fbpx

פגיעוּת // הטור של לילך וולך

כשאני מספרת בדיחה על עצמי, על חשבוני, אני חזקה שם לרגע. יש בזה עוצמה, אפילו מידה של ריספקט. ואז, מאוחר יותר, אני מבינה - זה רק שבלעתי את הרעל ראשונה, לפני שירעילו אותי.

0

אני אהיה הראשונה לדבר על עיגולי הזיעה בחולצה שלי מול זרים, או החצאית שנקרעה או כתם הרוטב, לא חשוב מה. תמיד אעדיף להיות זו שתבחין קודם, לפני שהעיניים של בני השיחה שלי ינדדו לשם ובחזרה, מאמצים מבט שלא להתפתות לבחון, בונים בראש שכבה שלמה של מחשבות מעבר לדברים שעליהם אנחנו בעצם אמורים לדבר, נבוכים מעצמם, נבוכים מהסיטואציה. אני אהיה הראשונה לומר – אין סוד, הסוד בחוץ, בואו נצחק עליו ונפוגג את המתח. מצביעה בעצמי על הקשקש החסר בשריון שלי, הנה זה כאן – חשוף.

אני עושה את זה כי אני מביאה בחשבון שאין דבר כזה להסתיר, ואין בשביל מה, לא באמת.

אני עושה את זה גם בשביל עיגולי הזיעה שלהם, אלו שהיו ואלו שיהיו, כדי שיהיו פחות ספוגי בושה ומשמעות.

אני עושה את זה כי בסוף כולנו קרובים יותר משאנחנו מדמיינים, או לכל הפחות אנחנו אותו סוג של חיה.

והכי אני עושה את זה בשביל אני הצעירה יותר שחייתה בבושה סמיכה ועמוקה שהטביעה אותה עד גלגלי העיניים.

לימדתי את עצמי לעשות את זה כמו שלומדים שפה שנייה, שלישית בעצם. קודם לימדתי את עצמי בושה, או שלימדו אותי, אחרי כן לימדתי את עצמי לאט ובמגומגם, עם מבטא כבד ותחושת התחזות, את שפת האנטידוט לבושה. בציפורניים נעוצות עמוק בבשר כף היד או הירך, הייתי אומרת לעצמי, "תשאלי אותה איך קוראים לה, ותגידי לה תודה"; "תתגברי על עצמך ותשאלי את הנהג באיזו תחנה לרדת". זה נשמע מעט? כי זה גם מעט. כשזה גם מעט וגם בלתי אפשרי, זה נהיה מעורר בחילה. ההישג החברתי הזעיר הזה, שמתומחר כל כך נמוך, הוא לפעמים בלתי אפשרי. היו זמנים שהצלחתי וזמנים שלא, אבל השתכללתי בזה. היו פעמים שהייתי עושה את זה עם ציפורניים נעוצות פנימה, ולפעמים שלופות החוצה. זה לקח זמן עד שאת האלימות שיש בבושה יכולתי לא להוציא על אף אחד, וזו עדיין לא השפה הראשונה שלי, והיא לא תהיה.

שום דבר לא היה נשמע לי מגעיל יותר מ"פגיעוּת". באמת זה מה שחסר לי, להוסיף על הדבר שהוא ממילא אני את הנטל הישועי ונטול העור של להפנות את החיצים אליי. כל קומיקאי מדבר על הנקודה בזמן שבה הבין שלצחוק על עצמך זו דרך לשרוד; קודם להצליח שלא לטבוע ואז לצוף. הקאץ' הוא כזה – כשאני מספרת בדיחה על עצמי, על חשבוני, אני חזקה שם לרגע. יש בזה עוצמה, אפילו מידה של ריספקט. ואז, מאוחר יותר, אני מבינה – זה רק שבלעתי את הרעל ראשונה, לפני שירעילו אותי. העיקרון דומה לזה שמתאבד רגע לפני שיירו בו. אלו התנאים שלי, אבל התוצאה דומה. בערך.

ופגיעות היא ליד זה, אבל שונה. כי לא מוכרחים את הסיבוב הבוצי בביזוי העצמי. אני עושה את שניהם; זורקת חתיכת קרביים ממני על במה, בועטת בה קצת בעצמי. נותנת קורבן. וביום אחר אני אומרת, "אהבת את כתם הזיעה שלבשתי לקראת הפגישה הרשמית שלנו? חשבתי פשוט לחסוך על כרטיסי ביקור". ואין בזה את הביזוי, את העוינות וחשיקת השיניים של השונאי עצמם.

מי שממילא מסתובבים דקי עור, שהעולם מרעיש וגס להם, שהרחוב אלים, ולא פחות ממנו, פנים הגולגולת – מה להם וללהוסיף פגיעות לחיים שלהם? מה קרה, חסרות לי צרות משלי שצריך לייבא? ומה עם מי שמחזיק את הכבוד והגאווה גבוה כי אם מישהו ישרוט לו אותם, הוא לא יידע מי הוא יותר? שמעדיף אגרוף, לחטוף או לתת, מלדבר את הוואטאבר פצע שלו. ממליצה לו על קצת "פגיעות"? הגברת הלבנה השמאלנית מהמרכז?

