שאלת השבת ומיקומה בפרהסיה הישראלית היא תפוח אדמה לוהט. כל הנוגעים בדבר שיש בכוחם לשנות את המציאות, יברחו מהעניין כמו מאש. האם השיח הציבורי המתקיים הוא למטרת השיח, או במטרה לשנות מציאות? והתשובה: העניין המרכזי הוא בקיום הוויכוח; בפועל נדמה שאין כל כוונה לתקן את המציאות. ביטוי מושלם למעבר מהדמוקרטיה ההסדרית לדמוקרטיה משברית. אני מבקש לטעון שאנחנו מצויים ברגע של הכרעה, וכולם כולל כולם צריכים לנהוג באומץ לב ציבורי.
שאלת חוק העזר של תל אביב נדונה כעת בבג"ץ. הנשיאה מרים נאור אמרה בדיון האחרון: "אני שואפת להכרעה". ככל שבית המשפט העליון מחדד אמירותיו בצורך להכריע, מקבלי ההחלטות במגרש הפוליטי בורחים משם ומשמרים – במודע או שלא – את המאבק. לאור מרכזיות הסוגיה, שאלת ההכרעה צריכה להיות מונחת לפתחה של הכנסת, ולא של הממשלה. והיא כבר מונחת, רק צריך לדעת לנצל את ההזדמנות. חברי הכנסת מיקי זוהר (ליכוד), מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני), רחל עזריה (כולנו) ואלעזר שטרן (יש עתיד) הניחו הצעת חוק המבקשת להסדיר את השבת בישראל.
ליבת ההצעה אומרת: המסחר סגור בשבת (למעט תורנות מוגבלת של "פיצוציות" קטנות במודל תורנות בתי המרקחת), מוסדות בילוי ופנאי יפעלו, ותחבורה תתאפשר בהתאם להחלטת הרשות המקומית בכלי רכב של 12 נוסעים, נהגים שאינם יהודים ובאמצעות כרטיס ששולם מראש (במתכונת 'חופשי חודשי'). מדובר בביטוי פרלמנטרי לאמנה שחיברו בשעתו פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן.
אם נמפה את שלושת המגזרים הנוגעים לעניין – חילוני, דתי וחרדי – אזי במתכונת אמנת גביזון־מדן כולם ניצחו וכולם הפסידו. היכולת לחתום על חוק או על אמנה שבהם המגזר שאתה מייצג גם מנצח וגם מפסיד היא צעד אמיץ. ברור מהי שאיפתו של הציבור החילוני. אבל החלה בחוק, במתכונת דלעיל, של תחבורה ציבורית בשבת היא הישג שאין לזלזל בו. סגירת המסחר באופן מוחלט כולל מרכזי המסחר היא החלטה המחזקת שוויון חברתי כלכלי; ואפשרות לביסוס התרבות במשפחה אף זה ערך ראוי. עבור הציבור הדתי־לאומי לאפשר בחוק מערך הסדרה שנרקם כיצירת כפיו של אחד מבכירי רבני הציונות הדתית (מדן), נראה כהישג לדורות בקביעת אופייה של השבת הציבורית בישראל. ולעניות דעתי, גם הנציגות החרדית מבינה כי סוג של תחבורה ציבורית מתקיים בכל מקרה, ואירועי תרבות מתקיימים באין מפריע; לפחות ייסגר המסחר באופן מוחלט, כולל מרכזי המסחר שהפכו לסמל של חילול שבת בישראל – ובכך זה יצומצם.
מה קורה בפועל? כל המגזרים ובעיקר נציגי הציבור שלהם משחקים מחבואים עם המציאות.
הנציגים החרדים מבינים את הקונפליקט שהם מצויים בו: ברור להם שהם זקוקים להכרעה הלכתית אמיצה לאפשר קיום פעילות בשבת ברמת הפרהסיה בישראל, ומנגד ברור להם שסגירה כוללת של המרחב הציבורי בשבת היא גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. בינתיים? לא מכריעים.
הנציגים החילונים זועקים בשם המציאות האידיאלית שלהם, ארגונים חוץ־פרלמנטריים מאיימים במסיבות שבת בבני ברק ומפגינים מחויבות לעמדתם כמעין מחויבות הלכתית. הציונית הדתית? מתעלמת. בחלק החרד"לי משמיעים קול האומר שזו שאלה שצריכה להיות מונחת לפתחם של "גדולי ישראל", ולדרג הפוליטי לא צריכה להיות אמירה בעניין. במרכיב הליברלי יותר פשוט לא מתעניינים בנושא. נראה להם מגזרי ונישתי מדי.
המושב הבא של הכנסת הוא מושב של הכרעות. ראשי המפלגות כבר החליפו דיסקט ל"מוד" בחירות. והגיע הזמן לתת לישראל הכרעה, בסוגיה שהעסיקה רבות עוד את המנהיג המייסד שלה.
–
צילום: דודו בכר, הארץ
–
אהבתם? רוצים לקרוא עוד? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן
