איך הפכו ראשי הערים לחזקים כל כך?
בימים אלה עושות את דרכן לפחי האשפה טונות של מדבקות וכרזות, השלטים נעלמים מהמרפסות, ועוד רגע איש לא יזכור מי אלה אותן דמויות שהבליחו למשך כמה חודשים והבטיחו "ראש טוב", "לנקות את העיר", וכמובן "לשים את התושב במרכז". מבט מהיר בקמפיינים המוניציפליים, מדימונה ועד קריית שמונה, מגלה דמיון מביך בסיסמאות – כאילו כל הקמפיינים נוהלו ממטה מרכזי אחד. קופירייטר מוניציפלי לא צריך להתאמץ יתר על המידה: הסיסמאות חוזרות על עצמן כל חמש שנים. בתכל'ס, לא רק הקמפיינים דומים, גם העיריות כמעט ולא משתנות. כן, מדי פעם נבחרים ראשי ערים חדשים, אבל בולטת תופעת ראשי הערים שנשארים שנים רבות על הכיסא. אם ראש עיר אינו מסתבך בפלילים ואינו מועד באופן גס בקדנציה הראשונה שלו, קשה להתמודד מולו, גם אם אינו מבריק או מוכשר במיוחד.
איך הפכו ראשי הערים בישראל לחזקים כל כך? עד אמצע שנות ה־70 זה היה שונה. הבחירות היו בפתק אחד בלבד – למועצה – כאשר חברי המועצה בחרו את ראש העיר וגם יכלו להעבירו מתפקידו. הרשימות המוניציפליות היו מפלגתיות, ועסקני המפלגות הארציות שלטו בערים. השיטה גרמה לחוסר יציבות כרוני ברשויות. ב־1975, ממשלת רבין הראשונה, אירע סוג של נס פוליטי: לתימהונם של העסקנים, התקבל החוק לבחירה ישירה של ראש הרשות. החל מהבחירות ב־1978, ועד היום, מצביעים בשני פתקים: לראש הרשות ולמועצה. הראש נבחר באופן ישיר, לא ניתן להדיחו. הרכב המועצה כמעט לא רלוונטי. למעשה, ראש העיר אפילו לא זקוק לרוב במועצה. בפועל, המועצות חלשות, הקואליציות העירוניות רחבות, האופוזיציה חסרת השפעה, וראש העיר הוא שליט יחיד בעירו.
40 שנה אחרי שינוי החוק, יש שתי מסקנות ברורות: השיטה הצילה את השלטון המקומי, אבל הלכה רחוק מדי. במקום מועצות עסקניות וחזקות מדי מול ראשי עיר חלשים, יש לנו ראשי ערים חזקים מדי מול מועצות חסרות משקל. היתרון בשיטה ברור לעין: בהשוואה לרמת הביצוע הממשלתית, יש לשלטון המקומי בישראל יכולת גדולה יותר. ראש עיר מנוסה יכול להוציא אל הפועל פרויקטים גדולים במהירות שבממשלה אפשר רק לחלום עליה. יש לו חופש פעולה נדיר במערכת השלטונית. אלא שראש עיר מושחת נהנה גם הוא מהחופש הזה. מערכת האיזונים והבלמים מתקשה להתמודד עם הבוס הכל־יכול. שליטתו במנגנון העירוני ישירה, והמנגנון הזה מגויס בלב ובנפש למען בחירתו מחדש, תוך שימוש בלתי מוסתר במשאבי העיר. דמוקרטי? לא ממש.
גם חברי המועצה נתונים, ברובם הגדול, למרוּת השריף העירוני. בניגוד לחברי כנסת, חברי המועצה מכהנים בהתנדבות ואינם מקבלים גמול אפילו על השתתפות בוועדות. הם צריכים לעבוד לפרנסתם, ולא ממש יכולים להקדיש את הזמן לפעילות העירונית. כל הניסיונות לתגמלם, כדי לאפשר להם למלא את התפקיד ברצינות, נכשלו לאורך השנים. באופן בלתי מפתיע, המתנגדים הבולטים היו ראשי הערים – הדבר האחרון שהם רוצים הוא מועצה חזקה וחברי מועצה פעילים. וכך, מועצת העירייה מתכנסת פעם בחודש בלבד, והיא בדרך כלל חותמת גומי של ראש הרשות.
לחצי הנדל"ן העצומים בישראל הפכו את העיריות לבוננזה של ממש – מכרה זהב למקורבים. המערכת העירונית שמעניקה את היתרי הבנייה מתקשה לעמוד בפיתויים ובלחצים על המנגנון ועל ראש העיר. לכן הכרחי לבצע שינוי: לחזק את מבקרי העיריות, להעניק גמול לחברי המועצה ולהרחיב את סמכויותיהם, ולקבוע בחוק הגבלת כהונה לראשי ערים.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
.
צילום: עודד קרני