האמת היא שכן. אבל זה מורכב יותר מזה.

פגיעות היא לכאורה נשית. בהזיות מיזוגניות חלק ממה שהופך אישה לנשית זה היותה פגיעה, איזו טושטוש עם פני תינוק, לגונן עליה במעיל חם מהעולם ומעצמה. השנה היא 2020 ואנחנו חיים בעתיד, אבל צביר הדברים שמגיעים אסוציאטיבית סביב פגיעות הם עדיין: מסת גוף קטנה; קוקטיות; עפעופים מתיילדים; כל הגלגולים הדיגיטליים של ממחטת בד רקומה, שמושלכת ארצה כדי שהוא ירים. עוד יותר גרוע – פגיעות נקשרת לבכיינות; קורבנות; התחזות; מניפולטיביות; חוסר אונים; פסיביות. מי רוצה את זה? להיות קרטוּן יפני פעור עיניים ומחוק פה שמצייץ טרוניות חמודות? לגבי מי רוצה להיות עם זה, זו כבר שאלה אחרת ופחות מעניינת.

לגברים לא מותר להיות פגיעים, כי אז הם נשיים. זו עדיין האקסיומה הפופולרית, הסטרייטית, הכי נראית ונשמעת במרחבים הציבוריים. יש לאקסיומה חריגים, החריגות קשורות לספורט ולמוות. אם התקוממתם, דעו לכם שאתם חיים בבועה, ושאשריכם על זה. גברים קוויריים יכולים להיות פגיעים, ואם עליי לנחש – זה הדבר שהכי מבעית בהם להומופובים. הכי מכעיס, הכי מקומם והכי מעורר אלימות. (כמובן, אם מניחים בצד את זה שהומופוביה היא משיכה לא פחות משהיא סלידה.) כשלא מרשים לך להביע פגיעות כמעט אף פעם, אתה שונא את החלק הזה בעצמך, ואז אצל אחרים.

אני זוכרת את כל הבושות הגדולות שלי, יש לי אותן נעוצות כמו חרקים במחטים דקות על לוח שעם ששמור במוח שלי: את בושת הבולים הנדירים שנתתי לאיתן שהיה איתי בג' 3, בכל יום של חברות; מזינה את אש ההתעניינות הרפה שלו בי, בגזירי נייר מיוחסים שאובווייסלי היו אטרקטיביים ממני, שכן כשנגמרו, נסתיימה גם החברות. את האלוהים־איזו־בושה פעם כשהייתי בת 20, ויצאנו למועדון שם פגשתי את ג'ורדן, והלכנו לטייל בים, ואמרתי לו "איי וויל מיס יו" כי תמיד רציתי לומר, אפילו שרק הכרנו באותו ערב. דבר שג'ורדן הזכיר לי בנימוס. את הבשמים והסבונים שהתקלקלו והתפוררו כי שמרתי אותם אסורים לשימוש, עד לאירועים שלא קרו. פשוט כי לא קרו. אתם תאמינו לי כשאני אומרת – את כל הבושות אני זוכרת. לא את כולן אני רוצה להזכיר.

בערך ב־2007, בלעתי אופיום בתה, בחוף בסיני. זה היה מר ומלא בסוכר עבה שלא נמס, חשבתי "אם אני אמות כאן ההורים שלי ממש יתאכזבו" וכאבה לי הבטן. וישבתי במים הרדודים, מתבוננת על הרים אדומים, מניעה את הזרועות שלי בתמיהה במים. והבנתי אז שני דברים על בושה: זה לא עבד בשבילי יותר כמו שזה. ואם אני אתבייש יותר, אסתיר יותר, אמנע יותר, אתרחק יותר – אני אפסיק לחיות. זה יבלע אותי עד שלא יישאר אני. ורציתי אני. ורציתי לחיות. והבנתי שאני מוכרחה לסכן יותר, דווקא כדי להינצל.

אז התחלתי לומר דברים, התחלתי מלומר לאנשים שאני אוהבת, שאני אוהבת אותם. זה היה לא טריוויאלי, ומשם זה הלך לכל מיני אזורים חדשים. זה נשמע כמו אורגיה; רבותיי, זו לא אורגיה. מה שאני מתכוונת זה שפגיעות הצילה אותי בסוף. באופן הרחב יותר. ידעתי שזה יקרה כשהגעתי לאיזה ריאיון או פגישה, זה היה משהו חשוב, אני לא בטוחה מה, אבל זה היה חשוב. ומיהרתי, ואיחרתי. זה לא אופייני לי. אני מגיעה בזמן, אבל מיהרתי ופחדתי, והגעתי מתנשפת. ובמעלית ראיתי שעל החולצה יש לי שני עיגולי זיעה בבתי השחי. משהו נאה, בקוטר פומלית בשלה. וידעתי שאני מוכרחה להיכנס, וידעתי עד כמה אני רוצה, ובמקום להסתובב בחזרה הביתה, נכנסתי ולחצתי את ידו של המראיין, "אהבת את כתם הזיעה שלבשתי לקראת הפגישה הרשמית שלנו?".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook