבה או שנאה קשורות לממלכתיות ולאחריות, לתקציבים, לתשתיות, לכסף לחינוך ולתרבות, לספורט ולחקלאות.
הפוליטיקה הסקטוריאלית שלנו איבדה את הבושה ואימצה את השנאה. במשחק ההישרדות הישראלי שבו הכל מסתכם באפס, הקטבים קשים ונחרצים ואין אמצע: אתה איתנו בכל לבבך ובכל מאודך – או שאנחנו נגדך. תוואי השנאות הזה מסוכן. אנו מתרגלים אליו, משתעבדים לו ולאמוציות שהוא מוציא מאיתנו, ושוכחים שבעולמות של ממשל ומדיניות יש מחויבות ויש ממלכתיות; יש חובות וזכויות – ואהבה ושנאה אינן תוכנית עבודה.
השנאה לאחר בפוליטיקה הישראלית מאפשרת ללבות את הפחד – והפחד מלבה את המנדטים. מה שאמור היה להסתיים בקמפיין בחירות נמשך הלאה אל הקואליציה, והשרים, נהנים מהשריפה שהציתו, מבקשים אהבה מנתיניהם – אחרת יכוונו אליהם את האש. "הקם לשונאך – השכם לשונאו" נהיה המוטו, ואנו קמים בקרים רבים מדי לשנאה גבוהת גלים. "מי שזורע שנאה יקצור חרטה", כתב שלמה אבן גבירול. מעניין מתי תגיע עונת הקציר.
–
צילום: עופר וקנין, הארץ
–
